יורים ב'לא נורמטיבים' (ב') – ההיסטוריה הקרובה

Kent State May 4, 1970 Mary Ann Vecchio beside the body of Jeffrey Miller. COPYRIGHT jOHN FILO

[בתמונה: הרג 4 סטודנטים על ידי המשמר הלאומי באוניברסיטת קנט בארה"ב, מאי 1970. למקור התמונה לחצו כאן]

בדיון האחרון נוכחנו, כי בשל איומים ממשיים מבית, נהגו דמוקרטיות באגרסיביות רבה בקבוצות אוכלוסיה שגילו שונות מקבוצת הרוב, וחתרו למטרות שסיכנו אותה.

חשוב לציין. ירי הינו רק אחד מהאמצעים הקיצוניים שננקטו כנגד קבוצות 'חריגות', או כאלה שהרוב חפץ לסמן כחריגות, ושפחד מהסכנה הגלומה בהן אם תגדלנה ותצאנה משליטה (שוב, הפחד מתופעה חזק מהסבל ממנה בפועל...).

אם חלקכם הביע זעזוע מ'חוק שלושת המכשלות' כנגד עבריינים מועדים, או מהטיפול באנשי הפשע המאורגן כטרוריסטים, הרי בתחילת המאה העשרים למשל, עוקרו בכפייה פושעים מועדים, רפי שכל ואנסים בתוקף חוק, בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה. מדינת אינדיאנה בארצות הברית הייתה הראשונה לחוקק חוק כזה עוד ב- 1907. החוק התיר לעקר פושעים מועדים, רפי שכל ואנסים, על פי המלצה של ועדת מומחים.

בין 1907 ל- 1930 עוקרו ב- 30 מדינות בארצות הברית כ- 11,000 בני אדם, ביניהם: חסרי בית, יתומים, חולי אפילפסיה, עיוורים וחירשים, שנתפסו כסובלים מתכונות תורשתיות מולדות שאינן ניתנות לריפוי. ב- 1927 אישר בית המשפט העליון את חוקיותם של חוקי העיקור. רעיונות אלה עברו גם למדינות אירופה, וב- 1929 הייתה דנמרק למדינה האירופאית הראשונה שעיגנה את העיקור בחוק.

האם האגרסיביות של הרוב בהיתקלו באיום – ממשי או נתפס – פחתה עם השנים?

שנות השישים המאוחרות של המאה העשרים היו שנים טעונות נפץ בארצות הברית. היו אלה השנים של "ילדי הפרחים", שיצאו נגד מוסכמות החברה הבורגנית הממוסדת והקופאת על שמריה, ומעין תגובת נגד לתקופת המקארתיזם של העשור הקודם. שחלק מביטויי המחאה שלה היו שיער ארוך, צריכת סמים, מוזיקת רוק ועוד.

רציחתם של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'ראלד קנדי ושל המנהיג השחור מרטין לותר קינג, המאבק לשוויון זכויות לשחורים וההתנגדות הגוברת למלחמת וייטנאם, הביאו להפגנות ענק בערים, לשריפת צווי גיוס ולבריחה לקנדה על מנת להתחמק מגיוס. כל אלו וההשראה של מרד הסטודנטים בצרפת של מאי 1968, הביאו להתלקחות מהומות בקמפוסים שונים, בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית. המהומות, הוונדליזם הקשה של הסטודנטים והתחושה הכללית של אנרכיה מתקרבת הביאו את הממשל להזעיק את המשמר הלאומי (National Guard). המשמר הלאומי הוכנס לקמפוסים לעזרת המשטרה, והשתמש בירי נגד המתפרעים. כך היה באוניברסיטת קנט (Kent State University) במאי 1970, שם החלו המפגינים בהרס של זכוכיות חלונות ראווה בדרך למרכז העיר. ראש העיר קנט הכריז על מצב חירום, והתקשר למושל בקולומבוס לעזרה. המשמר הלאומי הוזעק לעיר וביחד עם המשטרה המקומית הם עשו שימוש בגז מדמיע, כדי לדחוק את המפגינים בחזרה לקמפוס. ביום השני המשיכו ההפגנות בקמפוס והמפגינים העלו באש את אחד הבניינים ששימש למגורי חיילים שלמדו שם לפני גיוסם. המשמר הלאומי הגיב בכוח, כשהוא דוחק את הסטודנטים למעונות ומפנה את הקמפוס. ביום השלישי החלו מפגינים לחסום את התנועה. המשמר הלאומי הגיב בגז ובמהלך המהומות נפצעו מספר אנשים. ביום הרביעי הוחרפו האירועים. בשל בעיות רוח, לא היה לגז המדמיע אפקט מספיק. לבסוף השתמש המשמר הלאומי בנשק חם. 28 חיילים ירו בין 61 ל- 67 יריות, במהלך 13 דקות. 4 מפגינים נהרגו מהאש, 13-9 נוספים נפצעו (לפי מקורות שונים) ואחד הפצועים נותר משותק כתוצאה מהירי. בשל האירועים ננעלה האוניברסיטה, והלימודים לא חודשו עד תחילת סמסטר האביב (אוניברסיטת קנט, 2004).

ב- 15 במאי 1968 התחשו אירועים קשים במיוחד בעיר בארקלי (Berkely) בקרבת קמפוס האוניברסיטה. המשטרה ירתה בסטודנטים מפגינים באזור, שלימים ייקרא " People's Park", ויוקם להנצחת האירועים ההם. סטודנט אחד נהרג. אירועים דומים קרו גם באוניברסיטת דיוק.

באירועי "בלאדי סאנדיי" ("יום הראשון העקוב מדם") בצפון אירלנד, ב- 30 בינואר 1972, ירו צנחנים בריטיים במפגינים איריים והרגו 13 מהם. בעקבות לחץ דעת הקהל הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בבריטניה, שאספה ראיות ושמעה עדויות. אחרי שנה הצביעה הוועדה על האירים כנושאי האחריות לקטל, כשהיא נמנעת מהטלת אשמה בחיילים הבריטים שירו והרגו. בעקבות מסקנות הוועדה קמה זעקה ציבורית וב- 1998 לאחר מאבק משפטי ארוך, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית חדשה. הרכב הוועדה נקבע כחלק מהסכם הפסקת האלימות בצפון אירלנד. בוועדה יושבו שופטים מאוסטרליה, מקנדה ומבריטניה (קרייטמן, 2004; אליצור, 2003).

ב- 1992 פרצו מהומות בסאות' סנטרל, לוס אנג'לס ארצות הברית, עקב הכאתו הברוטאלית של תושב שחור בשם רודני קינג (Rodney King). המכים היו שוטרים לבנים שזוכו במשפט ב- 29.4.92, ובעקבות הזיכוי פרצו בעיר המהומות האזרחיות הקשות ביותר במאה העשרים. המהומות כללו שלושה ימים רצופים של ביזה, שוד, הצתות ואף רצח. מוקד האלימות היה באזור סאות' סנטרל, מיקומן של השכונות פלורנס ונורמנדי בדרום מרכז העיר – האזור העני ביותר בו מתרכזים גטאות של שחורים ומהגרים (אחוז גדול מהמיעוטים בעיר). גם במקומות אחרים ברחבי העיר נרשמו הפרות סדר בדרגות חומרה שונות. משטרת לוס אנג'לס (LAPD) טיפלה במתפרעים השחורים בברוטאליות רבה.

לפי מקורות שונים נהרגו במהלך ההתפרעויות בין 51 ל- 54 בני אדם, נפצעו בין 2,000 ל- 2300 איש ונעצרו בין 12,000 ל- 16,000 איש. רוב העצורים (למעלה מ-50%) לא באו במגע קודם עם החוק וכמעט מחציתם היו נשים. ההתפלגות הדמוגרפית של העצורים הייתה רחבה (שחורים, לבנים, היספניים, אסיתיים). הדבר מלמד על מידת היקף המהומות ועל עוצמת השפעתן על אוכלוסיית העיר. הנזק הכלכלי היה עצום: כ- 800 מבנים הוצתו, עשרות חנויות נבזזו והנזק הכולל הוערך במיליארד דולר. האירועים הללו התפשטו גם לערים גדולות רבות בארצות הברית ואף בקנדה.

למעשה, המשטרה הפעילה (או ניסתה להפעיל) כוח רק בתחילת המהומות ועם סיומן. עוצמת המהומות מצאה את כוח השיטור הרגיל של העיר לא מוכן להתמודדות בקנה מידה שכזה. לאחר מספר ניסיונות עקרים להשתלט על מוקדי האלימות ביום האלימות הראשון, הוחלט לסגת ולהמתין לתגבורת. בפועל ארכה ההתארגנות המחודשת כיומיים, ומשהושלמה החלה דעיכה טבעית של המהומות. לכוח השיטור המקומי, מתוגבר בשוטרים ממשרד השריף המקומי ובחיילי המשמר הלאומי, נותר "לנקות" את הרחוב מהמתפרעים שנותרו ולאמוד את הנזקים. המהומות הובילו למינוי ועדת חקירה על ידי ראש העיר דאז טום ברדלי (Tom Bradley). בראשותה ישב מזכיר המדינה לשעבר עורך הדין וורן כריסטופר (Warren Christopher) והיא בדקה את סוגיית האלימות והחיפוי ההדדי של שוטרי משטרת לוס אנג'לס.

המנדט שניתן לה היה רחב: היא בחנה דוחות פנימיים, שידורים בקשר ותלונות של אזרחים. ביולי 1991 פרסמה הוועדה (The Christopher Commission) ממצאים חמורים על האלימות שהפגינה המשטרה. היא קראה לשפר את נוהלי הגיוס כדי לסנן שוטרים בעלי נטיות אלימות; להסדיר את נוהלי הטיפול בתלונות מצד אזרחים; ולמסד דרכי ענישה של שוטרים שנחשדו בשימוש באלימות חריגה יותר מפעם אחת. המלצה מרכזית נוספת הייתה לחזק את השיטור הקהילתי, כדי להפחית את המתח בין הקהילה בכלל והקהילה השחורה בפרט לבין המשטרה (Knowland and Nebbia, 2000; פייס, 2003, עמ' 5-4; פרנסיס, 2001; Johnson et al., 1993).

פרשת רודני קינג

[מקור התמונה]

בסוף שנות התשעים של המאה העשרים החלה להתפתח תנועה של התנגדות אלימה כנגד הגלובליזציה. לידתה של התנועה במהומות סיאטל ב- 1999. אנשי התנועה הקפידו להגיע לכל כינוס של המדינות המתועשות, להרוס רכוש ולהתעמת עם השוטרים. אחת הדוגמאות הקשות אירעה בפסגת האיחוד האירופי בגותנבורג, שוודיה. כ- 25 אלף מפגינים מעשרות ארגונים המתנגדים לגלובליזציה, לאיחוד האירופי ולארצות הברית הסתערו על העיר, הציתו בתי קפה וניפצו חלונות ראווה. במהלך הפרות סדר חמורות שנמשכו כ- 12 שעות, הפעילו השוטרים ללא הצלחה אלימות קשה שכללה שימוש באלות חשמליות ובכלבים. בשלב מסוים נקלעה קבוצה קטנה של שוטרים למצוקה, איבדה את עשתונותיה וירתה לעבר ההמון. שלושה מפגינים נפגעו מאש חיה, אחד מהם באופן אנוש. עשרות בני אדם וביניהם 12 שוטרים נפצעו. ראש משטרת גותנבורג הודיע בתקשורת כי שבדיה הכריזה על "שחרור זמני" מ"אמנת שנגן" של האיחוד אירופי המאפשרת גבולות פתוחים, כדי שתוכל לפקח על גבולותיה. 100 גרמנים שנחשדו בתכנון פעילות אלימה, נעצרו עם הגיעם.

סך הכול נעצרו 593 בני אדם כש- 8 מהם נחשדו בפשעים חמורים (אלמגרן, 2001; הארץ, 2001); חודש לאחר מכן ביולי 2001, היה מקרה קשה נוסף של הפגנות על רקע הגלובליזציה, בעת ועידת הג'י 8 (ועידת המדינות המתועשות) בגנואה. לכ- 300 אלף המפגינים נגד הגלובליזציה הצטרפו כמה מאות חברי קואליציה של קבוצות אנרכיסטיות קיצוניות, הקרויה "הבלוק השחור" (Black Block). חברי "הבלוק השחור" מתקיפים כאקט סימבולי בנקים, בתי כלא ומשרדים של חברות רב לאומיות. אנשים אלה החלו עוד לפני תחילת המאורעות, להרוס באופן שיטתי את תשתיות העיר.

בתחילה נהגו השוטרים בהתאפקות ונמנעו מעימות עימם. כשהחלו האירועים הקבוצות האלה שרפו והרסו חנויות, בנקים, מבנים ומכוניות בכל רחבי העיר, וגרמו לנזק שהוערך בכ- 50 מיליון דולר. המשטרה איבדה שליטה והפעילה במשך יומיים אלימות קשה ללא הבחנה כנגד המפגינים, תוך שימוש בין היתר באלות ובגז מדמיע. ב- 20 ביולי נורה מפגין למוות על ידי שוטרים, כשהשליך מיכל גז לעבר ג'יפ משטרתי ולאחר מכן דרס הג'יפ את גופתו. בלילה שבין ה-21 ל- 22 ביולי פרצה המשטרה באופן אלים ביותר למרכז התקשורת של "הפורום החברתי" שהתמקם בבית ספר דיאז, ועצרה 93 פעילים שנמו את שנתם. במהלך הפעולה נפצעו 62 מפגינים, ועצורים עונו במשך עשר שעות תמימות בבית המעצר אליו הובלו. במקרים אחרים היו תלונות של מפגינות על התעללות מינית שביצעו בהן שוטרים במהלך פיזור ההפגנות. הפסגה פוצצה למעשה ומנהיגי המדינות המתועשות לא הצליחו לקיים את דיוניהם במנותק מהאירועים הקשים. בעקבות החקירה של צוות משרד הפנים האיטלקי, הודחו שלושה קציני משטרה בכירים על ידי שר הפנים, ביניהם היה סגן מפקד משטרת גנואה (קזין, 2001; הורוביץ, 2001; לופיאן ואח', 2002; גנץ, 2001א'; גנץ, 2001ב'; בר, 2001).

מהומות - גלובליזציה

[תמונת מסך מתוך סרטון היו-טיוב: Ομορφη πόλη άσχημα καίγεσαι Γιώργος Σαρρής]

דוגמה שונה לירי של שוטרים ב"סכנות לסדר החיים" הוא ה"טיפול" שקיבלו ילדים חסרי רחוב מהמשטרה בריו, ברזיל. מסתבר, כי "חוליות הרג" של המשטרה טבחו בילדים הללו בשנתם ב- 1993, מחוץ לקתדרלת קנדלריה במרכז העיר, כיוון שנחשבו ל"מפגע" (בתמונה, דמויות הילדים שנרצחו שהוטבעו לזכרם ברחוב).גם פה מבצעי הטבח - ארבעה אנשים, מתוכם שלושה שוטרים, הובאו לדין

 מהדוגמאות הללו ניתן להיווכח, שירי של כוחות ביטחון באזרחים, והרג אזרחים, באירועים שיש בהם איום על סדר החיים התקין, אינו נדיר גם בחצי השני של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת. יחד עם זאת, התגובה הציבורית והמוסדית לירי כזה שונה והרגישות בדמוקרטיות המבוססות שונה לחלוטין מזו של תחילת המאה הקודמת.

מן הסתם, הסיבה לכך היא, שככל שהלך המודל הדמוקרטי והעמיק, והדמוקרטיה ומערכת אכיפת החוק שלה היו צריכות, לפחות להלכה, לחוש בטוחות יותר,אנו נתקלים בהתאפקות יתר של השלטון ובחקירה לעומק של כל חריגה בשימוש בכוח.

האם כל זה ישאר אם תתפתחנה סכנות של ממש לסדר החיים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.