איתן אלעד: השימוש החקירתי בפוליגרף מול הביקורת המדעית

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: איתן אלעד - השימוש החקירתי בפוליגרף]

ד"ר איתן אלעד, היא פסיכולוג במחלקה לזיהוי פלילי, משטרת-ישראל

 (התקבל במערכת באוגוסט 2000, אושר לדפוס באוקטובר 2000).

המחבר מודה לפרופ' גרשון בן-שחר ולפרופ' ישראל נחשון על הערותיהם המועילות

תקציר

מאמר זה מבקש להציג שתי גישות רווחות ביחס לשימוש הנכון בפוליגרף. הגישה האחת היא הגישה האינסטרומנטלית, הרואה בפוליגרף מכשיר להפקת מידע מחשודים. מידע זה אמור לסייע בהשגת פתרון לסוגייה הנחקרת, פתרון שניתן לחיות אתו. הגישה האחרת היא הגישה המדעית, הרואה בפוליגרף ענף של הפסיכולוגיה הישומית, ומכוונת לחקר האמת, גם אם זו אינה מקדמת את החקירה. אימוץ הגישה האינסטרומנטלית יחזק את הרגשת החוקרים, שסוף סוף נעשה בכלי שימוש ראוי. אולם, אימוץ זה יוביל להסרת היומרה המדעית מהפוליגרף, ולהכפפת השיקולים המקצועיים לדרישות החקירה. הסתמכות על הגישה המדעית תוביל להקפדה על הליך הבדיקה, להשלטת השיקולים המקצועיים של בודק הפוליגרף ולתוצאות נכונות יותר. אולם, גישה זו מותירה את ההרגשה, שתרומת הפוליגרף לחקירה לא מגיעה לידי מיצוי.

מילות מפתח

פוליגרף, חקירה, שיטות שאלות הביקורת, פרטי חקירה מוכמנים, מבחני סינון, הטיות שיפוט, אשליית השקיפות.משטרה וחברה 6

מבוא

שתי גישות, הסותרות זו את זו, קיימות בנושא בדיקות בפוליגרף. הגישה האחת, החקירתית, רואה את הפוליגרף כחלק מהחקירה, ושואפת לתוצאה ברורה, שתנפק פתרון לסוגייה הנחקרת. הגישה השנייה היא גישה מדעית, הרואה בבדיקה בפוליגרף ענף של הפסיכולוגיה היישומית, השואבת את טענותיה התיאורטיות מתחום הפסיכופיזיולוגיה ואת אמות המידה לביצועיה משטח הפסיכומטריקה (בן שחר ואח', 1987). הגישה המדעית חיה בשלום עם אי ודאות, ואיננה לוחצת לכיוון פתרון, שניתן לחיות עמו אלא לאמת. כדי להבין יותר את מהות המחלוקת, שבין שתי הגישות, נברר תחילה מהי חקירה. לאחר מכן נסקור בקצרה את מקורותיה הקדומים של החקירה, ונדגיש את המאפיין העיקרי שלהם - הצורך בפתרון. בהמשך נעמוד על הטיית שיפוט רלוונטית (אשליית השקיפות) ונראה איך היא מנוצלת בבדיקת הפוליגרף להשגת פתרון. נבהיר איך שיטות בדיקה בפוליגרף כמו שיטת השאלות הרלוונטיות אי-רלוונטיות ושיטות שאלות הביקורת למיניהן עושות שימוש באותה אשליה של שקיפות, כדי לסייע לחקירה, וננסה להבין איך תופסת הגישה המדעית את השימוש בפוליגרף. אלה יובילו אותנו למחלוקת בתוך הגישה המדעית, בין אלה המנסים לתקן ולשפר את שיטות הבדיקה הקיימות, כדי שיעמדו בסטנדרטים מדעיים לבין אלה, הפוסלים את אותן שיטות מכל וכל, ומציעים להחליפן בשיטת הבדיקה היחידה, שעומדת באותם סטנדרטים (שיטת פרטי החקירה המוכמנים). נציג את הנתק שנוצר בין הגישה החקירתית לזו המדעית, שהובילה לשימוש בשיטות בדיקה כמו שיטות הסינון למיניהן, שאין בהן גם מראית עין של תפיסה מדעית.

בהתבסס על שיטות אלה התפתחה בארצות-הברית תעשייה שלמה של בדיקות פוליגרף במגזר האזרחי, שפגעה באופן שיטתי בנבדקים חפים. בתגובה חוקק החוק נגד השימוש בפוליגרף למיון עובדים, שפגע קשות באותה תעשייה. השימוש לרעה שנעשה בכלי הרחיק פסיכולוגים ואנשי מדע אחרים מהתחום. חלק מהמעטים שהמשיכו להתעניין בפוליגרף חתמו על עצומה, הקוראת מטעמים אתיים לא לעשות שימוש בשיטות הבדיקה החקירתיות ואפילו לא לברר את תקפותן במחקרים מדעיים. בודקי פוליגרף רבים מתייחסים בזלזול לאותה עצומה.

מכאן אנו מגיעים לבירור השאלה, למי מהבודקים יש יתרון, לבודק המחזיק בגישה החקירתית או לזה המחזיק בגישה המדעית. נקדים ונגדיר בודק-חוקר כמי שיש לו רקע בחקירות וניסיון בשימוש בשיטות חקירה, והוא מרבה ליישם ידע זה בבדיקות הפוליגרף. אותו בודק איננו מייחס חשיבות לתיאוריות פסיכולוגיות רלוונטיות ולבקרת הליך הבדיקה, כל עוד הוא חש שהוא מסוגל להגיע לממצא נכון. בודק המחזיק בגישה המדעית הוא אדם, המעודכן בתיאוריות הפסיכולוגיות והפסיכו-פיזיולוגיות המתייחסות לבדיקות הפוליגרף, בעל רקע בשיטות מדידה פסיכומטריות ומבין את חשיבותם לאיכות הבדיקה. אין הכרח, מצד אחד, שבודק-מדען יחזיק בתואר רשמי של  "פסיכולוג" וגם בודקים בעלי הכשרה קודמת של חוקרים יכולים לדבוק בגישה המדעית, כל עוד הם מודעים לסכנות הקשורות ביישום לא מבוקר של הניסיון החקירתי שלהם בבדיקה. מצד שני, פסיכולוגים בעלי תואר ומומחיות, ללא אוריינטציה מדעית, עשויים להעדיף דווקא את הגישה החקירתית.

מהי חקירה?

חקירה היא הליך קדם משפטי, ומטרתה - חיפוש ודרישה אחר עבריין ואחר ראיות קבילות להוכחת אשמתו של הנאשם בבית-המשפט. על-פי הראיות שנאספו בחקירה והנסיבות שנתבהרו בה, מוכרעת השאלה, אם להגיש כתב אישום נגד החשוד ועל איזו עבירה. במילים אחרות, מטרת החקירה היא להגיע לפתרון העניין שעומד לחקירה. החקירה מתקדמת על-ידי פסילת כיווני חקירה והתרכזות בקבוצה קטנה של חשודים. אין זה נדיר, שבמהלך ההתכנסות הזו לא נותר בידי החוקר קצה חוט, והוא נאלץ לסגור את התיק, אם משום שלא נמצא עבריין או משום שלא נאספו מספיק ראיות נגדו. ניתן לדמות את החקירה לסליל הולך ונסגר, המתחיל במגוון רחב של כיווני חקירה, ומסתיים בפתרון של העמדת הנאשם למשפט או סגירת התיק. התפקיד שמוטל על החקירה הוא לא להשאיר קצוות פתוחים. לכן, אין החקירה סובלנית לעמימות ולחוסר ודאות.

מקורות החקירה

צורות החקירה הראשונות שהיו שכיחות בעבר, ומוסיפות להתקיים בחברות שבטיות גם כיום, ממחישות את הדרישה לפתרון שניתן לחיות אתו. בתקופות קודמות, הייתה החקירה מבוססת על עינויים ועל מבחני דין שמימיים. העינויים מבוססים על הרצון לאמת את החשד באמצעות הודאה.

מבחני הדין מבוססים על התפיסה, שניתן לסמוך על כוח עליון, שיכריע בין שני צדדים החלוקים זה על זה ויסייע לצד הצודק לנצח במאבק או לעמוד בניסיון הקשה שהוצב לו. נקודת המוצא של השימוש בעינויים היא, שהחשוד אשם ולא נותר אלא לגרום לו להודות. ביוון העתיקה נועדו העינויים רק לעבדים ולזרים, אזרחים חופשיים לא עונו. ברומא הכוחנית היו העינויים נפוצים. בתקופת הרפובליקה אומצו העקרונות היוונים על-ידי הרומאים, והעינויים לא נועדו לאזרחים. כשרומא הפכה לקיסרות והסמכות עברה מהעם לקיסר, לא נחסכו העינויים מאף אחד וגם אזרחים רומיים עונו במיוחד כדי לגלות אם פשעו נגד המדינה ונגד הקיסר. השופטים ברומא לא הורשו לענות יותר ממה שהיה נחוץ כדי לגרום לעד לספר את שציפו ממנו לספר, או לגרום לחשוד להודות. כך גרמו העינויים לטעויות רבות מאוד, לפיהן הודו חפים מפשע במעשים שלא עשו (Lea, 1971).

האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל התפרסמה בשימוש שעשתה בעינויים כדי לגלות את הפשעים הנסתרים של אלה שאינם מאמינים בכנסייה. עינויים היו הכלי העיקרי של האינקוויזיציה שפעלה לפי התפיסה, שחשוד הוא אשם עד שלא יוכח ההיפך. לכן, הסיכויים של החשוד לשרוד את העינויים היו אפסיים.

צורה אחרת של חקירה מתייחסת למבחני דין שמימיים. אחד מאלה היה הקרב. שלא כמו העינויים, בקרב היה הצדק עם המנצח, משום שהוכח שהאל לצדו. שלא כדו-קרב, שמטרתו נקמה וצורך להחצין כעס ואיבה כלפי מי שהעליב או פגע באדם כלשהו, הקרב בצורתו החקירתית-משפטית היה מבוסס על הצורך להגיע לפתרון מקובל. במצב, שבו קיימים ספקות קשים זה היה פתרון נוח.

בהדרגה הוטלו הגבלות על ההזמנה לקרב. כך נקבע, שאם בעלי הדין אינם בעלי מעמד חברתי שווה, אין בעל המעמד הנמוך רשאי להזמין לקרב את בעל המעמד הגבוה. גם בעל דין, שאיננו בן המקום, רשאי היה לסרב להזמנת הצד השני לקרב. המגבלות שהוטלו על הקרב כפתרון משפטי צמצמו את שכיחותו.

פתרון אחר, שסומך ידו על דין שמים, מבוסס על עמידה בניסיון. מבחן הניסיון מציב בפני החשוד אתגר ודורש עמידה בו. התפיסה היא, שהתנהגותו של  החשוד במבחן תסגיר אם הוא צודק או לא. מבחן הניסיון כמו מבחן הקרב מופיע בתרבויות, שבהן התפתחה תפיסת עולם של כוחות עליונים, השולטים באיתני הטבע. הציפייה היא, שאדם שבחר למרוד באותם כוחות עליונים, ייענש וייפגע מברק או מכוח טבעי אחר, שנרתם לכך על-ידי האל. מכאן קצרה הדרך לרעיון שהאל יכריע בין שני צדדים החלוקים זה על זה באמצעות סימן ישיר או באמצעות שליח המטיל על החשוד לעמוד בניסיון. עמד האיש במבחן - אות הוא שהוא חף מפשע. לא עמד האיש בניסיון, הרי שהוא אשם ועליו לשאת בעונש.

מבחני הניסיון לבשו צורות שונות. כך למשל הוטל על החשוד להתמודד עם מים או אש. במבחן זה ניתן משקל לפומביות הטקס. החשוד מובא למקום ביצוע הטקס, כשקהל שנאסף במקום צופה בו, ומהווה מרכיב חשוב באותו מבחן.

אחד המפורסמים בין מבחני הניסיון הוא מבחן הברזל הלוהט. מבחן זה נהוג כיום בין הבדואים וקרוי “בישעה”. לפי אותו מבחן, נוגע המובשע (עורך טקס הבישעה) בכף ברזל מלובנת בלשונו של החשוד. אם הלשון נצרבת, משמע שהחשוד אשם. אם ללשון לא נגרמת כווייה, ניתן להסיק מכך שהוא חף מפשע. 

העינויים, מבחן הקרב ומבחן הניסיון נועדו להמציא פתרון מוסכם למצב, שמלכתחילה הוא לא ברור. הדגש הוא על פתרון ולא על חשיפת האמת של הנחקר.

התפיסה של הפוליגרף כחקירה

הגישה החקירתית הייתה נחלתן של הדמויות המרכזיות שתרמו לפיתוח שיטות הבדיקה המקובלות בפוליגרף, ליאונרד קילר בשנות השלושים והארבעים וג'ון ריד בשנות החמישים, השישים והשבעים Reid and Inbau), 1977). גישה זו הייתה והנה גם כיום הגישה השלטת בקרב רוב בודקי הפוליגרף בארץ ובעולם, הפעילים הן בשוק הפרטי והן במערכות ציבוריות וביטחוניות.

המחזיקים בגישה החקירתית מעדיפים להשתמש בשיטות בדיקה, המאפשרות ביטוי מקסימלי לכשרונו של הבודק ולניסיונו כחוקר, ומנצלות ניצול מירבי את אשליית השקיפות של הנבדק.

הטיות שיפוט בחקירה  - אשליית השקיפות

הטיית שיפוט הקרויה “אשליית השקיפות” (Illusion of transparency) נמצאת במוקד השימוש החקירתי בפוליגרף. לפי אשליית השקיפות, אדם מעריך הערכת יתר את יכולתו של האחר לקרוא תהליכים פנימיים המתרחשים בו. אדם המסתיר מידע מאחר קשוב למצבו הפנימי ומתמקד בו. אותו אדם גם יודע, שהאחר אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיו, ולחדור לרגשותיו ולתחושותיו באותה צורה, שבה הוא עצמו קולט אותם. אבל אותו אדם מתקשה להעמיד עצמו במקום האחר, דבר שנוטע בו את ההרגשה, שהתהליכים הפנימיים דולפים החוצה ומוסגרים, הרגשה שאינה מוצדקת על-פי ראייה אובייקטיבית של המצב.

Gilovich et al. (1998), שחקרו את אשליית השקיפות, מציגים את ההטיה באמצעות סיפורו של אדגר אלן פו “הלב מספר סיפורים”. גיבור הסיפור, שרצח אדם, משתדל להיראות רגוע בשעה שהוא משוחח עם שלושה חוקרי משטרה. הדבר קשה לו, משום שהשלושה עומדים בדיוק מעל המקום, שבו טמן את הגופה. חרדה מציפה את הגיבור, והוא מתחיל לשמוע פעימות לב שהוא מייחס לקרבן. הוא משתכנע שהקול, שבעצם הוא הלמות לבו שלו, נשמע גם על-ידי החוקרים. לבסוף הוא לא עומד בלחץ, ומסגיר את עצמו.

Gilovich et al. (1998) הדגימו את התופעה בניסוי, שבו הושבו חמישה נבדקים במעגל, וכל אחד בתורו סיפר סיפור. אחד הנבדקים שיקר, ויתר הארבעה אמרו אמת. כל אחד מהמשתתפים דוברי האמת התבקש לקבוע, מי מביניהם הוא השקרן, והשקרן התבקש להעריך את מספר המשתתפים, שינחשו נכון שהוא זה ששיקר. בסיבוב הבא התחלפו הנבדקים בתפקידים ונבדק חדש נכנס לתפקיד השקרן. כך נערכו חמישה סיבובים, כשלכל אחד מהמשתתפים ניתנה הזדמנות לשקר. התוצאות הראו, שהשקרנים העריכו הערכת יתר את ההסתברות שיתגלו (48.8%) לעומת רמת גילוי ממשית של  25.6%, שאינה שונה מהניחוש האקראי של 25%. בשני שחזורים של הניסוי, שנועדו לבחון הסברים אחרים לממצאים, התקבלו תוצאות דומות. המסקנה הייתה, ששקרנים חשים שהם נחשפים, למרות שהשקרים שלהם אינם בולטים במיוחד.

אשליית השקיפות בבדיקת הפוליגרף

בדיקת הפוליגרף עושה שימוש באשליית השקיפות, כדי לגרום לנבדק לחוש חשוף ונעדר שליטה. כבר כשהוא מביע את הסכמתו להיבדק, חש הנחקר האשם, שעליו להתמודד מול מכשיר מתוחכם שפותח במיוחד כדי לחשוף את שקריו. הוא חש חסר אונים, משום שהוא אינו רגיל בזירת ההתמודדות החדשה שנכפתה עליו, והעושה שימוש בתהליכים גופניים פנימיים, שלכל היותר יש לו שליטה חלקית בהם. החשוד מקווה, עם זאת, שעצם ההסכמה שלו להיבדק, תשמש הוכחה, שדבריו אמת, ולא יהיה צורך לבצע את הבדיקה.

כשהנחקר מוזמן לבדיקה, הוא מגלה, שמולו ניצב חוקר מיומן, מומחה לאבחון שקרים, ועוד מעט קט הוא יחשוף אותו ואת שקריו. הופעתו של הבודק והביטחון שהוא מפגין מחזקים תחושה זו. יש בודקים, הנוהגים ללבוש חלוק לבן, כמו זה של רופאים, ומחזקים בכך את הרושם, שתוכו של הנחקר וקרביו חשופים וגלויים בפניהם כמו בפני רופא מנתח. על מנת לחזק את הרושם הזה, מתעניין הבודק בבריאותו של הנחקר ובהיסטוריה של המחלות הגופניות והנפשיות שלו. זה מוסיף ומחזק את תחושת השקיפות של הנחקר. הנחקר מספר לבודק על עצמו ועל מצבו הבריאותי, ומגלה לו פרטים שהוא שומר בדרך-כלל בסוד. לנחקר מתחוור, שמידע על עצמו דולף אל האיש שמולו באין יכולת לעצור, ותחושת השקיפות מתחזקת. ראוי להדגיש, שבשלב זה תחושת השקיפות משותפת לנבדק השקרן ולנבדק דובר האמת.

כשמנוסחות השאלות, חש הנבדק שהוא מסכים להישאל שאלות, שהוא לא התכונן להן ושנוגעות לעניינים אישיים חסויים. הנחקר חש בהשפעה הגדולה של הבודק עליו, ואין לו דרך להתגונן. כדי להוסיף לתחושת חוסר הישע, מנטרל הבודק את שתי ידיו של הנחקר, על-ידי חיבור כרית למדידת לחץ דם לזרועו האחת (מחזק את תדמית הרופא), והצמדת לוחיות מתכת לאצבעות ידו האחרת. גופו של הנחקר נקשר לכיסא בעזרת שני צינורות גומי, המוצמדים לחזהו ולבטנו. תחושת חוסר הישע שלו מקבלת ביטוי באמירה כגון "אני חש כאילו אני קשור לכיסא חשמלי". התבדחות זו נועדה להפחית מעט מהמתח שבו הוא נתון.

כשמתחילה החקירה, חש הנבדק שלבו הולם בחוזקה, פניו מחווירים ונשימתו הופכת בלתי סדירה. תחושת הפלישה לתוך גופו פנימה, בלי שתהיה לו שליטה על כך, מאיימת עליו. הנבדק שואל את עצמו, האם שקריו התגלו. באין תשובה מהבודק, מתחזקת תחושת אי הוודאות, ויחד עמה הרגשת השקיפות.

בשלב מסוים מציע הבודק לנבדק לבחון אם הוא בכלל מתאים להיבדק בפוליגרף. לשם כך נערך מבחן גירוי, שמטרתו האמיתית, לשכנע את הנבדק ששקריו נחשפים בקלות בבדיקה. הנבדק מתבקש לבחור בקלף או במספר, ואז הוא נשאל אם בחר בכל אחד מחמישה-שישה קלפים, כולל הקלף שנבחר. הנבדק מכחיש שבחר בקלף, והבודק, לאחר שבחן את תגובות הנבדק לכל הקלפים שהוצגו, מגלה את הקלף שנבחר. הגילוי מבהיר לנבדק, שאין הוא שולט בתגובותיו, וגורם לו להיות מוטרד מהבדיקה. יש מי שההצגה הזו מספיקה לו, והוא מחליט להודות.

לסיכום, חיזוק אשליית השקיפות של הנחקר, שהופכת אותו לפגיע יותר בחקירה ולנוח יותר למסור מידע ואף להודות בעבירה שנחשד בה, היא תוצר מרכזי של ההתייחסות אל הפוליגרף כאל הליך חקירתי. חשובה אף יותר מהמטרה המוצהרת של בדיקת הפוליגרף, היא הפרדת דוברי האמת מדוברי השקר. מטרת החקירה לנצל מצב זה, כדי לקדם את פתרונו של האירוע הפלילי הנחקר.

שיטת השאלות הרלוונטיות והאי-רלוונטיות

בשנות ה - 20 וה - 30 של המאה העשרים פותחה על-ידי ג'ון לרסון וליאונרד קילר שיטת בדיקה, שנקראה שיטת השאלות הרלוונטיות והאי-רלוונטיות (Relevant Irrelevant Technique). השיטה פותחה במיוחד לשימושם של המחזיקים בגישה החקירתית. בצורתה הפשוטה ביותר, מוצגות בשיטה זו לנבדק שאלות רלוונטיות, המתייחסות ישירות לעבירה הנחקרת ולחלקו של הנבדק באותו עניין.  שאלות אלה הן מסוג שאלות "האם עשית זאת?", והנבדק מכחיש את העשייה שאליה מכוונות השאלות (לדוגמא: "האם גנבת טבעת מהתיק של גב' כהן ביום שני?" ולידה שאלת אי-רלוונטיות, שהתשובה לה היא אמת ידועה, כגון: "האם שמך משה?" על שאלות אלה משיב הנבדק בחיוב. ההגיון מאחורי השיטה הוא, שנבדקים אשמים יגיבו יותר לשאלות הרלוונטיות שמטרידות אותם, בעוד שנבדקים חפים מפשע, שאינם אמורים להיות מוטרדים מהשאלות הרלוונטיות, יגיבו בעוצמה דומה לכל השאלות. הגיון זה נשען על ההנחה, שהנבדק מאמין לחלוטין ביעילות המכשיר. במקרה זה יחוש הנבדק החף מפשע ביטחון, ולא יוטרד מהשאלות הרלוונטיות, בעוד שהנבדק האשם יתייחס לשאלות הרלוונטיות, המהוות את עיקר האיום, ולכן יגיב אליהן. הנחה אחרת ביסוד השיטה היא, שבודק בעל כישורים של חוקר, יוכל בעת הצורך לעורר בנחקר ספקן את האמון הדרוש.

ההנחה, שהנבדק מאמין לחלוטין ביעילות הבדיקה, התגלתה כמופרכת, וגם ההסתמכות על יכולתו של החוקר להרבות אמון לא הייתה תמיד במקומה. אולם, שיטת הבדיקה שימשה את החקירה, במשך שנים רבות, משום שעיקר הטעויות היו של אנשים חפים מפשע, שנמצאו דוברי שקר. מעט מאוד אשמים הצליחו לחמוק מהמשך החקירה לאחר הבדיקה. העדפה זו של סוג הטעות הראשונה קשורה להצדקה בהמשך חקירת אדם שנכשל בפוליגרף. הבודק (שהוא גם חוקר) מנצל מצב זה, כדי להחליף כובע ולחקור את החשוד. מטרת החוקר היא הודאה, וכמו שקורה פעמים רבות, הציפייה מגשימה את עצמה. במהלך החקירה מתבררים פרטים נוספים, שיש בהם, לכאורה, הוכחה לאשמתו של האיש, למרות שאין הם נוגעים לנושא החקירה Patrick and Iacono  .(1991) מידע חדש זה מצדיק את הממצא של הפוליגרף, והבודק-חוקר חש שעשה את מלאכתו היטב הן כבודק והן כחוקר.

שיטות שאלות הביקורת

נופך של מדעיות הוסיף John Reid לשיטת בדיקה שפיתח ב - 1947, כששיבץ בה שאלות השוואה. מדובר ב “שיטת שאלות הביקורת” (“Control Question Technique” - CQT). שיטה זו, או מוטב לומר שיטות, היא הנפוצה בין שיטות הבדיקה בפוליגרף, וגם היא נועדה לשימושם של המחזיקים בגישה החקירתית. בגרסתה המקורית היא מאפשרת לבודק חופש רב להפגין את כישוריו כחוקר. השיטה מורכבת מסדרה של מבחנים, שניתן לבחור ביניהם בהתאם לסוג הבדיקה ולאופי הנבדק. מצב זה יוצר הבדלים בבדיקות, שעורכים בודקים שונים, כמו גם בבדיקות שעורך אותו בודק לאנשים שונים בנושאים שונים. שיטות הבדיקה הללו מציגות לנבדק שאלות רלוונטיות ושאלות אי רלוונטיות ולידן שאלות, הקרויות שאלות ביקורת, שמתייחסות לנושאים בעלי מטען רגשי כגון מעשים בלתי כשרים, שבהן היה הנבדק מעורב בעברו. שאלות הביקורת נגזרות מאותו עולם תוכן כמו השאלות הרלוונטיות, אולם הן מנוסחות בצורה כללית. כשהנבדק משיב בשלילה לשאלת הביקורת, הוא מציג לבודק חזות חיובית, אך ההצגה העצמית הזו היא שקר או ספק שקר. דוגמה לשאלת ביקורת היא: “האם עד לנסיעתך לארצות-הברית השתמשת ללא רשות ברכוש שלא היה שייך לך?”

ההגיון שהוצע לשיטת שאלות הביקורת מניח, שהנבדק יוטרד מהשאלות, שמסכנות את סיכוייו להימצא דובר אמת בבדיקה. הסכנה עבור נבדק אשם היא בשאלות הרלוונטיות, המציגות את העבירה, שבה הוא מעורב. לכן, נבדק אשם יגיב לשאלות הרלוונטיות בעוצמה גדולה יותר מאשר לשאלות הביקורת. נבדק חף מפשע חושש פחות מהשאלות הרלוונטיות, משום שהוא אומר אמת, כשהוא מכחיש את המיוחס לו בהן. לעומת זאת הוא משקר לשאלות הביקורת או לפחות יש לו ספק אם אמר אמת. לכן, שאלות הביקורת הן אלה המסכנות אותו, והוא יהיה מוטרד מהן יותר מאשר מהשאלות הרלוונטיות. עוד הציע מפתח השיטה ג'ון ריד, שעל הבודק להיות ער להתנהגותו של הנבדק במהלך הבדיקה ולכלול את ההתרשמות הזו בתוצאה הסופית (1977 ,Reid and Inbau).

עד כאן תיארנו את התפתחות הגישה החקירתית ואת שיטות הבדיקה בפוליגרף המשתלבות בתפיסה של הגישה הזו. זה המקום לעבור ולתאר את הגישה המדעית ואת מבחני שנתמכים על-ידי הגישה המדעית.

הביקורת המדעית על הגישה החקירתית

הגישה המדעית חדרה לתחום הפוליגרף בשלבים מאוחרים יחסית, כאשר השיטות שפותחו כבר זכו ליישום רחב. ניסיונות ראשונים של אנשי מדע לחדור לתחום, ניתן לאתר כבר בשנות ה - 50 (Lykken, 1959; Ellson et al. , 1952). מדענים מתחומי הפסיכולוגיה והפסיכופיזיולוגיה נדהמו לגלות, שיישום מרכזי מתחום המחקר שלהם מתפתח שלא בשיטות מדעיות ואפילו בחריגה מהן, כשאת ההתפתחות הזו מובילים משפטנים וחוקרי משטרה, שרק לחלק מהם הכשרה בפסיכולוגיה, והידע המדעי של רובם לוקה בחסר.

תומכי הגישה המדעית דורשים מהבדיקה בפוליגרף להישמע לכללים מדעיים, ובראש ובראשונה חובת הקדמה של הביסוס המדעי את היישום. מייצג בולט של הגישה המדעית הוא דיויד ליקן (David Lykken) מאוניברסיטת מינסוטה שהחל לפרסם מאמרים בנושא הפוליגרף בסוף שנות החמישים, והוביל בשנים שלאחר מכן את המאבק כנגד השימוש בשיטות שאלות הביקורת.

לדעת המבקרים, שיטות שאלות הביקורת מבוססות על הנחות שקשה לקבלן. כך, למשל, טוען Lykken (1998), שאין זה הגיוני שנבדק כלשהו, בין אם הוא אשם ובין אם הוא חף מפשע, יהיה מוטרד יותר משאלות הביקורת המתייחסות לאירועים היפותטיים מעברו, ופחות מהשאלות הרלוונטיות, המתייחסות ישירות לאירוע הנחקר. יש לצפות, על כן, שנבדקים חפים מפשע רבים יוסיפו לדבוק בשאלות הרלוונטיות, ויאובחנו, לפיכך, בטעות כדוברי שקר בבדיקה. נוסיף, שאם השיטה מוטה כנגד הנבדק החף מפשע היא משרתת, כפי שראינו, את התפיסה החקירתית של הפוליגרף, המעדיפה טעות של אבחון נבדק חף מפשע כדובר שקר מטעות הפוכה של שחרור נבדק אשם.

קבוצה אחרת של פסיכולוגים, בראשות דיויד רסקין (David Raskin) מאוניברסיטת יוטה, סברה, ששיטות שאלות ביקורת יכולות לשמש ובהצלחה במסגרת הגישה המדעית, אם רק יעשו בהן שינויים בכיוון יתר סטנדרטיזציה. דיויד רסקין, בניגוד לליקן, איננו פוסל את ההגיון שמאחורי השיטה, וטוען, שלאחר תשאול מתאים על-ידי בודק מומחה, יכולות שאלות הביקורת לשמש מדד למידת המוטרדות של הנבדק מהשאלות הרלוונטיות במידה שהוא משקר להן  (1989, ע'  254). קבוצת יוטה הציעה לוותר על ההתרשמות מההתנהגות של הנבדק במהלך הבדיקה, ליישם כללים ברורים לכימות התגובות הפיזיולוגיות, למחשב את הבדיקה ולהחליף את שאלות הביקורת הלא סטנדרטיות בשאלות של שקר מודרך שניתן להציגן באותה צורה לנבדקים שונים.

כנגד ההצעה לכלול את התרשמות הבודק מהנבדק בתוצאה הסופית, יוצאים בחריפות כמעט כל הדוגלים בגישה המדעית (בן שחר, בר הלל וליבליך, 1987; Ben-Shakhar and Furedy, 1990). הטענה היא, שיש כאן הכתמה של המבחן. טענת ההכתמה מציעה, שהבודק יודע יותר משיודע המכשיר. כלומר, תוצאת הבדיקה מבוססת על מידע נוסף, שאיננו מצוי בתרשים הבדיקה, והגיע אל הבודק דרך עיון בתיק החקירה, התנהגות הנבדק במהלך הבדיקה וכדומה. לפי ליקן, הכללת ההתרשמות מהנבדק בתוצאות הבדיקה, והדרישה שהבודק יתייחס לסימנים התנהגותיים שאינם תגובות פיזיולוגיות הנרשמות בתרשים, פוגעים בהכרח בדיוק האבחון. ראוי לציין, שהכתמה איננה פוגעת, בהכרח, בדיוק השיפוט. יתכן, שהמידע הנוסף תורם להערכה נכונה של הנבדק וליעילות האבחון, אבל ההכתמה עלולה להטות את הבודק, ולגרום לו לתמוך בכיוון שאליו מובילה החקירה, ובמידה ומתגלות טעויות אלה טעויות שיטתיות.

טענה אחרת שנשמעת היא, ששיטת שאלות הביקורת איננה מבחן סטנדרטי, ולכן איננה יכולה להיות אובייקטיבית (Furedy and Heslegrave, ,Ben-Shakhar and Furedy ;1991 1990). מבחן סטנדרטי מנסח את אותן שאלות לנבחנים שונים. מחד גיסא, ניסוח השאלות בשיטת שאלות הביקורת, תלוי בכשרונו של הבודק ובכישוריו, ובקשר ההדדי שנוצר בין הבודק לנבדק, ולכן השאלות הן ייחודיות לכל בדיקה. מאידך גיסא, הוא מאפשר לבודק המחזיק בגישה החקירתית לתמרן את הנבדק כרצונו ומשרת את תפיסת העולם שלו ביחס לבדיקה.

עוד נטען, ששאלות הביקורת, למרות שמן, אינן מהוות ביקורת אמיתית לשאלות הרלוונטיות  .(1991 ,Furedy and Heslegrave)כדי ששאלת הביקורת תשמש ביקורת לפי הכללים המדעיים המקובלים, היא צריכה לספק אומדן הגיוני לעוצמת התגובה לשאלה הרלוונטית הצפויה מנבדק חף מפשע. אומדן כזה ניתן להשיג, אם תנאי הביקורת זהה לחלוטין לתנאי הניסוי חוץ מאשר העניין הנחקר. במבחן הפוליגרף, העניין הנחקר הוא השקר. שאלת ביקורת אמיתית חייבת, לפיכך, להיות זהה בכל מובן לשאלה הרלוונטית להוציא את עניין השקר. כפי שראינו, שאלות הביקורת נבדלות במובנים רבים מהשאלות הרלוונטיות, ולכן אינן יכולות להיחשב כביקורת מדעית.

טענה זו נופלת על אוזניים אטומות, משום שהשיטה נועדה מלכתחילה לשמש בודקים, המחזיקים בגישה החקירתית. אלה אינם מחפשים אפקטים מדעיים, ומסתפקים בבחירת הנבדק להגיב לקבוצת שאלות שמטרידות אותו. במידה שהגיב הנבדק יותר לשאלות הרלוונטיות, הרי שזו סיבה טובה לחקור אותו על תגובותיו. במצב שנוצר, זוכה החוקר פעמים רבות למידע נוסף, שמבליט את תרומת הפוליגרף לחקירה.

מבחן פרטי החקירה המוכמנים

ליקן והנוהים אחריו גורסים, ששיטות שאלות הביקורת אינן עומדות בסטנדרטים מדעיים מקובלים, ולכן יש לפסול את השימוש בהן. כחלופה הם מציעים את שיטת “הידע המפליל” (Knowledge” “Guilty) הידוע במקומותינו כמבחן פרטי החקירה המוכמנים (פח”ם). לפי שיטה זו, מתרחשת תגובה פיזיולוגית אופיינית, הקרויה תגובת אורינטציה, לכל גירוי המעורר קשב. תגובת האורינטציה מתרחשת בתגובה לשינויים פתאומיים בסביבה, וכן לגירוי שיש לו ערך מאותת (Signal Value). הערך המאותת קשור לשיבוצו של פרט מוכר בסדרת פרטים בלתי מוכרים.

מבחן הפח”ם מבוסס על איסוף מספר עובדות על-ידי הבודק, שרק הנבדק האשם יהיה מסוגל לזהות. עובדות אלה מוצגות בסדרה הכוללת מספר חלופות, כך שגם העובדות המסגירות וגם החלופות הנייטרליות יראו סבירות במידה שווה לנבדק חף מפשע, שאיננו מחזיק במידע המוכמן. ההנחה הבסיסית של המבחן היא, שהנבדק האשם יציג תגובות פיזיולוגיות חזקות יותר למה שהוא מזהה כחלופה, המשמעותית בהשוואה לתגובות שהיו צפויות ממנו, אם לא היה מחזיק במידע המוכמן.

לעומת זאת, עבור הנבדק החף מפשע, יש לכל החלופות אותה משמעות, ואין לצפות שהוא יגיב לחלופה המסגירה יותר מאשר לחלופות אחרות.

מבחן הפח”ם מקובל על קהיליית הפסיכולוגים כמבחן פסיכולוגי ראוי Lykken), 1998;  ,(1990 ,Ben-Shakhar and Furedyמשום שהמבחן מבוסס על הגיון פשוט שזכה לתמיכה תיאורטית ואמפירית, ועומד באמות המידה של מבחן פסיכולוגי. המבחן הוא סטנדרטי, ומציג את הפרטים בניסוח אחיד לנבדקים שונים. למעשה, ניתן להכין את סדרת הפרטים מראש על בסיס בחינה מדוקדקת של האירוע הפלילי, ללא צורך ביחסי גומלין עם הנבדק מעבר לשאלה הפשוטה אם המידע המוכמן הגיע לידיעתו ואם כן איך? התגובות נמדדות בצורה אובייקטיבית, רצוי באמצעות מחשב, והתוצאה נקבעת על-פי כללי החלטה א-פריוריים, כמקובל בשיטות מדעיות.

הפרטים הנייטרליים במבחן הפח”ם משמשים ביקורת אמיתית לפרט המסגיר. הם דומים לו בכל, להוציא את הערך המסמן הקשור בעניין הנחקר - מעורבות הנבדק האשם. משום כך אין הנבדק החף יכול להבחין בין פרט מסגיר ופרטים נייטרליים בעוד הנבדק האשם מסוגל ומגיב.

ניתן לשלוט בסכנת ההכתמה, ולמנוע מהבודק מידע נוסף מעבר לזה המצוי בתרשים הבדיקה, בלי לפגוע ביעילות האבחון.  Ben-Shakhar & Furedy (1990) הציעו, להציג את פרטי הפח”ם בצורה עיוורת, בדומה לצורה שבה נערכים מחקרים פסיכולוגיים. הבודק איננו חייב לדעת מהו הפרט הרלוונטי, והשאלות ניתנות להקלטה מוקדמת על-ידי אדם, שאיננו יודע מי הנבדק. אי הידיעה של הבודק צריכה למנוע את הכתמת הממצאים במידע חיצוני, שאיננו ניתן למדידה, כגון מידע רקע על נסיבות האירוע והתרשמות של הבודק מהנבדק במהלך הבדיקה.

לבסוף, מבחן הפח”ם מאפשר שליטה על הסתברות הטעויות, הנוגעות לנבדקים חפים. ניתן להקטין את הסתברות הטעות על-ידי הוספה של פרטים נייטרליים וסדרות פח”ם. עם זאת, צריך לזכור, שלהקטנת הסתברות הטעות הזו יש מחיר, בדמות הגדלת הסתברות הטעות ההפוכה של ניקוי נבדק אשם מאשמה. היחס האופטימלי בין שני סוגי הטעויות צריך להיקבע על-פי מטרת המבחן וההקשר של השימוש בפוליגרף.

בדיקת הפח”ם, המועדפת על המחזיקים בגישה המדעית, דורשת מהבודק ליישם כללים קפדניים. הדבר מגביל את הבודק, הנוקט גישה חקירתית, ומונע ממנו להפעיל בחופשיות את כישוריו כחוקר. משום כך, אין חלק מבודקי הפוליגרף אוהבים את שיטת הפח”ם, שנראית להם שגרתית, משעממת וטכנית מדי. סיבה אחרת לרתיעה של חוקרים משיטת הפח"ם היא כיוון הטעות השכיחה. שלא כמו בשיטת שאלות הביקורת, מתגלות בשיטת הפח"ם טעויות רבות יותר של אבחון נבדק אשם כדובר אמת מאשר הטעויות המכשילות נבדק חף. הסכנה היא שחשודים אשמים ישתחררו מהמשך החקירה, זו תיכשל, והאשמה תוטל על הפוליגרף.

הנתק בין הגישה החקירתית והגישה המדעית

בשנות השבעים והשמונים נוצר נתק בין הגישה החקירתית לגישה המדעית. בארצות-הברית קיבל הדבר ביטוי בהיותם של בודקי הפוליגרף בעיקר חוקרים, הרואים לפניהם את טובת החקירה, או את טובת הקליינט, ולא את תקפות ההליך שמביא לתוצאה. הבודקים, ברובם חסרי הכשרה וידע בפסיכולוגיה, נדרשו להציע פתרון  לחקירה, ועקב כך נפוץ שימוש לרעה בכלי.

הפוליגרף הופעל בסטנדרטים נמוכים על-ידי בודקים, שהכשרתם לוקה בחסר. בודקים אלה גם לא היו מודעים לבעיות האתיות הקשות, המלוות את הפעלת הפוליגרף בצורה שבה הם עושים זאת.

התכנית הפופולרית “60 דקות” (”60 Minutes”) של רשת CBS עלתה על כך         ב - 1986. שלושה מכונים לבדיקות פוליגרף מהמגזר הפרטי הוזמנו לחקור גניבה של עדשת מצלמה מחנות לצרכי צילום, שבה הועסקו ארבעה עובדים. למעשה, לא התרחשה כל גניבה, אך לבודקי הפוליגרף נמסר, שהגניבה יכולה הייתה להתבצע רק על-ידי אחד מהארבעה. עוד נמסר להם, שאחד מהארבעה הוא חשוד יותר מהאחרים, כשבכל פעם מצביעים על עובד אחר כחשוד העיקרי. בודקי הפוליגרף מצאו את העובד, שעליו הצביעו מזמיני הבדיקה כחשוד, דובר שקר ואת היתר דוברי אמת. התוצאה נמסרה בביטחון רב. לזכותם של בודקי הפוליגרף ניתן לומר, שהטעו אותם כשהציגו להם את החשד (נמסר להם, כאמור, שהייתה גניבה שכלל לא הייתה, ונאמר להם שמדובר באלימינציה סגורה, שבה לפחות אחד החשודים חייב להיות העבריין, דבר שלא היה נכון). יתכן שהצגה נכונה יותר של האירוע, כשהבודקים ערים לאפשרות, שהגניבה כלל לא התרחשה, ושכל ארבעת החשודים חפים מפשע, לא הייתה מובילה לטעות שיטתית כל כך. בכל מקרה, התכנית ממחישה את רצון הבודקים לספק פתרון, שישביע את רצונו של המזמין, ולשם כך הם גם נעזרים במידע חיצוני.

התכנית שודרה באווירה של ביקורת ציבורית חריפה כנגד השימוש בפוליגרף. ביקורת, שהתפתחה מאוחר יותר לדרישה של פסיכולוגים, ובראשם ג'ון פיורדי מאוניברסיטת טורונטו, להפסיק כל עיסוק וכל מחקר בשיטת שאלות הביקורת מנימוקים אתיים (1993 ,Furedy).

פסיכולוגים רבים נזהרו לא לעסוק בתחום, למרות העניין הטבעי שהפוליגרף מעורר. רבים מאלה נמנעו מ”ללכלך” את עצמם, ולפגוע בשמם הטוב בהתעסקות בתחום כה שנוי במחלוקת.

מבחני סינון מועמדים לעבודה

הנתק בין שתי הגישות קיבל ביטוי מוחשי בהפעלת הפוליגרף כמבחן לסינון עובדים. אין במגוון המבחנים האלה גם מראית עין של שיטה מדעית, ולכן, שלא כמו שיטת שאלות הביקורת, הוא זוכה להתנגדות גורפת של כל הפסיכולוגים החוקרים את התחום. שיטות הסינון למיניהן בודקות אנשים, המציעים עצמם למשרה, כדי לברר אם סיפרו אמת למעסיק לגבי הרקע שלהם ועברם. המועמד נשאל שאלות כלליות לגבי אורח החיים שהוא מנהל. שאלות אלה עשויות להתייחס לשימוש בסמים ולסחר בסמים, גניבה ממקומות עבודה קודמים, פעילות פלילית אחרת והתנהגות מינית לא מקובלת. המועמד מכחיש את החשדות נגדו בכל אחת מהשאלות, ותגובותיו הפיזיולוגיות נרשמות בפוליגרף. הגיב המועמד בנושא מסוים יותר מאשר בנושאים אחרים, יש המסתפקים בכך ומכשילים את המועמד Honts), 1991). לפי גרסה אחרת, ניתנת למועמד הזדמנות להסביר את תגובותיו, ואז עוברים לשלב שני של הבדיקה, שבה מוצג מבחן מפורט יותר, שהוא גרסה של שיטת שאלות הביקורת. בבדיקה זו מוצגת השאלה, שהכשילה את המועמד בשלב הראשון, כשאלה רלוונטית, ולצידה שאלות כלליות אחרות כשאלות ביקורת. אם הגיב המועמד יותר לשאלות הכלליות, נקבע שהוא דובר אמת לגבי הנושא הנחקר, שהוצג בשאלה הרלוונטית. אם הוא ממשיך להגיב יותר לשאלה הרלוונטית, משמע שהוא מסתיר משהו אפל בעברו, ועל זה הוא נחקר. קיימים סיכויים טובים שמועמדותו של נחקר כזה תפסל.

מטרת בדיקות הסינון היא לחשוף מידע שאינו בר השגה בדרכים אחרות. חלק גדול מהנכשלים במבחן, מודים שהשתמשו בסמים, מודים בחוסר הגינותם ובעבירות פליליות שביצעו (Meesing and Horvath, 1995). כמו כן, מרתיע המבחן מועמדים בלתי רצויים, להציג מועמדות למשרה. למרות שאין מחקר מדעי ראוי, המתקף את שיטות הסינון, מרבים להשתמש בהן בסוכנויות ממשלתיות בארצות-הברית, וגם בארץ מוצאים התומכים בשיטה אוזן קשבת.

הפופולריות של שיטות הסינון קשורה לעובדה, שהן משמשות מקל חובלים כדי להפיק מידע על מעשים לא כשרים בעברם של הנבדקים, וכך לפתור את הסוגייה שניצבת בפני החוקרים. הבעיה העיקרית במבחן הסינון היא, שהשאלה הרלוונטית מקבלת צורה של שאלת ביקורת.

שאלה רלוונטית כגון: “האם אי פעם גנבת ממעבידך?” היא שאלה כללית, הדומה בצורתה לשאלת ביקורת, שמניחה, שהנבדק משקר או שלפחות מתעורר אצלו ספק אם הכחשתו היא אמת. בכל מקרה, הוא אמור להגיב לשאלה. הבעיה ברורה. בגלל האופי הכללי של השאלה, רבים ייכשלו בה, בין אם היו מעורבים בעבירה קשה ובין אם לא. שאלות כאלה מנוסחות גם בשיטות חקירה אחרות, כגון שיטות שאלות הביקורת. אולם, במקרה זה משתמשים בהן לצורכי השוואה בלבד, ונבדקים שכשלו בשאלות מסוג זה, יימצאו דוברי אמת בבדיקה. שיטות הסינון מכוונות, אפוא, להכשיל את הנבדק, ליצור אצלו חוסר ודאות, ולגרום לו להסגיר מידע על עצמו, במצב שבו הוא חווה את אשליית השקיפות בכל עוצמתה. הסגרת המידע מספקת פתרון, וזו בדיוק מטרתו של החוקר, שמשתכנע יותר ויותר ביעילות השיטה. ואמנם, ההצדקה העיקרית של השימוש בשיטות הסינון היא, שבמהלך הבדיקה מתקבלות הודאות רבות במעשים לא כשרים, שמובילים לפסילת מועמדים בלתי רצויים. הפרדוקס הוא, שהנכשלים הם דווקא המועמדים הישרים והמצפוניים, האומרים את האמת ומודים. לעומת זאת, המועמדים הישרים פחות, שאינם מודים בפשעיהם, ייהנו מהספק, ויעברו את הבדיקה Lykken), 1998).

בארצות-הברית התפתחה בשנות השמונים תעשייה שלמה של בדיקות סינון, שסיפקו תשובות מהירות למעסיקים לגבי התאמתם של מועמדים לתפקיד. האינטרס של הבודק ושל המעסיק היה זהה - למנוע מתפוח רקוב מלהסתנן לארגון. הדבר הוביל להכשלת מאות אלפים, רבים מהם שלא בצדק, ושגרם בסופו של דבר לאיבוד האמון של ציבור רחב ביעילות הבדיקה בפוליגרף. ביטוי משעשע לכך הוא פרסומה של קריקטורה, המציגה את בודק הפוליגרף, שלו אף ארוך יותר מזה של הנבדק.

הביקורת על הגישה החקירתית של הפוליגרף זכתה לניצחון גורף עם החלתו של החוק נגד השימוש בפוליגרף למיון עובדים EPPA), 1988). חוק זה אסר על השימוש במבחני פוליגרף לסינון עובדים במגזר הפרטי, ופגע אנושות בתעשיית הפוליגרף הפרטית, שהתפרנסה מבדיקות סינון כאלה. כל מי שלא יכול היה להתמודד עם הסטנדרטים החדשים נעלם מהשטח. מספר הבודקים הצטמצם מאוד, אך רמתם עלתה. כללית, הפוליגרף כעיסוק יצא מכך נשכר.

בארץ, מתחילות בדיקות המיון למיניהן לתפוס תאוצה. על-פי החלטת ממשלה, תוקם רשות נפרדת, שתחקור בפוליגרף בכירים העומדים להתמנות לתפקידים רגישים בשירות הציבורי ובזה הבטחוני. מול מגמה זו ניצב פסק-הדין של בית- הדין הארצי לעבודה בירושלים (דב"ע 4-70/97), שדן בשאלה, האם רשאית אוניברסיטת תל אביב לשלוח עובדים המועסקים על ידה למבחני התאמה. מבחני התאמה מוגדרים כ"מבחני מיון, מסוגים שונים, המבוצעים על-ידי גופים מקצועיים עבור מעסיקים, העומדים לגייס עובדים או לקדמם". בין מבחני ההתאמה שהוזכרו היו גם מבחני יושר ובדיקות פוליגרף.

פסק-הדין קבע: "אם הוחלט על אי קידומו של עובד, על סמך מבחן התאמה, שאין לו כל תוקף או מהימנות, קיימת בכך פגיעה בעתידו באופן שרירותי וללא כל הצדקה. קידום עובד במקום עבודתו צריך להיעשות באופן אובייקטיבי, כך שלכל עובד תוענק הזדמנות שווה" (ס' ג). הדבר מחזיר אותנו לטענת היעדר האובייקטיביות. אין כאן מבחן אובייקטיבי, ואין ממצאים מחקריים מסודרים, לגבי מהימנותו של המבחן ותקפותו. המבחן מבוצע על-ידי חוקרים בעלי גישה חקירתית מובהקת, במטרה להכשיל את הנבדק.

טענה אחרת, שהושמעה בפני בית-הדין הארצי לעבודה, הייתה, שהעובדים נתנו את הסכמתם להיבדק במבחני ההתאמה, ולכן, מן הדין, שלא יהיו להם טענות לגבי התוצאות. על כך משיב בית-הדין: "אשר להסכמתו של העובד, לפי סעיף 7(ב) ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", אדם יכול להסכים לעמוד במבחני התאמה מרצונו, ולוותר על זכותו לפרטיות. אולם, משמעסיק מטיל חובה על מועמד לתפקיד לעמוד במבחני התאמה, על מנת להתקבל לעבודה או להתקדם לתפקיד, "הסכמתו" של המועמד אינה ניתנת מרצונו החופשי".

למי היתרון - למדען או לחוקר?

שאלה שחוזרת ונשאלת היא, מדוע יש לפסיכולוגים עדיפות על חוקרים מנוסים בהפעלה של הפוליגרף? השואלים שאלה זו מכוונים לכך, שלדעתם, יש דווקא לחוקר יתרון מובהק על הפסיכולוג. לפי התפיסה הזו "פסיכולוג" הוא כל אדם המחזיק בגישה המדעית, אמון על התיאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות הרלוונטיות לבדיקות הפוליגרף, ויש לו רקע בשיטות מדידה פסיכומטריות. נראה, שהשם "מדען" מתאים לאדם כזה יותר, משום שאין כל חשיבות אם יש לו תואר רשמי בפסיכולוגיה או אין לו תואר כזה. גם אדם שהחל דרכו כחוקר, אך בעניין הפוליגרף מחזיק בגישה המדעית, על כל המשתמע ממנה, יחשב לצורך זה כמדען.

התואר “חוקר” מכוון למי שמחזיק בגישה החקירתית על כל חלקיה. אין זה חשוב לענייננו, אם הוא בקי בתיאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות הרלוונטיות לבדיקות הפוליגרף או לא, ואם יש לו הכשרה במדידות פסיכומטריות או שאין לו הכשרה שכזו. אולם, חשוב, שיהיה לו ידע בחקירות וניסיון בשימוש בשיטות חקירה. לכן, גם אדם שיש לו תואר רשמי בפסיכולוגיה, יכול לדבוק בגישה החקירתית. מובן, שיש מגוון של מצבי ביניים של בודקים, הרואים חשיבות בכללים ברורים ובמבחנים סטנדרטים מצד אחד, וחופש לבודק לנהוג על-פי דרכו מצד שני. אולם, לצורך הדיון נעסוק רק בגישות המובחנות - זו של המדען וזו של החוקר, כפי שהגדרנו אותם.

מההגדרה מתבררת התשובה לשאלה. אם הבדיקה נתפסת כשלב בחקירה, ומבוססת על תחושות הבטן של הבודק, לחוקר המנוסה יש יתרון על הפסיכולוג המנוסה פחות. במצב כזה, החתירה היא לפתרון שניתן לחיות אתו, גם אם זה פוגע באמת של הנחקר. כך רואה הבודק-חוקר את תפקידו, וכך הוא משרת את החקירה. לעומת זאת, אם התפיסה היא, שהבדיקה היא מבחן פסיכולוגי, המבוסס על תיאוריה ועל כללים מדעיים, למדען יתרון ברור על החוקר. בהמשך נבהיר את הדברים יותר, תוך התייחסות למספר נקודות, הממחישות את ההבדלים בין שתי הגישות.

מתי הבודק נכשל ואיזה סוג טעות יש להעדיף: בודק, שהוא חוקר בנשמתו, ירצה לספק פתרון, ויעדיף במצב של ספק, לקרוא לנבדק שקרן, כדי לתת לעצמו הזדמנות להפגין את כישוריו כחוקר, ולתת לחוקרים, המנהלים את תיק החקירה, להמשיך ולמצות את כוון החקירה. לשם כך הוא נעזר גם במידע חיצוני שהגיע לידיעתו. כאמור, יש הצדקה להמשיך ולחקור אדם, שנמצא דובר שקר בפוליגרף, ולהשתמש בממצא כדי ללחוץ על הנחקר להודות. חקירה זו מובילה לעתים להודאות בעבירות קלות, שאינן קשורות בהכרח לנושא החקירה, אבל מהוות הוכחה לאשמתו של האיש (1991 ,Patrick and Iacono). בודק הפוליגרף חש סיפוק הן כבודק והן כחוקר, ולחקירה יש קצה חוט. גם אם לאחר זמן יתברר, שנפלה כאן טעות, יכול הבודק-חוקר לתת הסבר הגיוני לממצא השגוי, ולשכנע את עצמו, שבעצם זו לא הייתה טעות, שהרי הנחקר הסגיר מידע נוסף. לעומת זאת, רבים הסיכויים שאדם שעבר את הבדיקה בהצלחה, ישוחרר בסיומה מהמשך החקירה. במקרים רבים, הבודק לא ישמע יותר על החקירה, ואותו סיפוק שיש לו לאחר הודאה של נבדק אשם - נמנע ממנו. גם אם נפלה טעות, היא עלולה שלא להתברר, החקירה תיכשל והתיק ייסגר (,Patrick and Iacono 1991). באותם מקרים מעטים, שבהם מתבררת הטעות לאחר זמן, סופג הבודק-חוקר מכה כפולה. הוא נכשל כבודק וגם לא מיצה את יכולתו כחוקר. לא יהיה לו קל להסביר את הממצא השגוי, והבודק יראה עצמו אשם במחדל. הפתרון הוא לומר “לא יודע” במצב של ספק. אבל גם תוצאה כזו נתפסת בעיני הבודק-חוקר ככישלון, משום שאין בה כדי להסיר את הערפל מעל החקירה.

בודק-מדען לא יחשוש לומר שהוא לא יודע במצב, שבו תוצאת הבדיקה איננה ברורה. תוצאה כזו איננה נתפסת בעיניו ככישלון, שכן היא בלתי נמנעת. בודק כזה גם חי בשלום עם הידיעה, שהוא לא סייע לחקירה, ושהוא מותיר את החוקרים ללא קצה חוט, דבר שעלול להוביל להסרת החשד מנבדק אשם. ראוי להדגיש, שגם בודק-חוקר נאלץ לפעמים לומר “לא יודע”, אבל יחסית לבודק-מדען, הוא ישתדל להמעיט בכך. להרחבת תחום ה”לא יודע” יתרון על האילוץ לתת ממצא בהפחתת הטעויות משני הסוגים.

למרות שבודקי הפוליגרף בגופים ציבוריים מקבלים חופש פעולה ניכר, עדיין הם נשמעים לכללים, מבצעים את הבדיקות על-פי נהלים, ומקבלים גיבוי מלא לומר "לא יודע", כשיש ממצא לא ברור. מבחינה זו אנו מוצאים את הגישה החקירתית המובהקת בעיקר במגזר הפרטי.

דוגמא הממחישה את הצורך של בודק-חוקר מהמגזר הפרטי לפתור את נושא החקירה היא בתביעה שהגיש פריג' עאדל מנסור נגד חברת ביטוח בבית-המשפט השלום בפתח תקווה (שלום-ת"א, 3755/95). כידוע, תוצאות בדיקת הפוליגרף יהיו קבילות במשפטים אזרחיים, במידה שניתנה הסכמה מוקדמת לכך על-ידי שני הצדדים. על הצדדים גם להסכים מראש, שתוצאות הבדיקה יחייבו אותם. במצב זה משמש ממצא הפוליגרף כראיה מכרעת. מדובר באדם שרכבו נגנב, והוא פנה לחברת הביטוח לקבל את התגמולים בהתאם לחוזה הביטוח. חברת הביטוח שלחה אליו חוקר פרטי, שהחתימו על התחייבות לעבור בדיקה בפוליגרף. לתובע הובטח, שאם ימצא דובר אמת בבדיקה, ישולמו לו כספי הביטוח. החוקר הוסיף והבהיר לתובע, שחובה עליו לעבור בדיקה בפוליגרף, ואם לא יעשה כן אין החברה חייבת לשלם לו דבר.

החוקר לא טרח להסביר לתובע את המשמעות של תוצאות הבדיקה, אם ימצא דובר שקר. במקרה כזה, הוא מוותר מראש על קבלת הפיצוי. התובע נבדק בחברת פוליגרף פרטית. מבין שבע השאלות שהוצגו לו, הוא אובחן כדובר אמת בארבע. לגבי שתי שאלות הוא נמצא דובר שקר. בשאלה השביעית לא ניתן היה להגיע לממצא ברור. למרות זאת הבהיר הבודק בסוף חוות הדעת את הממצא הלא ברור כך: “האיש הוא בחזקת חשוד בשקר, אם כי תגובותיו אינן מספיק חזקות, כדי לומר באופן חד משמעי כי מדובר באמירת שקר” (פרוטוקול 23). השופט א. קסירר קובע בתגובה: “בעצם באותה מידה בדיוק הוא בחזקת דובר אמת, שהרי באין ממצא ודאי, אין לקבוע דבר לכאן או לכאן”.

דוגמה אחרת הממחישה את הסכנה של העדר סובלנות לעמימות, המאפיינת את הבודק-חוקר, יש במחקר שלSzucko and Kleinmuntz  (1981) זאת דווקא בגלל הפגמים המתודולגיים שבו. מדובר במחקר מעבדה בו שובצו 30 סטודנטים לשתי קבוצות הדמיה של פשע מבוים. הפשע היה גניבה של 5 דולר. מחצית הנבדקים היו אשמים (ביצעו את הגניבה) ומחציתם - חפים (לא ביצעו את הגניבה). הם נבדקו על-ידי ארבעה בודקי פוליגרף מתלמדים. תרשימי הבדיקה הוזנו למחשב, ובמקביל נמסרו לשיפוט של שישה בודקי פוליגרף, שלא ערכו את הבדיקות. הבודקים ערכו את השיפוטים שלהם בצורה גלובלית על-פי כל ערוץ בנפרד, וקבעו ממצא על סולם בן שמונה שלבים, כשהשלב הראשון מציין ביטחון מוחלט בממצא של דובר אמת, והשלב השמיני מציין ביטחון מוחלט בממצא של דובר שקר. נמנע לפיכך מהבודקים לקבוע ממצא לא ברור. בניתוח דיכוטומי (כל תרשים שדורג בדירוג 5 או גבוה יותר נקבע כמשקף ממצא של דובר שקר, וכל תרשים שדורג בדירוג 4 או נמוך ממנו נקבע כמייצג אמירת אמת)  נמצא, ש 71% מבין התרשימים של הנבדקים האשמים הצביעו על אשמתו של הנבדק, אולם המחיר במונחים של אבחון מוטעה של נבדקים חפים מפשע היה כבד. כך, 49% מהתרשימים של הנבדקים החפים מפשע הצביעו בטעות על אשמה. משמעות הממצאים היא, שניתן לסמוך רק על 59% מכל הממצאים שקבעו שהנבדק אשם. מסקנתם של זוקו וקליינמונץ הייתה, שבדיקת הפוליגרף (המבוצעת בשיטת שאלות הביקורת) פועלת נגד נבדקים חפים.

עיון מדוקדק בנתונים שזוקו וקליינמונץ מציגים, מגלה מספר גדול של שיפוטים בדרגות הביניים 4 ו - 5 (65% מהשיפוטים שנעשו עבור הנבדקים החפים ו - 47% מהשיפוטים שנעשו עבור הנבדקים האשמים). עובדה זו מצביעה על תרשימים לא ברורים רבים, שהופקו במחקר, ואין להתפלא על כך, שכן הבדיקות בוצעו על-ידי בודקים מתלמדים. שיעור גבוה זה של תרשימים לא ברורים מאפשר לנו להמחיש את הטענה, ששופטים המאלצים עצמם לתת ממצא מחשיד לתרשים לא ברור - מרבים לטעות.

לצורך השוואה, חולקו דרגות הקביעה של זוקו וקליינמונץ לשלושה אזורים, כמקובל בבדיקות הנערכות בשיטת שאלות הביקורת. דרגות 6, 7 ו - 8 ייצגו ממצא של דובר שקר, דרגות  4 ו - 5 ממצא לא ברור, ודרגות 1, 2, ו - 3  ממצא  של דובר אמת. לפי החלוקה החדשה נמצא, ש 41% מהשיפוטים שנעשו עבור נבדקים אשמים הפיקו ממצאים של דובר שקר (ירידה של 42% באחוז השיפוטים הנכונים), לעומת 18% טעויות של אבחון נבדק חף מפשע כדובר שקר (ירידה של 63% באחוז הטעויות).  ניתן לראות זאת גם כך: מכל הממצאים של דובר שקר שהתקבלו היו 69% נכונים ו - 31% מוטעים (לעומת יחס של 59%-41% בניתוח הדיכוטומי).

תופעת בודק הפוליגרף הידידותי: תופעת “בודק הפוליגרף הידידותי” התגלתה כשבדיקות פוליגרף רבות שנערכו במגזר הפרטי לבקשת ההגנה, הצביעו על טעויות של אבחון נבדק אשם כדובר אמת ,Orne) 1975). נטען, שבודקי הפוליגרף (בעיקר בשוק הפרטי) נטו לקבוע, שהנבדק שלהם הוא דובר אמת, כדי להבטיח, שעורך-הדין המייצג את הנבדק יוסיף ויזמין אצלם בדיקות בעתיד. לעתים קרובות, הלקוח היא חברת ביטוח, המעוניינת שהנבדק המבוטח אצלה ימצא דובר שקר בבדיקה. זה יספק לחברה תירוץ לא לשלם לו את הפיצוי. תופעת “בודק הפוליגרף הידידותי” היא תופעה אופיינית לבודק-חוקר, החותר לפתרון שישביע את רצון החקירה. תופעה זו שכיחה פחות אצל בודק-מדען, החותר לאמת גם אם זו אינה מקילה על החקירה ואפילו משבשת אותה.

דוגמה לתופעת “בודק הפוליגרף הידידותי” יש באותו מקרה משפטי, שבו דנו קודם. מוסיף השופט א. קסירר ואומר: “בהחליטו אחרת ובקבעו, כי “הנבדק, קרוב לודאי, דובר שקר”, מגלה הבודק את גישתו העוינת והחשדנית כלפי התובע, וזאת בלי שום סיבה לכאורה, שכן הבודק אמור להיות גוף אוביקטיבי”. ההסבר לגישתו העוינת כלפי התובע (והידידותית כלפי חברת הביטוח) מתגלה בעדותו של הבודק, לפיה מסר שערך בעבר בדיקות נוספות עבור אותה חברת ביטוח. מוסיף השופט ואומר: “מדברים אלה למד אני על כך, שעיקר עבודתו של הבודק נעשית עבור ולמען חברות הביטוח, וביניהן הנתבעת, וזה מפחית לכאורה ממידת האובייקטיביות שלו”.

הדרישה מבודק הפוליגרף היא להיות אובייקטיבי. אבל דרישה כזו ניתן להפנות רק לבודק, המבסס את החלטתו על המרכיבים היותר אובייקטיביים של הבדיקה כמו תרשים הבדיקה. הבודק-חוקר שמשרת את החקירה, או במקרה של המגזר הפרטי את הלקוח, נותן משקל מכריע לתחושות הבטן שלו, ולכן, דרישה לאובייקטיביות היא ממנו והלאה (את הנושא הזה נפתח יותר בסעיף הבא).

החקירה לאחר הבדיקה: החוקר שש לחקור את הנבדק, שנמצא דובר שקר בבדיקה או שהממצא לגביו איננו ברור. לעתים, תוצאות החקירה שלאחר הבדיקה משנות את ממצאי הפוליגרף. הממצא מבטא לכן את מכלול החקירות שעבר הנבדק בחדר הבדיקה לפני הבדיקה, במהלכה ואחריה. אין להתפלא, על כן, שלעתים מוצאים סתירה בין הכיוון שעליו מצביע תרשים הבדיקה לבין הממצא שנתן הבודק. לבודק כזה קשה, לעתים, להסביר מאין שאב את הממצא, משום שזה מבוסס על תחושות בטן באצטלה של בדיקה אובייקטיבית.

המדען מחפש עדויות אובייקטיביות, שעליהן יוכל לסמוך ידו, לכן הוא סומך בעיקר על מה שמתגלה בתרשים הבדיקה. בודק שכזה ער להטיות שיפוט, שאליהן הוא חשוף, הטיות שעלולות להשפיע על הממצא. לכן, הוא ינסה להתעלם ממקורות מידע אחרים, המכתימים את תוצאות הבדיקה. הוא יהסס לחקור את הנבדק לאחר הבדיקה, גם אם זה נמצא דובר שקר, משום שהוא מבין, שלבדיקה יש מגבלות. הוא גם רגיש לתנאים המיוחדים, שבהם מצוי הנבדק, לאשליית השקיפות, לפחד ההערכה, לרצון לרצות את החוקר ולמסור לו מידע לא רלוונטי רק כדי שזה יניח לו וכך גם להודות במה שהוא לא עשה. את המשך החקירה יטה המדען להשאיר, אפוא, לחוקרים המנהלים את החקירה בתנאים אחרים.

חשיבות ההליך מול חשיבות התוצאה: המחזיק בגישה החקירתית רואה את התוצאה (הודאה) לנגד עיניו, ואין זה משנה באלה דרכים התקבל המידע מהחשוד. הרעיון הוא, שאם התקבלה תוצאה שהיא נכונה לאותו פרק זמן, והיא מקדמת את החקירה, הרי שגם בפעמים הבאות יש לצפות לתוצאה נכונה על אף הפגמים של ההליך. המחזיק בגישה המדעית, רואה חשיבות בדרך שבה הושגה התוצאה. אם תוצאה נכונה התקבלה על יסוד הליך פגום, יש פגם בכל השיטה, ואין לסמוך בעתיד על תוצאה שהתקבלה בהליך דומה. בהמשך לכך, יגלה הבודק-מדען עניין בהליך הבדיקה, בשאלות התיאורטיות שההליך מעורר ובתקפות השיטה. זה מניע אותו ללמוד יותר ולהבין את המגבלות של שיטת הבדיקה שבה הוא משתמש. לעומתו, הבודק-חוקר למד את הליך הבדיקה בקורס הפוליגרף, ומשעמד בדרישות הוא כבר יודע את כל שצריך לדעת. בהמשך לכך, הוא מגלה יותר עניין בתוצאת הבדיקה ובהשלכותיה על החקירה, ופחות בהליך הבדיקה.

עדכון הנבדק ביחס לשאלות הביקורת לאחר שהבדיקה הסתיימה: בתום הבדיקה בפוליגרף נותר הנבדק עם שאלות רבות יותר מתשובות, והחוקר איננו מספק מענה לתהיותיו. השיקול של החוקר הוא שבכך הוא שומר על סודיות השיטה. לפי תפיסה זו, אם עקרונות השיטה יהפכו נחלת הכלל לא ניתן יהיה להשתמש בה בעתיד. כל אדם שלו הכשרה בסיסית בפסיכולוגיה, חש שיש כאן פגם אתי חמור. כלל ברזל הוא, שבסיום כל ניסוי פסיכולוגי מקבל הנבדק מידע על הניסוי. בטיפול פסיכולוגי פותחים את הפצע עם תחילת הטיפול, וסוגרים את שנותר פתוח לקראת סיום הטיפול. חלק נכבד מההכשרה של המטפל נועדה ללמד אותו לסגור את הפצע שנפתח בטיפול. בחקירה נהוג לפתוח פצעים, ואין כל מודעות לצורך לסגור אותם. בודק פוליגרף, המחזיק בגישה החקירתית, יציג שאלות לנחקר, אך לא יציג לעצמו את השאלה המתבקשת מה זה עושה לאותו נחקר, פשוט משום שהוא לא הוכשר לכך. זה פוגע בעיקר בדוברי האמת בין הנחקרים, התוהים בינם לבין עצמם מה פשר שאלות הביקורת שנשאלו, ואשר לגביהן יש להם ספק אם השיבו בכנות. מותר להניח, שבהרבה מקרים יתגבר הנחקר לאחר זמן על הלבטים וחוסר הוודאות שלו. אבל עבור מעטים מבין הנבדקים, הדברים עלולים להתגלגל ולהתפתח לכוונים לא רצויים.

עדכון הנבדק ביחס לתוצאות הבדיקה לאחר שזו הסתיימה: בעיה נוספת קשורה לצורה שבה מעדכנים את הנבדק בתוצאה. בדרך-כלל, האיש שמנהל את תיק החקירה הוא זה שמקבל את התוצאה ולא הנבדק, והוא יכול לעשות בממצא שימוש כרצונו. יש דוגמאות של חוקרים, שלאחר שקיבלו ממצא של דובר אמת מבודק הפוליגרף, הודיעו לנבדק שהוא נכשל בבדיקה רק כדי לבחון את תגובותיו. במצב כזה, הנבדק מאבד אמון בבדיקה, והוא ישתף בכך את חוג ידידיו ומכריו. אי אמון קיצוני ביעילות הבדיקה תפגע בה. בהמשך לכך, קיים תכסיס חקירה, שלפיו נקשר חשוד לאביזרים חשמליים שונים, ונאמר לו שהוא נבדק בפוליגרף. לאחר זמן מודיעים לו שהוא נמצא דובר שקר, והוא נחקר על כך. בודק - חוקר עלול להתפתות להשתמש בשיטות חקירה כאלה, ובכך הוא כורת את הענף, שעליו הוא יושב. בודק - מדען חסין יותר מפני הפיתוי להשתמש בשיטות כאלה, הן משום שהוא מודע יותר לסכנות והן משום שהוא רואה במעשה כזה פגיעה באתיקה המקצועית שלו.

מקומו של הפוליגרף בחקירה המשטרתית - דיון

אימוץ התפיסה החקירתית של הפוליגרף עם דגש על התוצאה, מוביל לתחושה, שסוף סוף נעשה בפוליגרף שימוש נכון. אולם, חשוב לציין, שגישה זו מסירה את החסות המדעית מהבדיקה בפוליגרף, ויש לומר בפירוש, שמדובר בהליך חקירה נוסף, שתוצאתו מבוססת בעיקר על תחושות הבטן של הבודק-חוקר, ולכן אין כל משמעות לשאלות כמו מהימנות ותקפות. הפוליגרף איננו בחזקת כלי אובייקטיבי, ואין להציגו ככזה. הוא משרת את החקירה וכפוף למטרותיה קצרות הטווח, ולכן, שיקולי החקירה עדיפים על השיקול המקצועי של בודק הפוליגרף.

להמחשת הדברים נציג מקרה, שבו תוצאת בדיקת הפוליגרף הובילה לטעות של אבחון נבדק חף מפשע כדובר שקר, וכתוצאה מכך להודאת שווא, בגלל רצון של הבודק לרצות את המזמין. Barthel (1976) (אצל Kassin, 1997) מביא את סיפורו של פיטר ריילי בן ה - 18, שחזר לביתו וגילה את אמו מתה. הוא הזעיק את המשטרה, וזו החלה לחקור אותו. התעורר חשד שריילי רצח את אמו. ריילי עצמו הכחיש זאת. החוקרים הציעו לריילי להיבדק בפוליגרף, והוא הסכים. בתנאים אלה הגיע ריילי לבדיקה ונמצא דובר שקר. הקושי בבדיקה מסוג זה הוא בכך, שאדם שעבר חוויה קשה כמו גילוי גופת אמו לאחר שנרצחה, ונבדק בעניין זה בפוליגרף, עלול להגיב יותר לשאלות הנוגעות לאותה חוויה טראומטית מאשר לכל שאלה אחרת, בלי קשר להיותו אשם או לא אשם במות אמו. בודק פוליגרף מקצועי היה חייב לסרב לבדוק את ריילי או לפחות לנקוט בשיטת בדיקה חד כיוונית, שלפיה נמסר ממצא רק אם הנבדק נמצא דובר אמת. אלא שבמקרה של ריילי קדמו צורכי החקירה לשיקול המקצועי של בודק הפוליגרף. משנכשל ריילי בבדיקה, הוא הפך לחשוד עיקרי, כשמשימת החוקרים היא הודאה. Barthel מציין, שתמלילי החקירה מגלים את השינוי שעבר ריילי מהכחשת האשמה דרך בלבול הולך וגדל, הטלת ספקות, "הדברים נראים כאילו אני הוא זה שעשה זאת", ולבסוף חתימה על הודאה מפורטת. החקירה הגיעה אפוא לידי פתרון מוצלח. אלא ששנתיים מאוחר יותר עולות הוכחות בלתי תלויות, המראות, בבירור, שריילי לא יכול היה לבצע את הרצח.

פן אחר של הרצון לרצות את החקירה הוא הצורך של הבודק למסור ממצא בכל מחיר. נמחיש זאת בדוגמא, המציגה טעות שנגרמה עקב הרצון לנפק ממצא, שיהיה תואם את ציפיות המזמין בשעה שתרשים הבדיקה איננו ברור. Ofshe (1989) (אצל  Vrij, 2000)  מביא את סיפורו של אדם בשם תום סויר, ששכנתו נרצחה בחניקה. חוקרי המשטרה גבו ממנו עדות, כפי שעשו לגבי יתר השכנים, אבל, כשמסר את עדותו, הוא נראה עצבני ומוטרד. הוא זומן לכן לחקירה נוספת בתחנת המשטרה. בחקירתו מסר, שהוא היה אלכוהוליסט. בשלב זה נערך תרגיל חקירה, שלפיו התבקש הנחקר "לסייע" לחקירה על-ידי הצעת תרחישים אפשריים לביצוע הרצח. סויר, שהיה חובב סרטי בלשים, נענה ברצון. הוא חשב על מספר תרחישים, ואלה גרמו לחוקרים להאשימו ברצח. נמצא, שבמהלך סיפור התרחישים, הסגיר סויר תשעה פרטי חקירה חסויים, שרק הרוצח יכול היה לדעת אותם. מאוחר יותר העלתה בדיקה של תמלילי החקירה, שכל אותם פרטי מידע נמסרו לסויר על-ידי החוקרים במהלך חקירתו.

תום סויר הכחיש את החשד מכול וכול, ועל כן, הוצע לו להיבדק בפוליגרף. כמו כן, נדרש לתת טביעות אצבעות, ונלקחה ממנו קווצת שיער. סויר, שידע שהוא חף, האמין שהדברים יתבררו בבדיקת הפוליגרף, והסכים להיבדק. התוצאות טפחו על פניו, והוא נמצא דובר שקר. בבדיקת תרשימי הבדיקה, שנעשתה מאוחר יותר על-ידי בודק בלתי תלוי, נמצא, שהתרשים הוא בלתי ברור, ואין כל אפשרות לקבוע אם סויר דיבר אמת או שיקר. בודק המכבד את עצמו ואת מקצועו היה חייב לומר "לא יודע". הבודק של סויר, שהיה חלק מהחקירה ומחויב לה, השתדל להמעיט בתוצאות לא ברורות, והכריח את עצמו למסור ממצא, שתואם את ציפיות החקירה.

משנמסרו לתום סויר ממצאי הבדיקה, התערער בטחונו. הכחשתו את האשמה לא הייתה עוד תקיפה כקודם, וכל שיכול היה לומר הוא, שאין הוא מאמין שעשה את שמיוחס לו, ואין הוא זוכר שהיה מעורב ברצח. משלא נכנע לדרישתם להודות, נקטו החוקרים בתרגיל חקירה נוסף, ומסרו לו, שהשוואת שערותיו עם השערות שנמצאו על הקורבן זהות (מה שכמובן לא היה נכון). סויר נשבר והודה ברצח. כשביקשו ממנו החוקרים לפרט איך עשה זאת, לא ידע להשיב. החוקרים עזרו לו בשאלות מנחות, שכיוונו אותו לתרחיש שהם חשבו שהיה נכון. בין היתר הציעו לו שהוא אנס את השכנה לפני שחנק אותה. סויר הודה גם בכך. משהתקבל הדו"ח הרפואי, התברר שהנרצחת כלל לא נאנסה.

אם להליך הבדיקה אין חשיבות, והמכשיר משרת את המטרה, גם אם הוא רק מפחיד את הנבדק, ומחזק בו את אשליית השקיפות, אין הצדקה למנוע מחוקרים מנוסים, הכפופים ליחידות החקירה, לשמש כבודקי פוליגרף. כאמור, המחיר הוא ריבוי טעויות שיטתיות, הקשורות ברצון של הבודק לרצות את המזמין, ובצורך של הבודק לספק ממצא, גם אם תרשים הבדיקה איננו ברור. אלה יהפכו את הודאות השווא לחיזיון נפוץ, ויחסמו כל אפשרות להציג בעתיד בדיקות כמו, בדיקות פח"ם, כראיה במשפט הפלילי.

הגישה הרואה בפוליגרף כלי מדעי, עשויה לצמצם במידה רבה את הטעויות האלה. השיטה המדעית מדגישה את החיפוש אחר האמת האובייקטיבית, ונזהרת מלספק את הצורך לדעת הכול ומיד. שיטה זו מלמדת אותנו לחיות בשלום עם הארעיות, ולהיות סובלניים לאי וודאות. מכאן, שבודק פוליגרף הפועל על-פי הגישה הזו, ידע להיות מחויב לאמת ולא ליחידה החוקרת, ויהיה לו גיבוי מלא לומר "לא יודע" כשהדבר נדרש. השיקול המקצועי ארוך הטווח קודם לשיקולים קצרי הטווח של החקירה, והפוליגרף יכול להיות מוצג כגורם אובייקטיבי.

הגישה המדעית שמה דגש על תקפות ההליך, שהביא לתוצאה. הדבר מחייב את ריכוז הנושא ביחידה מרכזית אחת, שעליה מוטל לפקח מקרוב על הבדיקות, ולבצע ביקורת איכות. תפיסה זו חותרת להמשך שילוב הפוליגרף ביחידה המדעית של המשטרה (מז”פ). שמירה קפדנית על העברה סטנדרטית של מבחני הפח”ם, עשויה לפתוח בעתיד גם את שערי בית-המשפט בפני ממצאי הבדיקה בפוליגרף, כפי שנהוג ביפן. המרוויחות מכך תהיינה יחידות החקירה, שיוכלו להיעזר באמצעי חקירה נגיש וקביל, שיגדיל את מספר הגילויים. בה בעת, בדיקות בשיטות שאלות הביקורת, בגרסה הסטנדרטית יותר, יסייעו לחקירה בשלביה המתקדמים. יש לכן להעדיף את הגישה המדעית על הגישה החקירתית.

למרות זאת, חייבים להיות ערים לכך, שהגישה המדעית מעוררת אצל חוקרים רבים את ההרגשה, שהפוטנציאל של הכלי איננו מנוצל דיו, ושימוש בו על-ידי אנשי השטח, תוך כדי החקירה, יוביל לתוצאות טובות יותר. 

מקורות 

  • אוחנה דוד, רוברט ס. ויסטריך (עורכים) (1997), מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית, ירושלים, מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • בן שחר, ג., בר הלל, מ., וליבליך, י. (1987), הפוליגרף (מכונת האמת) בשירות המשפט -סוגיות מדעיות ומשפטיות, משפטים, ט"ז, 294-269.
  • דב"ע 4-70/97 אוניברסיטת תל-אביב נ' ההסתדרות הכללית החדשה.

שלום - ת"א 3755/95 (פ"ת) פריג' עאדל מנסור נ' אריה חברה ישראלית לביטוח.

  • Ben-Shakhar G., Furedy J.J. (1990), Theories and Applications in the Detection of Deception, New York: Springer-Verlag.
  • Ellson D.C., Burke C.G., Davis R.C., Saltzman I.J. (1952), A Report of Research on Detection of Deception, Contract NG ONR-18011, Office of Naval       Reseaerch. 
  • Employee Polygraph Protection Act of 1988 (1988), Public Law 100-347, 29 U.S.C. 2001.
  • Furedy J. J. (1993), The 'control' question 'test' (CQT) polygrapher's dilema: logico-      ethical considerations for psychophysiological practitioners and researchers, International Journal of Psychophysiology, 15, pp. 263-267.
  • Furedy J.J., Heslegrave R.J. (1991), The forensic use of the polygraph: A psychophysiological analysis of current trends and future prospects. In: Jennings R.J, Ackles P.K., Coles M.G.H. (Eds.), Advances in Psychophysiology, 4, pp. 157-189.
  • Gilovich T., Savitsky K., Medvec V. (1998), The illusion of transparency: Biased assessments of others' ability to read one's emotional states, Journal of Personality and Social Psychology, 75, pp. 332-346.
  • Honts C.R. (1991), The emperor's new clothes: Application of polygraph tests in the     American workplace, Forensic Reports, 4, pp. 91-116.
  • Kassin S.M. (1997), The psychology of confession evidence, American Psychologist52, pp. 221-233.
  • Lea H.C. (1971), Superstition and Force, Second Edition, New York: Haskell House.
  • Lykken D.T. (1959), The GSR in the detection of guilt, Journal of Applied Psychology, 43, pp. 385-388.
  • Lykken D.T. (1998), A Tremor in the Blood. Uses and Abuses of the Lie Detector, Second edition, New York: Plenum Trade.
  • Meesing R., Horvath F. (1995), A National survey of practices, policies and evaluative comments on the use of pre-employment polygraph screening in police agencies in the United States, Polygraph, 24, pp. 57-136.
  • Orne M.T. (1975). Implications of laboratory research for the detection of deception, In: Ansley N. (ed.), Legal Admisibility of the Polygraph, Springfield, Illinois: Charles C. Thomas, pp. 114-116.
  • Patrick C.J., Iacono W.G. (1991), Validity of the control question polygraph test: The problem of sampling bias, Journal of Applied Psychology, 76, pp. 229-238.
  • Raskin D.C. (1989), Polygraph techniques for the detection of deception. In: C.D. Raskin (Ed.), Psychological Methods in Criminal Investigation and Evidence, New York: Springer Publishing Company, pp. 247-296.
  • Reid J.E., Inbau F.E. (1977), Truth and deception: The polygraph ("lie detector") technique, Second Edition, Baltimore, Williams and Wilkins.
  • Szucko J.J., Kleinmuntz B. (1981), Statistical versus clinical lie detection, American Psychologist, 36, pp. 488-496.
  • Vrij A. (2000), Detecting lies and deceit, Chichester: John Wiley & Sons.

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: איתן אלעד - השימוש החקירתי בפוליגרף]

2 thoughts on “איתן אלעד: השימוש החקירתי בפוליגרף מול הביקורת המדעית

  1. Pingback: אשרית כספי ברוך: "תאמין לי אני לא משקר" - האמת לגבי שקרים - ייצור ידע

  2. Pingback: פוליגרף במשטרה - למה הם נעלבים? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.