אפרת שהם: הקמת מערך חוקרי אלימות במשפחה (אלמ"ב) – מה נשתנה?

משטרה וחברה

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: אפרת שוהם - הקמת מערך חוקרי אלמה]

ד"ר אפרת שהם היא ראש החוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית באשקלון

(התקבל במערכת באוקטובר 2003, אושר לדפוס באפריל 2004)

תודות לניצב יוסי סדבון, ראש אגף החקירות לשעבר, ולעוזרו דאז, סגן-ניצב יאיר רגב על יוזמתם  ועל עזרתם בעריכת מחקר זה.

תקציר

בתחילת 1999, הוכשר מערך חוקרים מיוחד במשטרת-ישראל, אשר נועד לטפל באירועי אלימות במשפחה בכל התחנות בארץ. מטרת המערך הייתה להביא למיקוד האחריות בטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג, לשיפור השירות הניתן למתלוננת, להעלאת הרמה המקצועית של החוקרים ולמיסוד הקשר עם גורמי הרווחה בעיר. מחקר זה בוחן את עמדותיהם של חוקרי המערך כלפי הטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג, שנה לאחר הקמתו. עמדותיהם של חוקרי המערך כלפי נשים מוכות הושוו לעמדותיהם של חוקרים  אחרים, שעד להקמתו של המערך הייחודי טיפלו, בין השאר, גם בעבירות של אלימות בין בני-זוג. מתוך ממצאי המחקר עולה, כי בהשוואה לחוקרים הרגילים, בקרב חוקרי המערך הייחודי ישנן פחות דעות קדומות, וקיימים פחות חשדנות וחוסר אמון כלפי הנשים, הבאות להגיש תלונה על אלימות כלפיהן. חוקרי האלימות במשפחה גם מגלים נכונות גבוהה יותר לתמוך במתלוננת ולחזקה, ומחויבות רבה יותר לטיפול המשטרתי בעבירות אלה. עם זאת, למרות ההנחיות המפורשות לחוקרי האלימות במשפחה, בחלק מהתלונות שטופלו על-ידי חוקרי המערך בשנה הראשונה להקמתו, לא הוסקו מסקנות לגבי  מסוכנותו של התוקף, והמעורבים בתיק לא הופנו לגורמי טיפול.

מילות מפתח

אלימות בין בני-זוג; משטרה, אלמ"ב, חוקרי אלמ"ב. משטרה וחברה 8

מבוא

בסוף שנת 1998 פורסם בישראל מחקר הערכה מקיף, אשר בחן את הטיפול המשטרתי בתופעת האלימות במשפחה (להלן, אלמ"ב) (איזיקוביץ וגריפל, 1998). ממצאיו של מחקר זה תומכים, במידה רבה, בביקורת שהופנתה כלפי הטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג בדוח ועדת קרפ, שפורסם ב- 1989; בדוח מבקרת המדינה משנת 1991 ובדוח מבקר משרד המשטרה משנת 1993. ביקורות אלו התמקדו, בעיקר, בניסיונות התיווך בין בני-זוג שעושה המשטרה כתחליף לחקירה; באיטיות התגובה של המשטרה לפניות בטלפון; בגילוי יחס סלחני ומבין של שוטרים, דווקא כלפי התוקף ובריבוים של תיקי חקירה, הנסגרים בהליך של אי תביעה או באזהרה. עוד מראים הדוחות, כי השוטרים אינם מודעים במידת הצורך לסכנה הנשקפת למתלוננת בביתה; אינם מספקים לה מידע על גורמי טיפול או תמיכה וכי מדיניות הטיפול של התחנות אינה אחידה. בעקבות ביקורות אלו, הוציאה משטרת-ישראל החל מתחילת שנות התשעים, הנחיות (הנחיית מח"ק 03.300,226), אשר מצמצמות במידה ניכרת את שיקול דעתו של השוטר לגבי אופן הטיפול בחקירה, ומדגישות את ההתמקדות באכיפת החוק, תוך שיתוף פעולה עם גורמי טיפול בקהילה. השינוי במדיניות המשטרה נועד להציג את האלימות בין בני-זוג כסוג חמור ומסוכן של פשע, אשר יש להגיב עליו בצורה מהירה ונחרצת, ולהימנע מניסיונות תיווך או שלום בית. מתוך מחקר ההערכה של איזיקוביץ וגריפל (1998) ניתן לראות, כי עיקר הבעייתיות בהתערבות המשטרתית אינה ממוקמת ברמת המדיניות אלא ברמת הביצוע בשטח. לדעת עורכי המחקר,  השוטרים הפועלים בשטח אינם ממלאים באורח מלא או קבוע את הוראות המדיניות המשטרתית המוצהרת. בין הסיבות שמונים החוקרים למצב זה של חוסר אחידות בטיפול המשטרתי בפועל,  מועלים גורמים כדוגמת לגיטמציה מסוימת לאלימות גברים כלפי נשותיהם; דעות קדומות כלפי הנשים המתלוננות; חוסר הכשרה מספיקה בתחום; חוסר בהירות בהנחיות הקשורות בהפניה לטיפול; אי מיסוד הקשרים הפורמליים עם מוסדות רווחה מחוץ למשטרה, והיעדר כוח אדם ייחודי,   אשר  הוכשר  לטיפול בבעיית  האלימות  במשפחה. הגברת המודעות הציבורית לבעיית הנשים המוכות מחד גיסא, והצורך במציאת מענים משטרתיים, שיאפשרו למשטרה להתמודד ביתר יעילות עם תופעה זאת מאידך גיסא, הביאה, בסופן של שנות התשעים, להכשרתו של מערך חוקרים מיוחד במשטרת-ישראל, אשר יועד לטפל בעבירות של אלימות בין בני-זוג. הכשרתו של מערך חוקרים ייחודי נועדה, בין השאר, לצמצם את הקשיים המובנים, הקיימים במפגש בין הנשים המוכות לשוטר בתחנה (על הציפיות הסותרות של השותפים למפגש ראה: שׂהם, 2000; Erez and Blaknap, 1998; Blaknap, 1995; Bachman and Coker, 1995); למסד את הפתרונות המשטרתיים הנגישים לאישה המגישה תלונה ראשונה או תלונה חוזרת בתחנת המשטרה ולייעלם; ולצמצם את חלקן של העמדות המוקדמות הקיימות בקרב השוטרים כלפי אירועי האלימות במשפחה בכלל וכלפי חלקה של האישה המוכה באירועים אלה בפרט (לתיאור דעות קדומות בקרב השוטרים ראה: שׂהם ורגב, 2000; שׂהם, 1999; איזיקוביץ וגריפל, 1998; Hart, 1993; Montgomery, 1991; Saunders and Size, 1986). מטרת מחקר זה לבחון, האם הפעלתה של קבוצת חוקרים ייחודית לנושא אלימות בין בני-זוג, אכן הביאה לצמצום חלקן של העמדות המוקדמות בקרב חוקרי המשטרה, העוסקים בנושא ולהגברת המחויבות האישית ולשיפור השירות, הניתן לקורבן על-ידי החוקרים הייעודיים. זאת, בהשוואה לחוקרי משטרה רגילים, שאינם פועלים במסגרת המערך הייחודי.

הטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג

אחת הבעיות הקשות, העולה שוב ושוב בטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג, קשורה במספרן הרב יחסית של הנשים, שאינן עומדות מאחורי תלונתן לאורך ההליך הפלילי,  ומבקשות לבטלן, לשנות את גרסתן או לסלוח לתוקף (Landau, 2000; Hoylc and Sanders, 2000; Sherman, 1992). במחקרם של Erez and Blaknap (1998), נמצא, כי תגובתה של מערכת אכיפת החוק, במיוחד התגובה המשטרתית, מהווה משתנה קריטי בהחלטת האישה לדבוק בתלונתה. תגובה משטרתית חיובית ותומכת דורגה על-ידי הנשים כמשתנה החשוב ביותר בהחלטתן, שלא לבטל את התלונה, על אף הפחד הרב מפני בן-הזוג. מידת הרצינות, שהאישה מייחסת לשוטר המטפל בתלונתה, והתמיכה וההסברים הניתנים לה על-ידי השוטר, נמצאו קשורים באופן מובהק לשאלה, האם תעמוד האישה מאחורי תלונתה או תבקש לבטלה (Shoham, 2000). היבט נוסף, המקשה מאוד על הטיפול בעבירות של אלימות בין בני-זוג, הוא הקושי הרב בניבוי המסוכנות של בן-הזוג האלים. להערכת מסוכנותו של התוקף ישנה חשיבות רבה בקבלת החלטות, כדוגמת מעצר התוקף; הרחקתו מבני משפחתו ובהמשך, בקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים או בקשה לשולחו למאסר, במידה שיורשע. הערכת המסוכנות מחייבת את החוקר המשטרתי לחרוג מעבר להיבטים הליגאליים, הפוזיטיביים, המתארים את מעשה האלימות, ולהתייחס לשורה ארוכה של מאפיינים ייחודיים. מאפיינים אלו מתייחסים למשתנים דמוגרפיים, קליניים, מצביים ואחרים, הקשורים בתוקף, בקורבן ובסיטואציה שבה מתקיימות האינטראקציות האלימות. הצורך בהערכת המסוכנות מתבסס על גוף נרחב של מחקרים, המראה, כי קבוצת הגברים המכים הנה קבוצה הטרוגנית ומורכבת. לכן, היעזרות במשתנים  בודדים מקשה על היכולת לנבא מסוכנות (Dutton,1995). Hotling and Sugarman (1986), סקרו 52 מחקרים, העוסקים בהערכת מסוכנות. הם זיהו 97 "תמרורי אזהרה", מנבאי מסוכנות, החוזרים על עצמם במחקרים, העוסקים באלימות כלפי בנות-זוג. גורמים אלו אינם מוצגים כסיבה לאלימות, אלא כמשתנים העוזרים לנבא את הסיכוי, שגברים אלו יפעלו שוב באלימות כלפי בנות-זוג. בניסיונם להבחין בין גברים, שיהיו אלימים כלפי בנות זוג לבין גברים שלא ינהגו כך, התמקדו החוקרים, בעיקר, בעוצמתו של הקונפליקט בין בני הזוג, בסטטוס הסוציו-אקונומי של התוקף ובמידת החשיפה של התוקף לאלימות במשפחת מוצאו (Sugarman Aldarondo and, 1996; Hotling and Sugarman, 1986). הערכת המסוכנות מתבססת, במידה רבה, על היכולת להבחין בין גברים, האלימים באופן כללי כלפי סביבתם, לבין אלו האלימים רק כלפי בנות זוגן; בין גברים שיחזרו על מעשי האלימות לבין גברים, שהמעשה שנעשה על ידם היה חד פעמי. מיון הגברים המכים עשוי לסייע בהבחנה, בין אלו שההתערבות הפורמלית עשויה להניא אותם מלחזור על המעשה לבין אלו, שההתערבות רק תדחוף אותם להתנהגות אלימה וקיצונית יותר. על אף שיש קושי רב בניבוי המסוכנות, החוקרים מאמינים, כי שיפור הכלי, שנועד לנבא מסוכנות, ישפר את יעילותן של ההחלטות, המתקבלות במערכת אכיפת החוק (Buzawa and Buzawa, 1996; Dutton, 1995; Sherman, 1992)

מערך חוקרים ייחודי לטיפול באלימות בין בני-זוג במשפחה

החשיבות הרבה המיוחסת לתגובה המשטרתית בעבירות אלימות בין בני-זוג, הביאה במקומות רבים בעולם להקמת מערך ייחודי של שוטרים לטיפול בנושא זה בלבד (Moose, 1997; Grace, 1995). מחקר שנעשה באנגליה ובוולס על-ידי משרד הפנים הבריטי (Plotnikoff and Woolfson, 1999), אודות ההיבטים הארגוניים הקשורים למערך המשטרתי הייחודי לטיפול באלימות במשפחה, ב- 42 ארגוני משטרה, מראה, כי במקומות, שבהם הוקם מערך משטרתי ייחודי לטיפול באלימות בין בני-זוג, עולות מספר בעיות דומות: הכשרת השוטרים לא הביאה, בהכרח, למיסוד נוהלי טיפול אחידים בתחנות השונות, הן ביחס למתלונן והן ביחס לחשוד. ממצאי המחקר גם הצביעו על כך, שהשוטרים הפועלים במסגרת המערך הייחודי, חשים את עצמם, במידה רבה, מבודדים בתוך הכוח המשטרתי הכללי. זאת, כאשר עמיתיהם אינם רואים בעבודתם עבודת שיטור בהכרח, ולכן, גם אינם רואים עצמם מחוייבים להשתתף באחריות לתחומים אלו. גם בישראל, בשל ההד הציבורי ההולך והגובר בנושא האלימות בין בני-זוג והביקורת הציבורית על תפקוד המשטרה בתחום זה, החליטה משטרת-ישראל, בסוף שנת  1998, להקים מערך חוקרים ייחודי המכונה "חוקרי אלמ"ב" ( אלימות במשפחה). החלטה זאת הוצגה על-ידי משטרת-ישראל כביטוי לשילוב של תפיסה, הרואה את ייחודה של  עבירה זאת עם תחושה של התגברות הפשיעה בתחום זה, וההד הציבורי הרב בגינה. בעקבות החלטתו של המפכ"ל, סומנו מאה ועשרים תקני חוקרים מתוך המערך הקיים, שיעסקו רק בתחום זה. כמו כן, הוחלט, כי חמישים חוקרים נוספים יוכשרו גם הם כחוקרי עבירות אלימות בין בני-זוג. הם לא ישמשו כחוקרים ייחודיים בתחום זה, אולם, יבטיחו, כי בכל תחנת משטרה יהיו לפחות שני חוקרים, אשר הוכשרו בנושא זה (ראש מחלקת חקירות ותביעות, 2001). מטרת המערך הייתה להביא למיקוד האחריות בטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג;  לשיפור השירות הניתן למתלונן; להעלאת הרמה המקצועית של החוקרים, ולמיסוד הקשר עם גורמי הרווחה בעיר (מתוך הודעת דובר משטרת-ישראל לעיתונות, מ- 15.01.99). מחלקת החקירות והתביעות של משטרת-ישראל הוסיפה להנחיה מספר 03.300.226, העוסקת בטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג, את הקמתו של מערך החוקרים הייעודי. עיקרי ההנחיה נועדו לגבש את מדיניות המשטרה בטיפול בעבירה, המוגדרת כבעלת מאפייני סיכון וחומרה מיוחדים, ולחייב את החוקר המשטרתי להימנע מנקיטת עמדה או מניסיונות של תיווך ופישור בין החשוד לקורבן העבירה. על פי הנחיה זאת, יעשה הטיפול המשטרתי בעבירות אלה תוך הערכת מסוכנות של החשוד לאורך הטיפול, ותוך שיתוף פעולה עם גורמים מטפלים בקהילה. "חוקר אלמ"ב" הוגדר בהנחיה, כחוקר שהוסמך לתפקיד זה על-ידי מחלקת חקירות ותביעות/מדור נפגעי עבירה. ההנחיה מפרטת באריכות את הטיפול הראשוני בזירת העבירה; את דרך קבלת ההודעה; את נושא המעצר או העיכוב; את הטיפול בנשק; את הקשר עם גורמים בקהילה; את הטיפול בחומר החקירה ועוד. לאותה הנחיה צירפה מחלקת החקירות גם נספח, ובו קווים מנחים להערכת מסוכנות החשוד, קווים האמורים לשרת את חוקר האלמ"ב בכל שלבי הטיפול המשטרתי, ככלי להפקת מידע וכאמצעי להחלטה (הנחיה 03.300.226, נספח א' עמ'  18-16). בעקבות החלטה זאת, פיתחה מחלקת חקירות ותביעות, באמצעות מדור נפגעי עבירות בשיתוף מחלקת ההדרכה ועם יועצים חיצוניים, השתלמויות לחוקרים שנועדו לתפקיד. בחודשים אוקטובר-דצמבר 1998 נערכו חמישה מחזורי השתלמויות ל- 140 חוקרים וחוקרות בתוך מערך החקירה. במהלך ההשתלמות, שולבו ידע תיאורטי וידע מעשי בתחום החברתי ובתחום המשפטי; נערכו דיונים בנושא הערכת מסוכנות; הוצגו מודלים לעבודה עם גורמי רווחה; נערכו סדנאות תשאול ונערך ביקור במקלט לנשים מוכות (סופר, 2000). לאחר סיום ההשתלמויות, קיבלו כל החוקרים תעודות ומילאו משוב הערכה. במשוב נמצאה מידה גבוהה מאוד של שביעות רצון מהחומר שנלמד. במהלך השנה הראשונה להפעלתו של המחקר, נפגשו קציני המדור לנפגעי עבירה עם מפקדי תחנות ועם ראשי משרדי חקירות, על מנת להעביר את עיקרי מדיניות הטיפול של משטרת-ישראל בעבירת אלימות בין בני-זוג (קרופרו, 2000). כאמור, נועדה הקמתו של המערך הייעודי, בין השאר, לשנות עמדות אישיות, חברתיות וארגוניות כלפי המקור לתופעת האלימות בין בני-זוג, ולהציג דרכים מתאימות לטיפול בה. במחקר זה ביקשתי לבחון, האם, אכן, הקמתו של מערך חוקרים ייעודי וההכשרות שקיבלו חוקרים אלו, הביאה בעקבותיה לשוני בעמדות של חוקרי המערך כלפי סוגיית האלימות בין בני-זוג ואופן הטיפול בה. זאת, בהשוואה לעמדות של חוקרים אחרים בתחנה, שלא לקחו חלק בהכשרות ולא הוגדרו כחוקרים ייעודיים. חוקרים, שעד להקמתו של המערך הייחודי טיפלו, בין השאר, גם בעבירות של אלימות בין בני-זוג.

שיטת המחקר

נבדקים

לצורך המחקר, הועברו, במהלך שנת 2000, שאלונים לחוקרים, רגילים וייחודיים, המוצבים בכל תחנות המשטרה (110=N) שבשני מרחבים של משטרת-ישראל, אשר נידגמו בשיטה מקרית – האחד, ממחוז המרכז והשני מהמחוז הדרומי. יתרונם של מרחבים אלו הוא בכך, שהם משרתים אוכלוסייה עירונית וכפרית, תושבים ותיקים ועולים, יהודים וערבים. מחציתן של  התחנות שנבדקו פועלות בערים שגודלן מעל 100,000 תושבים, ומחציתן תחנות המשרתות ערים קטנות יותר. בכל אחת מהתחנות שנבדקו, הועברו שאלונים לכלל חוקרי האלמ"ב ולכשליש מהחוקרים האחרים, שפועלים בתחנה כחוקרים רגילים. בסך הכול, כללה  אוכלוסיית הנבדקים 30 חוקרי עבירות אלימות במשפחה, ו- 80 חוקרים רגילים. הגיל הממוצע של כלל החוקרים הוא 36, הוותק הממוצע – 12 שנה בשירות. 72% מהם גברים ו28% – נשים. חלוקת המינים בין שתי הקבוצות דומה – 29% מחוקרי האלמ"ב הן נשים, בהשוואה ל- 26% של נשים בקבוצת החוקרים הרגילה. על אף שהגיל הממוצע בין שתי הקבוצות זהה, קבוצת חוקרי האלמ"ב מבוגרת יותר בהשוואה לחוקרים הרגילים. בעוד ש- 8% בלבד מחוקר האלמ"ב הינם מתחת לגיל שלושים, 22% מהחוקרים הרגילים הינם מתחת לגיל שלושים. הוותק הממוצע בשתי הקבוצות הוא 12 שנים בשירות. עם זאת, ציון הוותק החציוני של חוקרי האלמ"ב הוא 11 שנה בשירות, לעומת 14 שנה בקרב החוקרים הרגילים. ההבדל המובהק בין הקבוצות קשור, בעיקר, במספר ההכשרות שעברו החוקרים, בתחום האלימות בין בני-זוג (00.0>P, df=2 c²=19.9,). 60% מתוך חוקרי האלמ"ב עברו מספר הכשרות, 27% עברו הכשרה אחת ו- 11% לא עברו כל הכשרה בטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג. לעומתם, 49% מהחוקרים הרגילים לא עברו כל הכשרה בטיפול בעבירות אלמ"ב, 33% עברו הכשרה אחת      ו- 18% עברו מספר הכשרות.

ההליך

לצורך עריכת המחקר נערכה פגישה עם מפקדי שני המרחבים שעלו במדגם, ובה הוסברה מטרת המחקר ונתקבלו האישורים המתאימים. בהמשך, נערכו מפגשים עם כל אחד מעשרת, מפקדי התחנות במרחבים אלו. גם בפגישות הללו הוסברה מטרת המחקר ותואמה דרך העברת השאלונים. השאלונים חולקו על-ידי החוקרת לחוקרי המשטרה, בזמן עבודתם בתחנה, לאחר שהובטח להם, כי השאלון נועד לצורכי מחקר, וכי השאלונים הם אנונימיים לחלוטין. החוקרים המשטרתיים התבקשו למלא את השאלון, ולהחזירו בתוך מעטפה חתומה. המעטפות נאספו על-ידי החוקרת, לאחר מספר ימים, מתוך משרדי החוקרים בתחנה.

כלי המחקר

שאלון העמדות הורכב מ- 33 היגדים, המתבססים על שילוב של שאלוני העמדות, שחוברו לבחינת עמדות שוטרים כלפי הטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג (איזיקוביץ וגריפל, 1998, שהם ,1999) והותאמו לשאלות המחקריות הספציפיות. השאלונים שהועברו לחוקרים הרגילים ולחוקרים המיוחדים היו זהים, מלבד החלק האחרון, הכולל  שאלות פתוחות. בחלק זה, התבקשו חוקרי האלמ"ב להתייחס לשאלת ניבוי המסוכנות ולהפניית המתלוננת לגורמי טיפול. שאלון העמדות בנוי בנוסח סולם ליקארט, שבו הנבדק נדרש לציין את תשובתו לשאלה על סולם בין 5 דרגות (1 - לא מסכים כלל; 5 - מסכים מאוד). השאלון מתייחס לארבעה תחומים שונים: האם לדעתו של החוקר יש צורך בהקמת מערך חוקרים ייעודי לטיפול בעבירות אלמ"ב; מהי עמדתו של החוקר כלפי המתלונן/מתלוננת; כיצד צריכה המשטרה לטפל בעבירה זאת; מה צריך להיות מקומו של הקורבן בהליך הפלילי, המתנהל כנגד התוקף.

ממצאים 

ניוד מערך חוקרי האלמ"ב  מיד עם תחילת תפעולו של המערך התברר, כי 18 חוקרים, שהוסמכו כחוקרי אלמ"ב, כלל לא הוצבו בתפקידם. תוך זמן קצר, במהלך השנה הראשונה, החל כרסום במערך. שלושים ושישה חוקרים, שהוכשרו, התמקצעו וצברו ניסיון, עברו מתפקידיהם, ובמקום חלק מהם הוצבו חוקרים ללא הכשרה וללא ניסיון. שמונה חוקרים שנגרעו, לא הוחלפו כלל באחרים [1]  האם יש צורך במערך האלמ"ב? הקמתו של המערך הייחודי הייתה על רקע הדוחות השונים, המצביעים על ליקויים שונים בדרך הטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג (דוח קרפ, 1998; דוח מבקרת המדינה, 1991; דוח מבקר המשטרה, 1993). מתוך הנתונים עולה, כי כשבעים אחוזים מכלל החוקרים הייעודיים ושישים וארבעה אחוזים מקרב החוקרים הרגילים מסכימים עם הטענה, כי הטיפול המשטרתי בעבירות אלו יעיל או אפילו יעיל מאוד. שבעים אחוזים מקרב החוקרים הרגילים מסכימים עם הטענה, כי הקמת המערך הייחודי נועדה, בעיקר, לשפר את הדימוי של משטרת-ישראל בעיני הציבור. זאת, לעומת ארבעים וחמישה אחוזים מקרב חוקרי המערך הייחודי, המסכימים עם טענה זאת. יש הבדל מובהק במידת ההסכמה הממוצעת עם טענה זאת בין שתי קבוצות החוקרים (50.0 >p, 2.15 =t (91)). יותר ממחצית מהחוקרים הרגילים (58%), שלא הוכשרו לטיפול בנושא, סבורים, כי יש להם ידע והכשרה מספיקים כדי להתמודד עם תופעת האלימות בין בני-זוג. החוקרים נתבקשו לציין את מידת הסכמתם (1- לא מסכים כלל; 5- מסכים מאוד) עם הטענה האומרת, כי יש להשקיע משאבים רבים יותר בטיפול באלימות במשפחה, בהשוואה לפשעים אחרים. נמצא, כי חוקרי המערך הייחודי (0.74 , SD = 4.04 = ) נוטים להסכים עם טענה זאת יותר מחבריהם החוקרים הכלליים (1.18 , SD =3.20 =). בין שתי הקבוצות נמצא הבדל מובהק במידת ההסכמה עם טענה זאת (0.01> ,3.09 =100) ) t). עם זאת, בקרב הנבדקים, בשתי הקבוצות, נמצאה מידה גבוהה של הסכמה עם הטענה האומרת, כי הקמת המערך החדש אכן מצדיקה את עצמה (רגילים: 0.99   4.01, SD =  ; ייעודיים: 0.91  = 4.38 , SD = ).

עמדות כלפי האישה המתלוננת  

הכשרתה של קבוצת החוקרים הייעודית נועדה, בין השאר, לשנות תפיסות קיימות כלפי תופעת האלימות בין בני-זוג, כלפי מקורותיה וכלפי הדרכים לטיפול בה. מתוך השוואת העמדות בין קבוצת החוקרים הרגילים לחוקרי האלמ"ב עולה, כי יש הבדל מובהק במידת ההסכמה עם הטענה, כי יש נשים רבות, המבקשות לנצל את המשטרה, ולכן, מגישות תלונה על אלימות כלפיהן (0.01>p 3.61=)101( t). לעומת חמישים אחוזים מקרב החוקרים הרגילים הסבורים, כי חלקן של הנשים, שמבקשות לנצל את המשטרה גדול מאוד, סבורים כך כעשרים אחוזים מקרב חוקרי המערך הייחודי. הבדל מובהק בין החוקרים נמצא גם במידת ההסכמה  עם הטענה, כי נשים, אשר רוצות, באמת, לפתור את הבעיה, היו יכולות לעשות זאת בכוחות עצמן (0.05> p , 2.07 =(101) t). עשרים ושבעה אחוזים מקרב החוקרים הרגילים מאמינים, כי טענה זאת נכונה מאוד, בהשוואה לשבעה אחוזים בלבד מקרב החוקרים הייעודיים, המסכימים עם טענה זאת.

החוקרים נשאלו, מהו, לדעתם, חלקן של תלונות השווא בקרב התלונות, שמגישות הנשים כלפי בן-הזוג. כרבע מכלל החוקרים, הייחודיים והכלליים, מאמינים, כי חלקן של תלונות השווא בקרב הנשים, המתלוננות במשטרה על אלימות כלפיהן, רב או רב מאוד. לעומת כמחצית מהחוקרים הייעודיים (47%) הטוענים, כי רק חלק קטן מהתלונות הן תלונות שווא , טוענים כך רק כרבע (24%) מהחוקרים הרגילים. לא נמצאו הבדלים מובהקים במידת ההסכמה עם טענה זאת. ניתוח שונות רב משתנה מראה, כי יש קשר מובהק בין תפיסת המתלוננת כמנצלת את המשטרה, לבין האמונה בדבר ריבוי תלונות שווא (00.0 > p, 14.6 = (103/3 ) F). אולם, לא נמצאה אינטראקציה מובהקת בין אמונה זאת לבין סוג החוקר, רגיל או ייעודי. הבדלים מובהקים בין החוקרים נמצאו ביחס לאמונה, כי רב חלקן של הנשים, אשר מבקשות לנצל את המשטרה לבין סוג החוקר (0.05 > p,  5.11 =  (3/103) F) ובין האמונה, כי הטיפול המשטרתי גורם לעוול לגברים (0.00   5.53, P=  (3/103 ) F). איך  צריך להתערב בעבירות אלימות בין בני-זוג? בעשור האחרון, הצהירה משטרת-ישראל פעמים רבות על מחויבותה לטיפול בעבירת האלימות בין בני-זוג, מחויבות, שהוליכה לקראת סוף העשור להקמתו של מערך החוקרים הייחודי. אולם, עדיין, ארבעים אחוזים מקרב חוקרי המשטרה הכלליים מאמינים, כי  הטיפול באלימות בין בני-זוג אינו צריך להיות חלק מתפקידי המשטרה. יש לציין, כי גם  יותר מרבע (28%) מחוקרי המערך הייחודי סבורים, כי נושא זה אינו צריך להיות בין תפקידיה של משטרת-ישראל. מתוך ניתוחי השונות עולה, כי ישנה אינטראקציה מובהקת בין סוג החוקר, האמונה בדבר הנשים המנצלות לבין תפיסת הטיפול המשטרתי כיעיל או כבלתי יעיל  (0.05 > p, 3.17 =  (3/103) F). שוטרים הנוטים להאמין, כי רב חלקן של הנשים המנצלות, גם מאמינים, כי הטיפול באלימות במשפחה הינו, בעיקרו, עניין של לשכות הרווחה ולא של המשטרה (0.01> p, 4.11 =  (3/103) F). במסגרת ההיערכות החדשה לטיפול המשטרתי בעבירות האלימות בין בני-זוג, עלו שאלות הקשורות, בין השאר, בהגדרה מחדש של תפקיד השוטר, המטפל באירועים  אלו, ובמידה שבה צריך לשתף גופי רווחה שונים בהחלטות המתקבלות בהליך המשטרתי. מסתבר, כי המגמה לערב עובדים סוציאליים בהחלטות המשטרתיות מאפיינת דווקא את החוקרים הכלליים, ולא את חוקרי המערך הייחודי. שמונים וארבע אחוזים מקרב החוקרים הכלליים מאמינים, כי ברוב המקרים יש לערב את העובדים הסוציאליים, וזאת לעומת ארבעים ותשעה אחוזים מקרב חוקרי המערך  הייחודי (0.01>p, 4 = df, 25.9 = c² ). אחת המסקנות של הצוות המשטרתי, שמונה על-ידי המפכ"ל בשנת 1998, לבדיקת הטיפול בעבירות אלמ"ב הייתה, כי על מנת להשיג טיפול יעיל, יש צורך לעבוד באופן מערכתי, במשולב עם הפרקליטות, עם בתי-המשפט ועם גורמי הרווחה. מהממצאים עולה, כי שישים ושישה אחוזים מקרב חוקרי המערך הייחודי (לעומת ארבעים אחוזים מקרב החוקרים הכלליים), מסכימים עם הטענה, הגורסת, כי הפרקליטות ובתי-המשפט אינם מייחסים לעבירת האלימות בין בני-זוג את אותה מידת החומרה, שמייחסת לה המשטרה. מקומו של הקורבן בהליך הפלילי החוקרים המשטרתיים נשאלו, האם, ובאיזו מידה, יש לשתף את המתלוננת בהחלטות המתקבלות בהליך הפלילי או ליידע אותה עליהן. ארבעים אחוזים מקרב החוקרים הכלליים ושלושים ושתיים אחוז מקרב החוקרים הייחודיים טענו, כי לא צריך לשתף את המתלוננת  בהחלטות המשטרתיות; כרבע מקרב החוקרים בקרב שתי הקבוצות סבורים, כי יש לשתף את המתלוננת ברוב ההחלטות; ארבעים ושלושה אחוזים מקרב החוקרים הייעודיים ושלושים וחמישה אחוזים מקרב הרגילים מסכימים, כי יש לשתף את המתלוננת רק פעמים אחדות; ארבעים ושלושה אחוזים מקרב החוקרים הרגילים אינם סבורים, כי תפקידו של החוקר המשטרתי הוא לתמוך במתלוננת ולחזק אותה. זאת, לעומת רק רבע מחוקרי המערך הייחודי הסבורים, כי תפקידיו של השוטר החוקר אינם כוללים גם תמיכה במתלוננת או חיזוקה. שלושים אחוזים מקרב החוקרים הרגילים ועשרים אחוז מקרב החוקרים הייחודיים אינם סבורים, כי יש  להודיע למתלוננת על מעצר החשוד או על שחרורו. מניתוחי השונות עולה, כי השאלה, האם להודיע למתלוננת על מעצר החשוד או על שחרורו, אינה קשורה באופן מובהק לסוג החוקר, למינו או למספר אירועי האלימות בין בני-זוג שבהם טיפל החוקר. מתוך הממצאים עולה, כי שאלת יידוע הקורבן קשורה קשר מובהק לאמונה, כי מתלוננות רבות מאוד מבקשות לנצל את המשטרה (0.01 > p, 4.56 = (3/103 ) F). חוקרים שסבורים, כי אין צורך ליידע את האישה המתלוננת, נוטים גם להחזיק בדיעה, כי תלונות רבות, המתקבלות במשטרה על אלימות כלפי האישה מצד בן זוגה, הן תלונות שווא מצד נשים, המבקשות לנצל את המשטרה. ניבוי מסוכנות עם הקמתו של המערך הייחודי, הונחו חוקרי האלמ"ב למלא טופס הערכת מסוכנות בכל מקרה של פתיחת תיק פלילי בעבירת אלימות בין בני-זוג. מתוך הממצאים עולה כי, בשישים אחוזים מן התיקים, שהטיפול בהם התחיל במהלך 1999 והסתיים באותה שנה, לא מילאו חוקרי האלמ"ב טופס הערכת מסוכנות. למרות שאחוז המקרים, שבהם צירפו חוקרי האלמ"ב טופסי הערכת מסוכנות, שונה מתחנה לתחנה, בכל המקרים שבהם צורף טופס מסוכנות, לא הסכימו חוקרי האלמ"ב להתחייב להערכה לגבי רמת המסוכנות הכללית של החשוד. חוקרי האלמ"ב טענו, כי אין ברשותם כלים מתאימים, כדי להעריך מסוכנות בערכים כמותיים; וכי אין להתבסס בהערכת המסוכנות על דברי המתלוננת בלבד, כיוון שלעתים, אף יש בה כדי להטעות את החוקר. חוקרי האלמ"ב גם דיווחו, כי מתוך סך התלונות שטופלו על ידיהם, בכמחצית מהמקרים לא הייתה הפנייה לגורם טיפולי כלשהו (של חשוד או של מתלונן). אולם, שכיחות ההפניה לגורם הטיפולי שונה מאוד בין התחנות שבמדגם. אחוז ההפניה הגבוה ביותר שנמצא היה שבעים אחוזים; והנמוך ביותר, עשרים וחמישה אחוזים. נמצא קשר מובהק בין התחנה לבין ההפניה לגורם טיפולי  (0.01>P, 0.72=PHI).

דיון

הקמתו של מערך החוקרים הייחודי לטיפול באלימות בין בני-זוג, נועדה לצמצם את הפער, שבין המדיניות המוצהרת של המשטרה לבין הביצוע בשטח. קיומה של קבוצת חוקרים, הפועלת בכל התחנות, נועדה להוביל להתמקצעות הטיפול המשטרתי; לצמצומן של העמדות המוקדמות כלפי המתלוננת ולהגברת האחידות בטיפול בעבירות, אשר בעבר, דרך הטיפול המשטרתי בהן לא הייתה בהירה  דיה. עם זאת, מהמחקר עולה, כי הקמתו של המערך, לפחות בשלביו הראשוניים, לא נתפסה גם על-ידי העוסקים במלאכה כביטוי לצורך אמיתי העולה מהשטח. הקמת המערך הייחודי נתפסה על-ידי חלק ניכר מהחוקרים, כניסיון של הארגון המשטרתי לענות לביקורת המוטחת בו מבחוץ, ופחות כצורך אמיתי של המערך החוקר. בשנה הראשונה להפעלתו של המערך, הצהירו רוב החוקרים המשטרתיים שהשתתפו במחקר, כי יש להם כלים מתאימים להתמודד ביעילות עם עבירות של אלימות בין בני-זוג, וכי הקמתו של המערך הייתה, בעיקרה, עניין של תדמית ולא של צורך. חשוב לציין, כי גם לאחר הקמתו של המערך, והשינויים בחקיקה שקדמו לו, נמצאו חוקרי משטרה, רגילים וייחודיים, אשר לא ראו  בעבירת האלימות בין בני-זוג פשע, שיש לטפל בו באמצעות סוכנויות אכיפה  כדוגמת המשטרה. נראה, כי הקמתו של מערך החוקרים הייעודי, אפשרה לארגון המשטרתי להשיג, בנוסף למטרות המוצהרות, גם מספר מטרות ארגוניות חשובות לא פחות. הקמתו של מערך חוקרים ייעודי, שנועד לטפל בסוגיית האלימות בין בני-זוג, מאפשרת לארגון המשטרתי לעמוד ביתר קלות מול הביקורת החיצונית המוטחת בו, ועל פיה, אין הוא מתייחס, במידת החשיבות הראויה,  לבעיה של נשים המוכות על-ידי בני-זוגן, וכי אינו משקיע בה משאבים מספיקים (לצורך הביקורת ראה: אבולעפיה, 1997; איזיקוביץ, 1998). מיקוד האחריות לטיפול בבעיית האלימות בין בני-זוג על קבוצה קטנה של חוקרים ייחודיים, מאפשר למשטרה, במקביל להתמקצעות הקבוצה, בעיקר בעקבות מקרים של ביקורת חיצונית, המתעוררים, תכופות, עקב מקרה של רצח אשה על-ידי בן זוגה, לשחרר את הארגון בכללותו מאחריות לתוצאה הקשה. האחריות מוטלת באופן אישי על חוקר האלמ"ב, העלול למצוא את עצמו, בעיקר במקרים של רצח בין בני-זוג , מועבר מתפקידו. הקמתו של מערך האלמ"ב נועדה לגבש קבוצת חוקרים, המרגישים מחויבים למדיניות המוצהרת סביב הטיפול המשטרתי בעבירה זאת, גם כאשר הם משרתים בתוך מערך חקירות, אשר חלק מחוקריו (איזיקוביץ וגריפל 1998; שהם, 1999; שהם ורגב, 2000) אינו תופס, בהכרח, את האלימות בין בני-זוג כבעיה חברתית או כפשע חמור, שיש לטפל בו בדרכים אכיפתיות נחרצות. ואכן,  למרות רמת הניוד הגבוהה שנמצאה בשנה האחרונה בקרב חוקרי המערך הייחודי, בהשוואה שנערכה בין עמדותיהם של חוקרים שצורפו למערך הייחודי לבין עמדותיהם של חוקרים רגילים, ניתן לראות, כי בקרב חוקרי המערך הייחודי נמצאו פחות דעות קדומות, חשדנות או חוסר אמון כלפי הנשים, המגישות תלונה על אלימות כלפיהן. חוקרי האלמ"ב גם הראו נכונות גבוהה יותר לתמוך במתלוננת ולחזקה, ומחויבות רבה יותר לטיפול המשטרתי בעבירות אלה, זאת, בהשוואה לחוקרי המשטרה הרגילים. יש לזכור, עם זאת, כי עקב מספרם הנמוך של חוקרי האלמ"ב (שניים או שלושה בתחנה), עלולה להיות הטיה דווקא בתשובותיהם של חוקרים אלו, עקב החשש מחוסר אנונימיות וממחויבות פורמלית למדיניות, שאותם הם אמורים ליישם. מעמדו של הקורבן וזכויותיו בתהליך קבלת ההחלטות ממשיך, גם לאחר הקמתו של המערך, לשמש נקודת מחלוקת. עם זאת, בהשוואה לעמדת החוקרים הרגילים, ניתן לראות, כי בקרב חוקרי המערך קיימת נטייה רבה יותר לשתף את הקורבן בתהליך קבלת ההחלטות וליידעו עליהן. הכנסת רצונותיו וצרכיו של הקורבן לתוך ההליך הפלילי, או התחשבות בנסיבותיו המסוימות, עשויות לחזק את הקורבן בהחלטתו לפנות לעזרת המשטרה, ואת יכולתו לדבוק בהחלטה זאת, ובכך, לתרום דווקא לייעול התגובה המשטרתית בעבירה זאת (Landau, 2000; Hoylc and Sandars, 2000). התמקצעותם של החוקרים הייחודיים ואמונתם, כי יש בידיהם כלים מתאימים לטיפול בעבירת האלימות, עשויה להסביר גם את נטייתם של חוקרי האלמ"ב שלא לשתף גורמים טיפוליים בתהליך קבלת ההחלטות. נטייה זאת עומדת בניגוד להנחיות המוצהרות, שניתנו במהלך ההכשרות בדבר מודלים של שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה בעיריות (סופר, 2000). הנטייה, שנמצאה בקרב חוקרי האלמ"ב, שלא לערב גורמי טיפול, עשויה להיות קשורה דווקא במחויבות של חוקרים אלו לטיפול בבעיה, וכן בנכונותם להעביר את הבעיה לגורמים אחרים שאינם אכיפתיים. עבירת האלימות בין בני-זוג שונה משאר עבירות האלימות בהשאירה, במקרים רבים, את התוקף ואת הקורבן תחת אותה קורת גג. מאפיין בעייתי זה מחייב טיפול מהיר, שיוביל למציאת פתרון הולם, אשר יצמצם, ככל האפשר, את פוטנציאל האלימות של התוקף וייתן הגנה לקורבן. למרות הצורך בטיפול מערכתי מהיר בסוגייה זאת, מדווחים חוקרי המשטרה, במיוחד החוקרים הייחודיים, על תחושה, כי הפרקליטות ובתי-המשפט אינם מייחסים לעבירה זאת את אותה מידת החומרה, אשר מייחסת לה המשטרה. הטיפול המשטרתי בעבירות אלמ"ב דורש מהשוטר להפעיל שיקול דעת רחב, בנוסף לשיקולים החוקיים. שיקול דעת לגבי אופן הטיפול המתאים, קשור, ברובו, להערכת המסוכנות ולסיכויי ההיפגעות הנוספת של הקורבן. מתוך ממצאי המחקר ניתן לראות, כי גם אם חוקר האלמ"ב ממלא את טופס הערכת המסוכנות, ישנה רתיעה מובנת, ברוב המקרים, מציון מסקנה נחרצת בדבר פוטנציאל המסוכנות של הקורבן, מסקנה המחייבת את החוקר לקחת אחריות לביטחונו של הקורבן. קביעה נחרצת ביחס למסוכנות של בן-הזוג בעייתית במיוחד על רקע מציאות, שבה אין פתרונות הגנה הולמים לקורבנות. הדבר עשוי לתרום גם הוא להימנעות מקבלת החלטה חד-משמעית ביחס למסוכנות התוקף. חשוב לציין, כי בשנים האחרונות, מאז סיומו של מחקר זה, פיתחה משטרת-ישראל כלי אבחון שעשוי להגביר את סיכוייו של החוקר להעריך את הסיכון שהעבריין יחזור ויפגע בבת-זוגתו בתנאים מסוימים ובטווח זמן מוגדר. הגרסה החדשנית של טופס הערכת המסוכנות מסייעת לחוקר, באופן ממוחשב, להגיע להערכה כמותית של המסוכנות, ועשויה לשפר את סיכוייה של מערכת אכיפת החוק להתאים את הפתרון החוקי למידת המסוכנות המיוחסת לתוקף. נראה, כי הכשרתו של כוח אדם ייחודי לטיפול בעבירת האלימות בין בני-זוג עשוייה לשפר את התמקצעות השוטרים ואת מחויבותם בתחום בעייתי זה. היות ששינוי ההתערבות הינו תהליך, המקפל בתוכו למידה מתמדת והסקת מסקנות, יתכן שממצאי מחקר זה, שנעשה בשנה הראשונה להפעלתו של המערך, אינם יכולים עדיין לתאר בצורה אמיתית את השינוי בהתערבות המשטרתית. השונות, שנמצאה במאפייני הטיפול המשטרתי, מחייבת  התייחסות גם לרמה הפיקודית בתחנה וגם לסייר המגיע לזירת האירוע האלים. כדי שמערך האלמ"ב יפעל ביעילות וימלא את המטרות שלשמן נועד, יש לשאוף לנוכחות קבועה של חוקרי האלימות במשפחה בתחנות, לאי ניוד של החוקרים למשימות אחרות ולשמירה על רציפות בעבודה של אותם החוקרים בתחנה. לא ניתן להסתפק בהכשרה הראשונית שקיבלו החוקרים אלא יש לערוך הכשרות קבועות לחוקרים, תוך פיתוח ושיפור הכלים, שיוליכו לאחידות בטפול המשטרתי, לחיזוק ההגנה על  המתלוננת ולשיפורם. על מנת לעמוד על היקפו האמיתי של השינוי בעקבות הקמת המערך הייחודי, לא רק ברמת הרטוריקה המוצהרת אלא גם ברמת היישום היום יומי, יש להמשיך ולערוך מחקרי מעקב, מחקרים, אשר אינם מסתפקים בחקר העמדה בלבד, אלא עוקבים, במקביל, אחר  תהליך קבלת ההחלטות ואחר תוצאותיו.

מקורות

  • שלף לאון (1997), בין הריגה פלילית לבין הגנה משפטית, פלילים, ו', עמ' 113-89.
  • ת"פ 505/95(ת"א),  מדינת-ישראל נ'  טקצ'נקו, פורסם בדינים ועוד: דינים מחוזי, כרך כו (7) 819.
  • ת"פ 65/96 (ת"א), מדינת-ישראל נ' פלוני, "דינים ועוד": דינים מחוזי, כרך כו (7),845.
  • אבולעפיה י' (1997), תהליך ההבניה החברתית של אלימות כנגד נשים כבעיה חברתית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך", רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.
  • אגף החקירות (2003), הנחיית מח"ק 03.300,226, משטרת-ישראל, המטה הארצי, ירושלים.
  • אייזיקוביץ צ'. גריפל א' (1998), הטיפול המשטרתי בתופעת האלימות במשפחה ובמערכות יחסים: מחקר הערכה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
  • דוח מבקר המשטרה (1993), בר-גיל, א', דוח ביקורת בנושא : הטיפול המשטרתי באלימות בין בני-זוג, מבקר משרד המשטרה, ירושלים.
  • דובר משטרת-ישראל (1999), הודעה על הקמת מערך מיוחד לטיפול באלימות במשפחה, 15/1/99.
  • ועדת קרפ (1989), דוח  הוועדה בנושא חקירה, תביעות ומשפט בעבירות אלימות במשפחה, ירושלים: משרד המשפטים.
  • דוח מבקרת המדינה (1991), משרד מבקרת המדינה, הטיפול בנשים מוכות (דוח שנתי 42), ירושלים: משרד  מבקרת המדינה, עמ' 555-542.
  • סופר מלכה, סנ"ץ (2000), ראש מדור נפגעי עבירות באגף החקירות של המשטרה דאז, ריאיון מדצמבר 2000, (בכתובים אצל המחברת).
  • קרופרו מרגלית, תנ"ץ (2000), ראש מחלקת חקירות ותביעות באגף החקירות של המשטרה, ריאיון מדצמבר 2000, (בכתובים אצל המחברת).
  • שׂהם א' (1999), עמדותיהם של שוטרי סיור וחקירות כלפי אלימות בין בני-זוג, חברה ורווחה, י"ט (3), עמ' 322-303.
  • שׂהם א'., רגב י' (2000), עמדות שוטרים בנושא הטיפול בתלונות על אלימות בעלים כלפי נשותיהם, משטרה וחברה, גיליון  4, עמ' 153-135.
  • Aldarondo E., Sugarman D. (1996), Risk Markers Analysis Of Cessation And Persistence Of Wife Assault, Journal of Consulting and Clinical Psychology. 64, pp. 1010-1019.
  • Bachman R., Coker A.L. (1995),Police Involvement in Domestic Violence, Violence and victims, 10, pp. 98-106.
  • Blaknap J. (1995), Law Enforcement Officers` Attitudes About The Appropriate Responses To Women Battering, International Review of Victimology, 4, pp. 47-62.
  • Buzawa E. S., Buzawa C. G. (1996), (eds). Do Arrests And Restraining Orders Work? Newbury Park: Sage.
  • Dutton D.G. (1995), The Batterer: A Psychological  Profile, New york: Basic Books.
  • Erez E., Blaknap J. (1998), In Their Own Words: Battered Women’s Assessment of The Criminal Processing System’s Responses, Violence and Victims, 13(3), pp. 251-268.
  • Grace S. (1995), Policing Domestic Violence In The 1990s, Home Office Research Study 139, Home Office Research And Planning Unit.
  • Hart B. (1993), Battered Women And The Criminal Justice System. American Behavioral Scientist,  36, pp. 624-638.
  • Hoylc C., Sanders A.(2000), Police Response To Domestic Violence, British Journal of Criminology, 40(1), pp 14-36.
  • Hotling G. T., Sugarman D.B. (1986), An Analysis Of Risk Markers In Husband To Wife Violence: The Current State Of The Knowledge, Violence And Victims, 1,        pp. 101-124.
  • Landau T.(2000), Women's Experiences With Mandatory Charging For Wife Assault in
  • Ontario, Canada: A Case Against the Prosecution, International Review of Victimology, (Special Issue on Domestic Violence), 7(1,2,3), pp. 141-157.
  • Montgomery R. (1991), Police Response To Wife Assault In Northern Ireland, Violence and Victims, 6, pp. 48-53.
  • Moose J. A. (1997), Evaluating A Domestic Violence Program In A Community Policing Environment: Research Implementation Issues, Crime And Delinquency, 43(3), pp. 279-297.
  • Plotnikoff J., Woolfson R. (1999), Policing Domestic Violence: Effective Organisational Structures, London: Home Office.
  • Sherman L.W. (1992), Policing Domestic Violence: Experiments And Dilemmas, New York, The Free Press.
  • Shoham E. (2000), The Battered Women’s Perceptions of the Characteristics of Her Encounter with the Police, International Journal of Offender Therapy and Comparative  Criminology, 44(4). pp. 242-257.
  • Saunders, D.G., Size P.B. (1986), Attitudes About Women Abuse Among Police Officers, Victims, And Victim Advocates, Journal of Interpersonal Violence, 1, pp. 25-42.
[1]  נתונים של אגף החקירות, מעודכן לשנת 2000.  

[להורדת המאמר לחץ כאן: אפרת שוהם - הקמת מערך חוקרי אלמ"ב]

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן]

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

 

3 thoughts on “אפרת שהם: הקמת מערך חוקרי אלימות במשפחה (אלמ"ב) – מה נשתנה?

  1. Pingback: על אלימות נגד נשים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: יואב אבן: הצד שלו. על תלונות השווא באלימות בין בני זוג - ייצור ידע

  3. Pingback: אלימות במשפחה - תופעת תלונות השווא - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.