[התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: "אפקט הפרפר - ד"ר אסף מצקין, מכללת בית ברל"]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

בכל תקופה נדמה כי השחיתות מגיעה לשיאים חדשים וכי מאפייניה מתגלים בצורות שלא נודעו לפני כן.

ראוי לזכור כי כבר בשנות החמישים רעשה וגעשה התקשורת בישראל סביב החשדות למעשי שחיתות פוליטית, בהן היה מעורב לכאורה בנו של ראש הממשלה דאז, סמפכ"ל המשטרה  עמוס בן-גוריון.

מתקבל הרושם כי בחוויה הקולקטיבית הישראלית, שחיתות פוליטית כתופעה וסממנים של שחיתות שפשתה במגזר הציבור נקשרים ישירות לשנות השבעים. לא מעט ישראלים זוכרים את התקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים כ"תקופת הזוהר" של השחיתות הפוליטית ורבים יזכרו ויאזכרו את שמותיהם של אשר ידלין, מיכאל צור וכמובן רעייתו של יצחק רבין, לאה; כמעורבים בפרשיות שחיתות פוליטית "חסרות תקדים" בהיסטוריה הישראלית הקצרה.

בתחילת שנות התשעים, בתקופת ממשלת האחדות, סערה הארץ סביב פרשה אשר נודעה בשם "התרגיל המסריח". נערכה הפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל והתנוססה בה הסיסמה "מושחתים נמאסתם". סיסמה  שהוטבעה אז והפכה למטבע לשון, לעתים ריק מתוכן ומשומש מדי. גם אז נדמה היה כי כלו כל הקיצין וכי תופעת השחיתות הפוליטית הגיעה בישראל לממדים אשר לא נודעו לפני כן.

בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים שוב חוותה החברה הישראלית תחושה דומה. פרשיות שעניינן שחיתות פוליטית תפסו כותרות ראשיות, כאשר הכוכבים הראשיים החשודים בשערוריות היו נשיא מדינה, ראשי ממשלה, שרים, שופט בית המשפט העליון ועוד רבים וטובים. ושוב נדמה היה כי החברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים וכי קצר המרחק בין ישראל כמדינה מודרנית-דמוקרטית לבין ישראל כרפובליקת בננות דרום אמריקאית.

מאמר זה מתמקד בהתפתחות השחיתות הפוליטית בישראל. סקירה זו תיעשה דרך התבוננות בארבע תקופות עיקריות בהיסטוריה הישראלית הקצרה, תוך התמקדות בסוגיות מרכזיות הקשורות בשחיתות פוליטית המאפיינות כל תקופה.

התקופה הראשונה כוללת את תקופת השלטון הזר והיישוב היהודי בארץ ישראל, כמו גם את התקופה הקצרה שמיד אחרי מלחמת השחרור. בתקופה זו בחרתי להתייחס לגורמים שהביאו להתפתחות השחיתות הפוליטית בישראל.

התקופה השנייה היא התקופה מקום המדינה ועד 1967 – תקופה בה החלו לנבוט זרעי תופעת השחיתות הפוליטית. בתקופה זו בחרתי להתייחס לשאלה: האם התקשורת הכתובה בישראל הייתה תקשורת מגויסת גם ביחס לשחיתות, או שמא הנושא זכה לסיקור ולדיווח תקשורתי?

התקופה השלישית מ-1967 ועד המהפך הפוליטי בשנת 1977 היא קצרה יחסית, אך משמעותית מאחר שהתחוללו בתקופה זו מספר שינויים מהותיים במאפייני השחיתות הפוליטית.

התקופה הרביעית החלה עם עליית הליכוד לשלטון ונמשכת עד היום. תקופה זו ניתן לראות כתקופת התמסדותה הסופית של תופעת השחיתות הפוליטית. בעקבות ההתמסדות עלתה המחאה הציבורית ואחר כך באה האדישות הציבורית כלפי גילויי השחיתות.

תוכן הדברים מתבסס על עבודת דוקטורט בנושא, שעניינה "שחיתות פוליטית ודעת קהל בישראל". הנתונים המוצגים מתבססים על איסוף של כלל פרשות השחיתות, שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" בתקופה שבין 1950 ל-2000.

מהי שחיתות פוליטית? – הגדרת המושג

מן הספרות הקיימת עולה בעייתיות בהגדרת המושג ורב ממדיות של המונח "שחיתות פוליטית" (לסוגיית ההגדרות ניתן לעיין בספרם של Heidenheimer and Johnston, 2002).

בעבודה זו הכוונה במונח "שחיתות פוליטית" לכל מעשה של עובד ציבור נבחר או ממונה, החורג מהגדרות התפקיד ומהנורמות המקובלות בחברה, למען השגת תועלת שאינה קשורה בהגדרת תפקידו.

הגדרה זו כוללת בחובה את כלל המעשים, בהם יש שימוש של עובד במשרתו הרשמית למען רווח אישי – חומרי או אחר. יש מקום להבהיר כי קיימת אבחנה ברורה בין שחיתות באופן כללי לבין שחיתות פוליטית. למונח 'שחיתות פוליטית' קיימות מספר הנחות מרכזיות:

הראשונה היא שמבצע המעשה הוא עובד ציבור.

ההנחה השנייה היא כי עובד הציבור עושה שימוש לרעה במשרה מוגדרת.

הנחה שלישית אומרת כי מעשה יוגדר כשחיתות על סמך הנורמות הקיימות באותה חברה ומוגדרות בחקיקה.

לפי הנחה רביעית מעשה של שחיתות פוליטית מחייב השגת תועלת מסוימת, כשהתועלת יכולה להיות אישית, מפלגתית או אף טובת הכלל.

אמפירית, נכללו במחקר כל אותם מקרים שהתפרסמו בתקשורת הכתובה; ובהם עלה חשד למעורבות, של איש ציבור נבחר או ממונה, בעבירה על החוק (חריגה מהנורמות) שמטרתה הייתה הפקת תועלת ממשרתו.

שחיתות פוליטית בישראל – ארבע תקופות, מאפיינים שונים 

תקופה ראשונה: טרום המדינה וראשית ימי המדינה – גורמים להתפתחות השחיתות הפוליטית בישראל

את שורשי תופעת השחיתות הפוליטית בחברה הישראלית ניתן למקם עוד בתקופת השלטון הזר בארץ ישראל ולייחסם לשני גורמים עיקריים (דנט, 1975; ורנר, 1980, 1982; וינשל, 1975):

• תרבות הבקשיש – הבקשיש הפך לרוטינה יומיומית עבור הפקידים העות'מנים מן הדרג הנמוך, במסגרת השלטונית הצנטרליסטית של השלטון העות'מני.
• תרבות הגטו – המאפיין המרכזי של תרבות זו היה באופן מתמיד מערכת בלתי פורמאלית של הסדרים ונורמות, שמשלה בקהילה היהודית המזרח-אירופית ואופיינה בתפיסה פרסונאלית של "שמור לי ואשמור לך". היהודים היו חייבים לעקוף את החוקים, כדי לשרוד את המציאות היומיומית. על כן שיחודם של פקידי הרשות היה תופעה נפוצה במסגרת תרבות הגטו.

השלטון הבריטי ייצג מודל מערבי של ביורוקרטיה המבוסס על היררכיה מבנית, יחסים פורמליים ובלתי אישיים ומסגרת של חוקים ותקנות אשר הענישו על מקרי שחיתות פוליטית. החברה הישראלית קמה מתוקף דחף אידיאולוגי והעלייה לארץ נבעה ממניעים אידיאולוגיים. מחויבות אידיאולוגית היא שהזינה את הנטייה להתבדלות של היישוב היהודי בארץ-ישראל, עד כדי הפיכתו למסגרת חברתית מעין אוטונומית. ייתכן שבכך סייעה באופן בלתי מכוון להתרחקות מהמודל של המערכת, המבוססת על תרבות פוליטית אזרחית שאפיינה את המערכת השלטונית הבריטית (Werner,1989).

מלחמת השחרור, סיומו של השלטון הזר והמעבר למסגרת לאומית-ריבונית יצרו נסיבות נוספות ואחרות, שאפשרו את היווצרותה והשתרשותה של השחיתות הפוליטית:

• מלחמת השחרור ותופעת הביזה והעלמת הרכוש

• צמיחת אליטות חדשות בישראל ומעבר לאורח חיים נהנתני
• גלי העלייה לישראל כמעודדים פרוטקציה ושחיתות
• שיטת הקיצוב הכלכלית וצמיחת "שוק שחור"
• היעדר דפוסי תרבות לגאליים
• דפוסי תרבות – תרבות "החברמניות" וה"סמוך" 

תקופה שנייה: התקופה שבין תחילת שנות החמישים לבין 1967 – האם תקשורת מגויסת?

קיים קונסנזוס, בקרב חוקרי תקשורת ומדע המדינה, כי בנושאי ביטחון ויחסי חוץ נמנעה התקשורת הכתובה מלבקר באופן גלוי את השלטון ואת מנגנוניו (גלנור, 1985; נאור, 2004; כספי ולימור, 1998). נושא זה זכה להתייחסות מחקרית נרחבת. לעומת זאת אין בנמצא מחקר הבוחן התייחסות תקשורתית בישראל לפרשיות שחיתות פוליטית ולאי סדרים מנהלתיים. יש הטוענים כי בתקופה שבין קום המדינה ובין מלחמת יום הכיפורים המשיכה העיתונות הכתובה להפגין מידה רבה ממאפייני עיתונות מגויסת, המשתפת פעולה מרצון עם השלטון. הביטוי הבולט להתגייסות העיתונות היה רצונם של עורכי העיתונים לקבל על עצמם את תכתיבי הצנזורה הצבאית (גורן, 1976). בנוסף קיימת הטענה כי השלטון לא היסס לנצל את הצנזורה כמכשיר המונע פרסומים, גם בנושאים פוליטיים ולא רק בנושאים צבאיים-ביטחוניים, וגם זאת תוך הסכמה שבשתיקה מצד עורכי העיתונים (לימור, 2003). 

במחקרי אני בוחן את השאלה: האם התקשורת הכתובה, בשני העשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הייתה מגויסת לטובת השלטון בנושא שחיתות פוליטית ולפיכך נמנעה מלעסוק בנושא, או שמא התקשורת דיווחה על פרשיות שחיתות? 

הבולטות התקשורתית לנושא השחיתות נבחנת על-פי שני קריטריונים (לימור ומן, 1997; פרואקטור, 2003; דגן, 1990; Dor, 2004) (ראה תרשים מס' 1):

1. פרסום בכותרת גדולה בעמודו הראשון של העיתון
2. פרסום בעמודו הראשון של העיתון

מהנתונים עולה כי לאורך השנים חלה ירידה בקריטריון הראשון הבוחן בולטות. העיתון סיקר, בממוצע, פחות פרשות שחיתות פוליטית בכותרות גדולות בעמודו הראשון. בשנות השבעים – שנים הנחשבות כמרובות בפרשות שחיתות פוליטית בישראל – קיימת ירידה באחוז הפרשות שהתפרסמו בכותרות גדולות בעמודו הראשון של העיתון.

לפי הקריטריון השני, הבוחן את פרסום הפרשות בעמודו הראשון של העיתון, ניתן להבחין כי משנות החמישים קיימת ירידה בבולטות לנושא השחיתות הפוליטית. המגמה הזאת מתייצבת מאמצע שנות השישים.

פרט לקריטריונים אלו סקירה של הדיווחים התקשורתיים, של מעשי השחיתות הפוליטית בשנות החמישים, מעלה כי התקשורת הכתובה בחרה לסקר (ואף בהרחבה) פרשות שחיתות פוליטית, בהן מעורבים גורמים פוליטיים מהקואליציה ומהממשלה כגון פרשת לורנץ ופרשת רוזנברג. היא גם תקפה ראשי ערים המזוהים עם מפלגת השלטון – מפא"י. ההתייחסות הרבה של העיתון לפרשת החשדות בשחיתות של עמוס בן-גוריון, שהוחשד במעשי שחיתות על-ידי חברי תנועת "שורת המתנדבים", מעידה על כך שהתקשורת לא הייתה מגויסת לטובת השלטון.

תרשים מס' 1: אחוז פרשות שחיתות פוליטית שזכו לכותרת גדולה בעמוד ראשון 2000-1950

 

תקופה שלישית: התקופה שבין 1967 למהפך הפוליטי של 1977 – שינויים מהותיים במאפייני השחיתות בישראל

בעשור זה חלו שינויים מהותיים באופייה של השחיתות הפוליטית בישראל.

כפי שניתן להבחין בתרשים מס' 2, חל שינוי במספר מקרי השחיתות בישראל בסוף שנות השישים. באמצע שנות השבעים מספר מקרי השחיתות הגיע לשיא חסר תקדים, כאשר מתקופה זו ועד לשנת אלפיים המגמה נותרת דומה למדי לאורך השנים.

תרשים מס' 2: מספר מקרי שחיתות פוליטית בחתך שנים 2000-1950

תקופה זו מאופיינת בשישה שינויים עיקריים:

1. ניצול מקורות חדשים לשחיתות פוליטית, בעקבות מלחמת ששת הימים
2. אובדן המוסר הציבורי בקרב האליטות
3. שחיתות פוליטית בכלל המנגנונים הציבוריים
4. שחיתות פוליטית בהיקפים גדולים
5. הבכירים מושחתים
6. "מושחתים נמאסתם" – סיבוב ראשון: פוליטיזציה של השחיתות הפוליטית

ממה נבעו שינויים מהותיים אלו באופייה של השחיתות הפוליטית בישראל?

השינויים במאפייני השחיתות נובעים, להערכתי, משילוב של שתי סיבות. הסיבה הראשונה מקורה בהזדמנויות החדשות שנוצרו בישראל. פערי האינפלציה, שהתרחבו לאחר מלחמת ששת הימים, הביאו את הפקידים ואת המינהל הציבורי לתור אחר אמצעים להכנסה נוספת. נוצרו הזדמנויות חדשות למעשים של שחיתות פוליטית אשר לא היו קיימות בעבר: המנגנון הביורוקרטי גדל באופן טבעי ויצר מקורות חדשים לשחיתות. כמו כן השטחים שנכבשו לאחר מלחמת ששת הימים והשליטה הישראלית בשטחי יהודה, שומרון, חבל עזה וחצי האי סיני – על משאבי הטבע הקיימים שם – יצרו מקור חדש למעשי שחיתות פוליטית. בנוסף לכך התעקשותו של שר האוצר פנחס ספיר על הרחבת המשק הישראלי ועל עצמאותו בתחומים רבים ככל שניתן, גם היא תרמה ליצירת הזדמנויות למעשי שחיתות פוליטית מצד גורמים שונים. דוגמה לכך היא חברת הרכב הישראלית "אוטוקרס" וחברות ישראליות בבעלות ממשלת ישראל, אשר מוקד פעילותן היה גם מחוץ לתחומי המדינה.

סיבה שנייה, אשר תרמה לשינויים במספר מקרי השחיתות ובאופייה של השחיתות הפוליטית בישראל, קשורה בשינויים בתרבות המאפיינת את החברה הישראלית. היא קשורה בעיקר בהדגשת ערכים של אינדיבידואליזם, תוך שחיקה הדרגתית של ערכים קולקטיביסטיים.

תקופה רביעית: התקופה שבין המהפך הפוליטי והיום – הכרה, מחאה ואדישות 

תקופת ההכרה – תקופה זו נמשכה מהמהפך הפוליטי של 1977 ועד לסופן של שנות השמונים. המהפך הפוליטי הדרמטי הוביל להחלשת המוסדות ההסתדרותיים, שכפו את עצמם על האזרח, וסימל את קץ עידן הדומיננטיות של מפא"י. בציבור הייתה קיימת המחשבה כי החלפת השלטון תוביל לשינוי המיוחל גם מבחינת תופעות של שחיתות פוליטית, אולם עד מהרה הוא נוכח כי תקוותיו היו לשווא. הסנונית הראשונה הייתה חבר הכנסת מטעם הליכוד, שמואל רכטמן. פרשת השחיתות הפוליטית בה היה מעורב כראש עיריית רחובות עלתה לכותרות בשנת 1976, עדיין בתקופת שלטון השמאל. הבא אחריו היה חבר הכנסת בני שליטא מהליכוד, אשר כיהן גם כראש המועצה המקומית מנחמיה. שליטא נחקר על-ידי המשטרה בחשד לקבלת שוחד מקבלנים, ובשלב מאוחר יותר בחשד לקבלת שוחד מיני בנוגע לבניית ביתו הפרטי ביישוב. אחת משתי הפרשות הגדולות היא פרשת חבר הכנסת וסגן שר הביטחון מיכאל דקל והקרקעות בשטחים. פרשה זו הדגימה כיצד בתוך זמן קצר הצליח שלטון הליכוד להיכנס היטב לנעלי מפלגת העבודה, לפחות בכל הקשור לשחיתות פוליטית. פרשה שנייה הראויה לציון קשורה באי הסדרים, שהתגלו במטה בחירות הליכוד ביוני 1989. גם שותפותיה הקואליציוניות של הליכוד לא טמנו ידן בצלחת ומנעמי השלטון נעמו להן עד מהרה (פרשת אבו חצירא, תיק "אפרסק"). 

תקופת המחאה – ההכרה, כי שינוי משמעותי באופייה המושחת של המערכת הפוליטית לא יבוא מתוך המערכת הפוליטית, הגיעה בתחילת שנות התשעים. הכרה זו הולידה עד מהרה את תנועת המחאה, אשר צמחה בישראל כנגד השחיתות, ואת הסיסמה הידועה עד היום: "מושחתים נמאסתם". בנוסף לכך הותירה תקופה זו ארגונים ותנועות המדגישים את המלחמה בשחיתות, כגון "התנועה לאיכות השלטון" ו"עמותת אמית"י". 

תקופת האדישות – קיימת תחושה כי בעשר השנים האחרונות של המאה הקודמת בישראל, ולמעשה עד היום, המאבק בשחיתות הפוליטית והלהט שהיה קיים בתחילת שנות התשעים דעכו. לא עוד הפגנות בכיכרות כנגד השחיתות הפוליטית, לא עוד שביתות רעב ותחושה עזה של צורך בשינוי שיטת הממשל. האם צמצום המאבק הציבורי נובע מירידה ברמת השחיתות הפוליטית ובהיקפיה במערכת הפוליטית והביורוקרטית הישראלית? התשובה לכך היא שלילית באופן חד-משמעי.

לא רק שמספר מקרי השחיתות הפוליטית בתקופה זו לא הצטמצם, אלא אף ניתן להבחין במגמה של התייצבות במספר מקרי השחיתות הפוליטית לשנה ויצירת מעין דפוס קבוע שלה. באשר לאופי השחיתות הפוליטית, הרי הוא שונה מזה שהיה בעבר. אם בוחנים את השינויים משנת 1990, הרי בעשור האחרון של המאה העשרים הציבור נחשף לשחיתויות שהתאפיינו בשני ביטויים: האחד הוא היעדר בושה ועכבות מוסריות מצד נבחרי ציבור, פריצת כל הגבולות המוסריים האפשריים וזלזול מוחלט בנורמות של שלטון החוק. ניתן למצוא את אלה בפרשות בהן עלו חשדות לשחיתות כגון פרשת נתניהו, המתנות ועמדי; פרשות נבחרת ש"ס: אריה דרעי, יאיר לוי ורפאל פנחסי; אבנר שאקי ועוד...

הביטוי השני הוא החשדות ההולכים וגוברים לקשר בין הון ושלטון מצדם של נבחרי הציבור, על כל המשמעויות הנובעות מכך. גם כאן התפרסמו מספר פרשות וביניהן פרשת שרון ובן-גל; פרשת נשיא המדינה וייצמן והמיליונר סרוסי; פרשת גרגורי לרנר והתרומות מרחיקות הלכת לכל מפלגה אפשרית כמעט וגם כאן היד עוד נטויה.

אחת הטענות הקיימות כיום היא ששחיתות פוליטית נפוצה בקרב נבחרי ציבור יותר מבעבר, מאחר שמערכת אכיפת החוק ומערכות המשפט על שלוחותיהן השונות אינן מתייחסות לנבחרי ציבור באותה מידה בה הן מתייחסות לאדם מן השורה, בעיקר כאשר מדובר בנבחרי ציבור בדרגים גבוהים.

הנתונים מציירים תמונה עגומה למדי: בשנים 2000-1950 הועלו חשדות נגד 171 נבחרי ציבור. מספר החשדות הרב ביותר הועלה כלפי ראשי הרשויות המקומיות. גם מספר החשדות אשר עלו כנגד חברי כנסת ושרים אינו מבוטל, ובהחלט מצדיק את האמון הנמוך אותו נותן הציבור במערכת הפוליטית המפלגתית (ראה לוחות מס' 1 ו- 2). 

על 62% מעובדי הציבור הממונים נגזרו עונשי מאסר בפועל לעומת 39% מנבחרי הציבור.

גם כאשר בוחנים את העונשים אותם מטילה מערכת המשפט על מורשעים, ניתן למצוא הבדלים משמעותיים למדי בין עובדי הציבור הממונים לבין נבחרי הציבור. ניתן להבחין באופן עקבי כי גם מבחינת ענישה, כפי שחוזה בה הציבור, נבחרי הציבור זוכים לעונשים קלים באופן יחסי כאשר מדובר בהרשעות בדבר מעשי שחיתות פוליטית.

לוח מס' 1: חשדות, כתבי אישום והרשעות כלפי נבחרי ציבור

נבחר ציבור – תפקיד	מספר חשדות	מספר כתבי אישום	אחוז חשדות שהפכו כתבי אישום	מספר הרשעות	אחוז כתבי אישום שהפכו הרשעות	אחוז חשדות שהפכו הרשעות
ראש ממשלה	6	0	0	0	0	0
שר	17	5	29%	2	40%	12%
חבר כנסת	30	9	30%	5	56%	17%
שופט	7	6	86%	4	67%	57%
ראש עיר/ראש מועצה	90	33	37%	11	33%	12%
סגן/מ"מ ראש עיר	11	5	45%	3	60%	27%
חבר מועצה	10	4	40%	1	25%	10%
סה"כ	171	62	36%	26	42%	15%

 

לוח מס' 2: חשדות, כתבי אישום והרשעות של עובדי ציבור ממונים לעומת נבחרי ציבור

	מספר פרשות בהן מעורבים עובדי ציבור ממונים	אחוז פרשות בהן מעורבים עובדי ציבור ממונים	מספר פרשות בהן מעורבים נבחרי ציבור	אחוז פרשות בהן מעורבים נבחרי ציבור
הרשעה	126	79%	26	15%
זיכוי	33	21%	145	85%
סה"כ	159	100%	171	100%

העשור בשנים 2000-1990 אינו מאופיין במספר קטן יותר של מקרי שחיתות. יותר מכך, מספר מקרי השחיתות גדל באופן משמעותי בקרב נבחרי הציבור.

האם האדישות, המאפיינת את הציבור בשנים אלו, מקורה בכך שדעת הקהל בישראל אינה מזהה שחיתות בקרב המערכות הציבוריות השונות? גם התשובה לכך היא שלילית (ראה לוח מס' 3).

לוח מס' 3: עד כמה לדעתך נפוצה השחיתות במוסדות השונים? 

המפלגות	70%
השלטון המקומי	67%
הממסד הדתי	66%
ההסתדרות	62%
המנהל הציבורי	59%
הכנסת	56%
המגזר העסקי	54%
התקשורת	53%
המשטרה	47%
נשיא המדינה	45%
ראש הממשלה	41%
פרקליטות המדינה	32%
צה"ל	30%
בתי המשפט	28%
בית המשפט העליון	24%

מאחר והתייחסות הציבור נבחנה בשנת 2000, השוויתי את הממצאים הללו לשכיחות פרשות השחיתות במוסדות השונים בשלוש השנים שקדמו לשנה בה נערך הסקר (ראה לוח מס' 4). המטרה הייתה לבחון, האם שלוש השנים הללו באופן מיוחד התאפיינו בהתפלגות של מקרי שחיתות פוליטית, השונה מזו שאפיינה את כלל חמישים ואחת השנים, והאם בהתפלגות זו היה בכדי להשפיע על עמדות הציבור בשנת 2000.

לוח מס' 4: מספר מקרי שחיתות פוליטית בין השנים 2000-1998 

הגוף	מספר מקרישחיתות פוליטית
רשות מקומית	23
משטרה	20
מפלגה/רשימה	12
מערכת החינוך	7

כאשר בוחנים את התקופה הנדונה מתברר כי מספר מקרי השחיתות הפוליטית, בהם מעורבים פוליטיקאים בתקופה זו, הוא כמחצית ממספר מקרי השחיתות הפוליטית ברשויות המקומיות ואף פחות מן המשטרה. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון כי כל 12 מקרי השחיתות אשר שייכים לקטגוריה של רשימה/מפלגה, כוללים רק נבחרי ציבור מן המערכת הפוליטית (ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת); ואילו כל מוסד אחר כולל גם זוטרים. ראוי לציין כי מעורבותם של נבחרי ציבור מהמפלגות הדתיות בפרשיות שחיתות (חברי הכנסת של ש"ס לדוגמה) משפיעה על תפיסות השחיתות של הציבור, באשר למידת השחיתות המאפיינת את הממסד הדתי. לשם השוואה, בתקופה הנדונה עלו 10 מקרים בהם היו חשדות לשחיתות מצד ראשי רשויות מקומיות לעומת 12 החשדות כנגד נבחרים מהמערכת הפוליטית. ניתן להבחין כי הציבור קולט ומעבד את האינפורמציה בין אם היא הגיעה באופן אקטיבי ובין אם היא התקבלה גם ללא רצונו. אינפורמציה זו זוכה לפרשנות ולהערכה ומשתלבת בגישות ובאמונות הפוליטיות הקיימות. נקודה נוספת הראויה להתייחסות היא שבשנים אשר קדמו לעריכת הסקר לא התגלה ולו מקרה אחד בו היה מעורב הצבא. ממצא זה מחזק את הטיעון, כי מספר מקרי השחיתות המתגלים לציבור משפיע על דעת הקהל ביחס לשחיתות.

יחד עם זאת ניתן להבחין כי לא רק האירועים הם המשפיעים על דעת הקהל. בתקופה זו המשטרה ממוקמת במקום שני מבחינת מספר מקרי השחיתות שנחשפו, ולמרות זאת הציבור ברובו אינו רואה בה גוף המאופיין בשחיתות במידה רבה.

סיכום

תופעה חברתית כמו שחיתות פוליטית אינה ניתנת להסבר על-ידי גורם אחד בלבד. גם שינויים במאפייני השחיתות אינם ניתנים להסבר בעזרתו של גורם אחד, ואף לא ניתן להצביע על נקודות זמן מדויקות בהן התרחשו. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את גילויי השחיתות הפוליטית בישראל ואת מאפייניה לאורך חמישים ואחת שנים, ניתן להבחין כי חלו שינויים. פרט לשינוי במספר מקרי השחיתות, ניתן להבחין גם בשינויים במאפייני השחיתות. גם במקרה זה לא ניתן להניח את האצבע על נקודות זמן ספציפיות בהן התחוללו השינויים, אולם קיימות תקופות בהן ניתן להבחין כי חלו שינויים במאפייני השחיתות.

לציבור בחברה דמוקרטית עשויה להיות השפעה על הנושאים העולים על סדר היום, וכתוצאה מכך גם על טיפולה של המערכת הפוליטית בנושאים אלו. את הציבור בישראל מאפיינת אדישות, נוכח התגברות מעשי השחיתות מצד נבחרי ציבור ועזות המצח המאפיינת חלקים מן המערכת הפוליטית. אדישות זו עלולה להוביל להתחזקות התופעה וכתוצאה מכך לפגיעה בכלכלה, במרקם החברתי ובערכים הדמוקרטיים האמורים לאפיין את החברה הישראלית.

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

• גורן, דינה. סודיות,  ביטחון וחופש העיתונות, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשל"ו.  
• גלנור, יצחק. ראשיתה של הדמוקרטיה הישראלית, עם עובד, תל-אביב, 1985.
• דגן, שיבולת. כותרת ראשית, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב, 1990.
• דנט, ברנדה. "עמדות הציבור לגבי השימוש בפרוטקציה במינהל הישראלי", מדינה וממשל, כרך א', מס' 3,  1972.
• וינשל, תאודור. "איך לשנות את המנהל הממשלתי בישראל", נתיבי ארגון ומנהל, 131, 1975.
• ורנר, שמחה. "אתיקה ומוסר ציבורי במנהל הציבורי הישראלי", נתיבי ארגון ומנהל, מס' 1, 1980.
• ורנר, שמחה. "רציונאליזציה של שחיתות ציבורית", נתיבי ארגון ומנהל, כרך 3-4, פברואר 1982.
• כספי, דן ויחיאל לימור (עורכים). אמצעי תקשורת המונים בישראל – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1998.
• לימור, יחיאל. "תקשורת ההמונים בישראל", אפרים יער וזאב שביט (עורכים) מגמות החברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
• נאור, מרדכי. רבותי, העיתונות – פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004.
• פרואקטור, יעל. העמוד הראשון בעיתונות היומית הכתובה כמשקף את יחסה כלפי ממשל ארצות הברית, עבודת גמר לתואר מוסמך במדע המדינה, אוניברסיטת תל-אביב, תל אביב, 2003.
• Dor, Daniel. Intifada Hits the Headlines, Indiana University Press, 2004.
• Heidenheimer, Arnold J. and Michael Johnston (eds.), Political Corruption – Concepts and Contexts, Transaction Publishers, New Brunswick and London, 2002.
• Werner, Simcha (1983) "The Development of Political Corruption in Israel"  in Heidenheimer,    Arnold J.  Johnston, Michel and Levine, Victor T.(eds.), Political Corruption - a Handbook, Transaction Publishers, New Brunswick, 1989.