שהם ורגב: עמדות של שוטרים כלפי הטיפול בעבירות בין בני זוג

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן]

[להורדת המאמר כאן: שהם ורגב - עמדות של שוטרים...]

דוקטור אפרת שהם היא רכזת החוג לקרימינולוגיה במכללה האזורית באשקלון

סגן ניצב יאיר רגב הוא עוזר לראש האגף לחקירות וללוחמה בפשיעה במטה הארצי של המשטרה. מוסמך בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית

(התקבל במערכת באוגוסט 1998, אושר לדפוס בדצמבר 2000).

מחקר זה מהווה מחקר המשך למחקר דומה, שנערך על-ידינו לפני כשלוש שנים, על עמדות של שוטרים בתחנת משטרה,  כלפי הטיפול באלימות בין בני-זוג ( שהם, 1999)

תקציר

הגברת המודעות הציבורית לבעיית עבירת האלימות בין בני-זוג בעשור האחרון, הוליכה בעקבותיה להיערכות שונה של מערכת אכיפת החוק לטיפול בעבירה בעייתית זאת. השינוי במדיניות המשטרה היה בהחמרת האכיפה ובמתן דגש הרתעתי בטיפול מחד, ובעירוב הגורמים הטיפוליים בקהילה, מאידך. במחקר קודם, אשר נעשה על-ידינו בסוף 1996,  נמצא, כי  למרות השינויים במדיניות המשטרתית , בקרב חלק ניכר של השוטרים בכל התחנות שנבדקו,  ניכרה חשדנות רבה וחוסר אמון כלפי הנשים המתלוננות. הנשים נתפסו כמנצלות את המשטרה, מוסתות להתלונן, לא לוקחות אחריות לגורלן ובמידה רבה מסבכות את המשטרה בבעיות לא לה. מחקר זה, אשר נעשה   במהלך שנת  1998, מבקש לבחון שוב את  עמדותיהם  של השוטרים כלפי תפקידיה של המשטרה באירועים של אלימות כלפי נשים. גם במחקר זה, כמו בקודמים לו, נמצא, כי  בקרב חלק מהשוטרים  עדיין קיימות עמדות מוקדמות כלפי האלימות במשפחה ומקורותיה.

מילות מפתח

משטרה, אלימות כלפי נשים, עמדות שוטרים, שיטור קהילתי.

משטרה וחברה, גיליון 4

הקדמה

הגברת המודעות הציבורית לבעיית עבירת האלימות כלפי נשים בעשור האחרון, הוליכה בעקבותיה להיערכות שונה של מערכת אכיפת החוק לטיפול בעבירה בעייתית זאת. עקב מאפייני הסיכון והחומרה הייחודיים של עבירת האלימות כלפי נשים, זיקת העבריין לנפגעת והשפעת העבירה על כל בני-המשפחה, פנתה משטרת-ישראל לכיוון של טיפול משולב עם הגורמים השונים בקהילה, העוסקים באלימות כלפי נשים. הפיכתה של בעיית האלימות כלפי נשים מצד בני-זוגן מבעיה פרטית לבעיה ציבורית, קיבלה ביטוי הן ברמת החקיקה והן בשורה של הנחיות חדשות, שהוציאה משטרת-ישראל במהלך שנות התשעים (אבולעפיה, 1997). חוק העונשין, התשל"ז - 1977 , מגדיר בסעיף 378 כתקיפה מצב שבו אדם אחר "מכה, דוחף, נוגע או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין , בלא הסכמתו של הקורבן". סעיף 380 בחוק העונשין, התשל"ז- 1977 קובע, כי מי שתקף וגרם לקורבן חבלה של ממש, דינו מאסר שלוש שנים. עד לשנת 1996 לא הייתה כל התייחסות מיוחדת בחוק העונשין לאלימות כלפי בני-זוג. בשנת 1996 פורסם תיקון לחוק העונשין הקובע, כי "העובר עבירה לפי סעיף 380 (תקיפה הגורמת לחבלה ממשית) כלפי בן-זוגו דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה". על-פי הפרשנות "בן-זוגו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, וכן מי שידוע בציבור כבן-זוגו.

המשמעות מבחינה משטרתית היא, כי העבירה של אלימות בין בני-זוג הפכה מעבירה מסוג "עוון" לעבירה מסוג "פשע",  על כל המשתמע מכך, כולל העובדה,  כי  סמכות הסגירה של תיקי החקירה מחוסר עניין לציבור, או מחוסר ראיות, הופקעה מהמשטרה והועברה לפרקליטות המחוז, השייכת למשרד המשפטים וממונה על התביעה הכללית של עבירות מסוג פשע. סמכות המשטרה לעצור בני-זוג אלימים הורחבה על-פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, כך,  ששוטר מוסמך לעצור אדם, אם יש לו יסוד סביר לחשוד, שאותו אדם עבר עבירת אלימות כלפי בן משפחה. בעבר שוטר היה מוסמך לעצור רק בגין עבירת אלימות, שבוצעה זמן קצר לפני כן ("זה מקרוב"). כן הורחבה סמכותו של השוטר לבצע מעצר על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה (התשנ”א- 1991), כאשר הוגשה במשטרה תלונה על הפרת "צו – הגנה" שניתן על-פי חוק זה. בעבר ראתה עצמה המשטרה גם כגוף מטפל. פקודת קבע  14.010.14 משנת 1977 לטיפול בתלונות על סכסוכי משפחה קבעה תפקיד של "סמל שלום בית" המתמנה לטפל בתלונות של סכסוכי משפחה. תפקידו היה להשיג שלום בית בין בני-זוג במקרה של סכסוך שבו עורבה המשטרה. בעקבות המלצותיה של ועדת קרפ (1989), אשר נועדו לצמצם את מידת הסלחנות שהייתה נהוגה בציבור כלפי סוג זה של אלימות, ולהציגה כסוג חמור ומסוכן של פשע, הוגבל העיסוק בתחום הטיפולי, והודגשה ההתמקדות באכיפת החוק. הנחיית מחלקת החקירות 03.300.226 מ- 22.4.90 מדגישה, כי ההתנהגות האלימה היא עבירה פלילית, ועל המשטרה מוטלת חובת טיפול תוך הימנעות מנקיטת עמדה והימנעות מניסיונות תיווך ועריכת שלום בית. השינוי במדיניות המשטרה היה בהחמרת האכיפה ובמתן דגש הרתעתי בטיפול מחד, ובעירוב הגורמים הטיפוליים בקהילה, מאידך. שינויים אלו קבלו ביטוי בתגובה מהירה לאירועי אלימות, פתיחת תיק פלילי, בכל מקרה שיש חשד ודאי לעבירה, שימוש נרחב יותר בסמכות המעצר, הרחקת בן-הזוג האלים והפנייה של בני-הזוג  לסדנאות או למרכזי אלימות במשפחה לטיפול ולייעוץ מקצועי [לדוגמא, על-פי נתוני מדור נפגעי עבירות במחלקת החקירות במטה הארצי, בין השנים 1995  - 1998 (סופר, 1999) ירד מספרן של התלונות, שטיפולן הסתיים באי תביעה מ46.7%-  ל16.7%- בלבד, כאשר במקביל עלה סה"כ המעצרים בגין אלימות בין בני-זוג מ 690-  מעצרים ב - 1995 ל 2322-  מעצרים ב - 1998]. בהנחיות המשטרה מודגשת חשיבות התגובה המשטרתית המהירה והמקצועית תוך מיצוי סמכויות האכיפה המשטרתיות. עם זאת, ביקורת ציבורית ודו"חות ביקורת נוספים (דו"ח מבקרת המדינה, 1991; בר- גיל, 1993) הראו, כי קיים פער ניכר בין הנחיות המשטרה השונות לבין הטיפול בעבירות אלה (איזיקוביץ וגריפל, 1998). גם במחקר שנערך על-ידינו (שהם, 1999) לפני כשלוש שנים על עמדות של שוטרים כלפי הטיפול בתלונות של נשים מוכות נמצא, כי שוטרים רבים נטו עדיין לראות בתפקיד הפישור את תפקידה העיקרי של המשטרה בעבירות מעין אלו. המחקר בדק את עמדותיהם של שוטרי סיור וחקירות כלפי תפקידה של המשטרה באירועי אלימות כלפי נשים במשפחה, על רקע הכנסתה של שיטת השיטור הקהילתי למשטרת-ישראל. לצורך כך נבדקו במחקר שוטרים, המשרתים בתחנה, שנבחרה ליישם את הגישה השירותית - מערכתית של השיטור הקהילתי מול שוטרי סיור וחקירות בתחנה, שעדיין פעלה במסגרת השיטור האכיפתי-מסורתי. במחקר זה, אשר נעשה בסוף 1996,  נמצא, כי  למרות השינויים המובהקים בין עמדות של שוטרים בתחנות של שיטור קהילתי לתחנות מסורתיות, בקרב חלק ניכר של השוטרים בכל התחנות שנבדקו,  ניכרה חשדנות רבה וחוסר אמון כלפי הנשים המתלוננות. הנשים נתפסו כמנצלות את המשטרה, מוסתות להתלונן, לא לוקחות אחריות לגורלן ובמידה רבה מסבכות את המשטרה בבעיות לא לה. מתוך ממצאי המחקר (שהם, 1999)  עולה, כי   באותה התקופה חלק ניכר  מהשוטרים  גם האמינו,  כי יש לשאוף להשגת שלום בית באמצעות הטיפול המשטרתי ( 44% בתחנת השיטור הקהילתי , 60% אחוז משוטרי התחנה המסורתית), וכי תפקידה העיקרי של המשטרה הוא לדאוג להרגעת האירוע. עוד נמצא, כי בחלק מהמקרים  תפיסת השוטרים את בני-הזוג המגיעים לתחנה הייתה במידה רבה תפיסה סטריאוטיפית. השוטרים נטו לאפיין את האישה כחלשה, תלותית, נקמנית ומניפולטיבית. קיומם של סטריאוטיפיים שונים כלפי האישה והקשיים האובייקטיבים בהפעלת ההליך הפלילי, הוליכו, כנראה, חלק גדול מהשוטרים, למרות ההנחיות המשטרתיות המחמירות, לאימוץ הגישה הרואה בתפקיד של הרגעת הרוחות את תפקידה העיקרי של המשטרה, או לחיפוש אחרי שותפים אחרים בתוך הקהילה לצורך התמודדות עם אירועי האלימות. היות שמשטרת-ישראל המשיכה וממשיכה בתהליך של למידת הנושא והפקת הלקחים, ביקשנו לשוב ולבחון את עמדות השוטרים לאחר שנתיים של פעילות משטרתית וציבורית ענפה בתחום אלימות בין בני-זוג. חלק מפעילות זו היה מתן הכשרות מרוכזות, שהתמקדו, ברובן במגזר החקירות ופחות במגזרים אחרים (סופר, 1999).

במהלך שנת 1998, ערכנו מחקר מעקב,  אשר ביקש לבחון שוב את  עמדותיהם  של השוטרים כלפי תפקידיה של המשטרה באירועים של אלימות ביו בני-זוג. מחקר מעקב זה מבקש לבחון, האם שינוי ההנחיות ודרכי הפעולה של משטרת-ישראל בנושא בשנים האחרונות, בנוסף לעיסוק התקשורתי הרב בו, הוליכו לשינוי בהתייחסותם של השוטרים למעורבים באירועי אלימות במסגרת המשפחתית ולתפקידה של המשטרה באירועים אלו.

עמדות השוטרים כלפי אירועי הכאת נשים

הספרות התיאורטית והמחקרית העוסקת בנושא זה (Ferraro ,1989; שפירא, 1990; בר גיל, 1993) מראה, כי ככל שהפניה למשטרה מתבצעת בשלב מוקדם יותר של ההתנהגות האלימה, כך פוחתים סיכוייה של התנהגות זאת לחזור על עצמה. עם זאת, במציאות נוטות רובן של הנשים המוכות לא לפנות לעזרת המשטרה או לפנות רק בשלבים מאוחרים מאוד של פגיעה מתמשכת. הנטייה שלא לפנות למשטרה קשורה במשתנים שונים כגון בושה, פחד, תחושת אשמה, חוסר רצון לפגוע במסגרת המשפחתית, חוסר אמון במשטרה ועוד. ובכל זאת, נראה, כי הנכונות לשתף פעולה עם המשטרה קשורה באופן מובהק בטיב המפגש הראשון של האישה המתלוננת עם המשטרה (בר-גיל, 1993; Blankap   & Erez, 1998). למרות שהמשטרה היא רק אחד מסוכני הפיקוח הפורמליים, היא משמשת במידה רבה כ"שומר השער", ולכן גם מכתיבה את אופי ההתערבות הפורמלית וטיב האינטראקציה עם המתלונן. שוטר, העומד מול מצוקתה של האישה המוכה, נדרש לקבל החלטה בתוך מערכת חברתית-ערכית סותרת ולעתים אף מבלבלת (אבני, 1990).  מצד אחד, מודרך השוטר לשלול כל אלימות באשר היא, כאשר תפקידו לתפוש את הצד האלים ולהגן על הצד הנפגע. מצד שני, פועל השוטר בתוך חברה,  הרואה במשפחה ערך מרכזי ואולי אף עליון, ומחנכת עדיין במידה רבה לעמדות מוקדמות כלפי הנשים בכלל והנשים המוכות בפרט (ביחס לעמדות מוקדמות כלפי נשים מוכות ראה מסקנותיה של ועדת קרפ, 1989).  השוטר, אשר אינו רוצה לפגוע במסגרת המשפחתית, תופס לעתים קרובות את גילויי האלימות כחלק ממכלול רחב יותר של בעיות משפחתיות, שאינן בהכרח בתחום התערבותו (אינס, 1993). Saunders & Size  (1986) מצאו במחקרם, כי המשטרה צוינה על-ידי הנשים כגוף העוזר פחות והאדיש ביותר מתוך שלושה עשר מקורות עזר רשמיים ולא רשמיים שנבדקו על-ידיהם. Hanmer (1989), מציינת, כי העמדות, שאותן מביא השוטר לעבודה בנושא נשים מוכות, בולטות בעיקר בחלוקה בין נשים הראויות להתערבות המשטרתית. כלומר, נשים אשר פועלות על-פי הנורמות החברתיות ועל-פי ציפיות מנשים לגבי תפקידי המינים, ובין נשים שנתפסות כלא ראויות להתערבות משטרתית, קרי נשים בוגדות, נשים שאינן ממלאות כראוי את תפקידן כאמהות, נשים המשתמשות באלכוהול ועוד. Dutton (1988) טוען, כי העמדות וההסברים שנותנים השוטרים בקשר להיווצרותה של האלימות, ישפיעו על ההתערבות המיועדת לעצור אותה. תגובת השוטרים לאלימות בין בני-זוג מושפעת במידה רבה מדרך שיפוטם את אופייה של האישה המוכה (Hart, 1993). תפיסת הנשים כאחראיות בדרכים שונות לאלימות נגדן, עוזרת  לשוטר להבין את אלימות בן-הזוג, ובכך תורמת להגדרה מחודשת של העבריין ושל הקורבן האמיתיים (Hatty, 1989)  נשים, הפונות שוב ושוב לעזרת המשטרה, מעוררות רגשות של כעס ושל ניצול, הקשורים באמונה, כי הנשים היו יכולות לסיים את הסיטואציה האלימה, אם באמת רצו בכך (שהם, 1999; Montgomry, 1991). בסוף שנת 1998 פורסם בישראל מחקר הערכה, אשר בחן את הטיפול המשטרתי בתופעת האלימות במשפחה  (איזיקוביץ וגריפל, 1998). ממצאי המחקר מראים, כי עיקר הבעייתיות בהתערבות המשטרתית אינה ממוקמת ברמת המדיניות או ההנחיות, אלא ברמת הביצוע בשטח. לדעת עורכי המחקר השוטרים הפועלים בשטח אינם ממלאים באורח מלא או קבוע את הוראות המדיניות המשטרתית המוצהרת. בין הסיבות שמונים החוקרים למצב זה של חוסר אחידות בטיפול המשטרתי בפועל, מועלים  גורמים כדוגמת לגיטימציה מסוימת לאלימות גברים כלפי נשותיהם, חוסר הכשרה מספיקה בתחום, חוסר בהירות בהנחיות הקשורות בהפניה לטיפול, אי מיסוד הקשרים הפורמליים עם מוסדות רווחה מחוץ למשטרה והיעדר כוח אדם ייחודי, אשר הוכשר לטפל באירועי אלימות בין בני-זוג. אחת הבעיות הקשות הבולטת שוב ושוב בטיפול המשטרתי בעבירות אלימות בין בני-זוג קשורה במספרן הרב יחסית של הנשים, שאינן עומדות מאחורי תלונתן במשך ההליך הפלילי,  ומבקשות לבטלן, לשנות את גרסתן או לסלוח לתוקף. במחקרם של Blankap & Erez (1998), נמצא, כי תגובתה של מערכת אכיפת החוק, במיוחד התגובה המשטרתית, מהווה משתנה קריטי בהחלטת האישה לדבוק בתלונתה. תגובה משטרתית חיובית ותומכת דורגה על-ידי הנשים כמשתנה החשוב ביותר בהחלטתן שלא לבטל את התלונה על אף הפחד הרב מפני בן-הזוג. חשיבותה הרבה של האינטראקציה בין השוטר לאישה הבאה להגיש את התלונה,  מביאה אותנו להמשיך ולעקוב  גם במחקר זה אחרי מערכת האמונות, שאותה מביא  השוטר למפגש זה.

שיטת המחקר 

מחקר המעקב נערך בקרב כל השוטרים בתחנת משטרה אחת במרכז הארץ, בעיר המשרתת אוכלוסייה של כ - 50,000 תושבים. המחקר נערך באותו המרחב המשטרתי שבו נעשה המחקר הקודם לפני כשנתיים.  על מנת לא לפגוע בתקפות התשובות, בחרנו שלא להעביר את השאלון לאותם השוטרים, שכבר מילאו אותו בעבר, ועברו סדנאות שונות בהתאם לממצאיו, אלא לשוטרים הפועלים באותו מרחב, אולם בתחנה אחרת, הדומה במאפייניה לתחנות שנבדקו במחקר המקורי. על מנת להשיג שיתוף פעולה של השוטרים, הוצג המחקר בפני מפקד התחנה, סגנו ובפני ראש משרד החקירות, שנתבקשו לסייע בעריכת המחקר. בשלב השני חולקו שאלונים לכל השוטרים המשרתים התחנה. השאלונים חולקו על-ידי בנות השירות הלאומי ולא על-ידי פיקוד התחנה. לשוטרים נאמר, כי השאלון בוחן התייחסות כלפי המשפחה בחברה הישראלית בסוף המאה העשרים, וכי אין תשובות נכונות או לא נכונות. כמו כן הובטח לשוטרים, כי ממצאי המחקר אנונימיים לחלוטין, וכי ממצאיו אינם יכולים לפגוע בהם בצורה כלשהי.

השאלון שבו השתמשנו דומה לשאלון שהועבר על  ידינו בסוף 1996 (שהם, 1999). שאלון זה מורכב מ- 52 היגדים המתייחסים לעמדת השוטר כלפי השותפים לאירוע האלימות, וכוללים משפטים כדוגמת: האלימות כלפי האישה קשורה במידה רבה באופן שבו היא ממלאת את חובותיה בבית; מעשיו האלימים של הבעל קשורים ללבושה או להתנהגותה של האישה; אישה בוגדת בבעלה ראויה למכות; האישה בעצמה אינה יודעת מה היא רוצה; אפשר לדעת מראש מי תהיה אישה מוכה; נשים רבות מתלוננות תלונות שווא על אלימות כלפיהן; נשים רבות מזמינות התנהגות אלימה; ביטול תלונה מצד האישה מוכיח את חוסר רצינותה; נשים רבות מנצלות את המשטרה כדי להרוויח דברים שונים; הבעל המכה את אשתו הוא קורבן לא פחות ממנה; יש בעלים מעטים מאוד המתעללים בנשותיהם באופן קבוע; וכן משפטים המתארים את  תפקידה של המשטרה באירועים מעין אלו, כגון: הדבר החשוב ביותר בטיפול המשטרתי הוא לא לפגוע בתא המשפחתי; הטיפול המשטרתי צריך להתמקד בהשכנת שלום בית; את הבעיות של המשפחה צריך לפתור במסגרת המשפחה; האחריות להרגעת האירוע האלים היא אחריותה של האישה; יש להרבות את השימוש במעצר; כדי להרתיע בעלים מכים, יש להתייחס לאלימות במשפחה כאל סוג מסוכן יותר של אלימות; ההחמרה בחוקים העוסקים באלימות כלפי נשים נועדה לרצות את ארגוני הנשים; המשטרה יודעת כיצד לפתור את בעיית האלימות במשפחה ועוד. השאלות נמצאות על-פני סולם של חמש דרגות,  החל ממסכים מאוד וכלה במאוד לא מסכים (מהימנותו הפנימית של השאלון היא  0.653 על-פי מקדם אלפא של קרונבך). סה"כ חזרו לידינו 92 שאלונים, שהם כ -    80%  מהשאלונים שחולקו לשוטרים בתחנה (בהשוואה ל- 88 שאלונים, שחזרו לידינו במחקר הראשון, שהם כ- 76% מכלל השאלונים שחולקו לשוטרים בתחנה).  46% מתוך השאלונים שחזרו, היו של שוטרים ממגזר החקירות ו- 54% מתוך השאלונים שחזרו, היו של שוטרים ממגזר הסיור. מתוך שוטרי הסיור 33% משרתים עד שנה במשטרה, 15% מהשוטרים משרתים עד שלוש שנים, 13% מהשוטרים משרתים בין שלוש לחמש שנים, 10% מהשוטרים משרתים בין חמש שנים לעשר, ו- 29% מהשוטרים משרתים יותר מעשר שנים. מתוך שוטרי החקירות 7% מהשוטרים משרתים עד שנה אחת, 22% מהשוטרים משרתים בין שנה לשלוש שנים, 21% מהשוטרים משרתים בין שלוש לחמש שנים, 13% מהשוטרים משרתים בין חמש לעשר שנים ו- 37% מהשוטרים משרתים מעל עשר שנים. 28% מתוך שוטרי החקירות נשואים ו62% רווקים, מתוך שוטרי הסיור 19% נשואים ו81% רווקים.

יש לזכור, כי מחקר המעקב, כמו זה שקדם לו, אינו מתיימר לתאר את עמדותיהם של כלל שוטרי ישראל במרחבים השונים, אלא מתמקד במספר תחנות מצומצם במרחב משטרתי אחד במרכז הארץ. מרחב זה מטפל באוכלוסייה עירונית וכפרית, יהודית וערבית. מספר התלונות על אלימות בין בני זוג שהוגשו במחצית הראשונה של 1998, במרחב זה,  דומה למספר התלונות, בעבירה זו, שהוגשו  במרחבים אחרים ברחבי הארץ. לשם השוואה, הוגשו, בחצי השנה הראשונה של 1998, כ - 1000 תלונות על אלימות בין בני זוג במרחב  זה. במרחב שרון הוגשו, בתקופה האמורה, 1100 תלונות על עבירה זו, במרחב לכיש הוגשו 960 תלונות , במרחב הנגב הוגשו 850 תלונות ובמרחב העמקים הוגשו 750 תלונות.

ממצאים 

המשתנה הראשון שנבדק התייחס לעמדת השוטר כלפי התא המשפחתי ולחלוקת התפקידים בתוכו. מהסקר עולה , כי חלק ניכר מהשוטרים מסבירים את האלימות כלפי האישה במסגרת המשפחתית באמצעות התנהגותה או תכונותיה של האישה עצמה. ארבעים אחוזים מקרב השוטרים רואים את האלימות כלפי האישה כקשורה באופן שבו  האישה ממלאת את תפקידיה המסורתיים בבית. מחצית מהשוטרים חושבים, כי אם לילדים צעירים אינה צריכה לצאת לעבודה, וכי תפקיד פרנסת המשפחה מוטל על הגבר. 40 אחוזים גם סבורים, כי האישה צריכה לצאת לבלות רק במחיצת בעלה, כאשר שישים ושלושה אחוז מתארים את הנשים כלא רציניות וכקלות להשפעה. מחצית מהשוטרים מאמינים, כי הגבר לוקח יותר אחריות למעשיו בהשוואה לאישה.

המשתנה השני שנבדק מתייחס לאופן שבו תופס השוטר את האישה הבאה להגיש תלונה במשטרה. מסתבר, כי  מחצית מהשוטרים מאמינים, כי ניתן מראש לדעת מי תהיה אישה מוכה. שליש מהשוטרים, לדוגמא, מאמינים, כי התנהגות לא נאמנה מצד האישה משמשת הצדקה להתנהגות אלימה של בן-הזוג. גם במצבים שבהם האישה נתפסת כקורבן אמיתי, שליש מהשוטרים מאמינים, כי האישה המוכה אינה מנסה לפתור את בעייתה בכוחות עצמה, אלא מעבירה את בעייתה האישית למשטרה, כאשר האחריות להרגעת האירוע האלים הייתה צריכה להיות מוטלת על האישה עצמה. חלק ניכר מהשוטרים מתייחסים בחשדנות רבה לאישה, לגרסתה לאירועים ולמניע העומד מאחורי הגשת התלונה. רוב השוטרים (70%) סבורים, כי חלק נכבד מהנשים הבאות להתלונן במשטרה באות להתלונן תלונות שווא. שוטרים אלו גם סבורים, כי הנשים מנצלות את המשטרה, כדי להרוויח דברים שונים. 60% מאמינים, כי רוב הנשים המגיעות להתלונן עושות זאת בעקבות הסתה של עורך דין או עובד סוציאלי. השוטרים גם מתקשים להבין את האישה, שאינה עומדת מאחורי תלונתה, ומייחסים  את ביטול התלונה או את העמידה לצדו של הבעל האלים  לתכונות אופי שליליות. מחצית מהשוטרים מתייחסים לביטול התלונה כאל הוכחה לחוסר רצינותה של האישה, כאשר תלונות חוזרות נתפסות על-ידי שליש מהשוטרים כחוסר רצון מצד האישה להתמודד ברצינות עם הבעיה. שוטרים רבים מתארים את האישה כמבולבלת ואינה יודעת בעצמה מה היא רוצה (40%). יש לציין, כי שני שלישים (63%) מקרב השוטרים בתחנה, שהשיבו על השאלונים, מאמינים, שיש לפתוח תיק פלילי גם לאישה שתקפה חזרה  את בעלה בתגובה לתקיפה שלו.

המשתנה השלישי שנבדק היה עמדת השוטר כלפי הבעל המכה: 40% מהשוטרים, שנבדקו במחקר, נוטים לראות בבעל המכה קורבן, לא פחות מאשתו. שני שלישים מקרב השוטרים שנבדקו מאמינים כי מעט מאוד בעלים מתעללים בנשותיהם באופן קבוע. מחציתם גם מאמינים כי הבעל המכה סובל מהפרעה נפשית כלשהי. למרות ש- 70% מהשוטרים שנבדקו מצהירים כי האלימות כלפי האישה היא סוג חמור ומסוכן יותר מסוגי אלימות אחרים, הרי שמחציתם רואים, בהחמרה בחקיקה, ניסיון לרצות את ארגוני הנשים. שני שלישים מקרב הנבדקים רואה בשינויים אלו פגיעה בזכויות הבעל. שישים אחוזים גם מאמינים, כי הבעיה אינה כה חמורה, במציאות, כפי שארגוני הנשים והתקשורת נוטים להציג אותה.

המשתנה הרביעי התייחס לתפקידה של המשטרה באירועי אלימות כלפי נשים: שני שלישים מהשוטרים מצהירים, כי המשטרה אכן צריכה לעסוק בסכסוכים בין בני-זוג, אם כי המשטרה אינה יודעת, לדעתם, מה יש לעשות על מנת לפתור אלימות זאת. למרות הגדרתה של האלימות בין בני-זוג כעבירה מסוג פשע, מחצית מהשוטרים מאמינים, כי הטיפול המשטרתי מיועד בראש וראשונה להשכנת שלום בית. שני שלישים סבורים, כי ההתערבות המשטרתית צריכה להתמקד בניסיון שלא לפגוע בתא המשפחתי. למרות הגדרתה המחודשת של האלימות במשפחה כעבירה חמורה, שיש להילחם בה באמצעים לגאליים- אכיפתיים, רובם המכריע של השוטרים (82%), מאמינים, כי את הבעיות במשפחה יש לפתור במשפחה. כמעט כל השוטרים (89%) מאמינים, כי על מנת לטפל ביעילות באירועי אלימות בין בני-זוג, יש לשתף גורמים טיפוליים בקהילה. למרות התסכול הרב המלווה את הטיפול באירועי אלימות בין בני-זוג, רוב השוטרים (80%) מצהירים, כי הם מצליחים לתת הגנה יעילה למתלוננת. שוטרים אלו גם מדווחים, כי תפקידם ברור להם, וכי הם יודעים מה מצופה מהם ומה הוא תחום אחריותם. למרות זאת, מדווחים שני שלישים מהשוטרים, כי לפעמים יש להפר את ההנחיות, על מנת להשיג את המשימה.

באשר למאפייני השוטר והעמדה כלפי אלימות בין בני-זוג, במחקר הקודם שנערך על-ידינו, בסוף 1996, נמצאו קשרים מובהקים בין מאפיינים סוציו-דמוגרפיים של השוטר לבין עמדות מוקדמות כלפי אירועי אלימות בין בני-זוג. בחלק זה של המחקר ביקשנו לבחון, האם ההכשרות השונות שעברו השוטרים במהלך השנתיים שחלפו, צמצמו את חלקן של העמדות המוקדמות. כן בקשנו לבדוק את הקשר בין העמדות המוקדמות ובין משתנים כדוגמת הוותק של השוטר, מצבו המשפחתי, תפקידו, השכלתו, או מידת מסורתיותו. מתוך הממצאים עולה, כי ניתן לראות קשר אמיץ בין התפקיד שאותו ממלא השוטר לבין התייחסותו לאלימות כאל שאלה פרטית או ציבורית. שבעים אחוז מתוך שוטרי הסיור מאמינים, כי צריך להשאיר את הבעיה בתוך המשפחה, וזאת לעומת רק 30% משוטרי החקירות, הרואים בכך עניין פרטי ולא ציבורי. עם זאת , שוטרי החקירות נוטים יותר לראות את הנשים כמוסתות להתלונן (70%) בהשוואה לשוטרי הסיור (50%) (0.05>p, 2=df, 7.8=c²). הבדל מובהק בין אנשי החקירות לסיור נמצא גם ביחס למידת החומרה המיוחסת לאלימות כלפי נשים. כרבע משוטרי הסיור (24%) אינם מייחסים אותה מידה של חומרה לסטירה, שאדם נותן לאשתו בהשוואה לסטירה שהוא נותן לחבר, זאת לעומת כל אנשי החקירות המייחסים רמה דומה של חומרה להתנהגויות מעין אלו (0.05>p, 2=df, 5.7=c²). הבדלים גדולים נמצאו גם בנטייה לראות בביטול התלונה ביטוי לחוסר רצינותה של האישה. 28% משוטרי הסיור רואים בביטול התלונה עדות לחוסר רצינות האישה, לעומת 6% בלבד מקרב שוטרי החקירות. מעניין,  כי הנכונות להפר את ההנחיות המשטרתיות ולנסות ולהשכין שלום בית מופיעה בשכיחות גבוהה הרבה יותר בקרב שוטרי הסיור (50%) בהשוואה לשוטרי החקירות (14%). יתכן כי ממצאים אלה נובעים מכך, שההכשרות השונות שערכה המשטרה התמקדו בעיקר בחוקרים ופחות בשוטרי הסיור,  ובכך תרמו לפער הקיים בין שוטרי הסיור לחקירות בתפיסתם את האירוע כבעיה ציבורית או פרטית. במקביל נראה, כי נוכחותו של שוטר הסיור במקום האירוע האלים מוליכה אותו להאמין פחות לטענה בדבר תלונות השווא של נשים מוכות, בהשוואה לשוטרי החקירות, הנפגשים באישה לעתים קרובות לאחר תקופות זמן ארוכות יחסית, לעיתים גם לאחר התייעצות של הקורבן עם גורמים מקצועיים שונים, ולעתים גם עם נשים המגישות בתחנה תלונות שווא על אלימות כלפיהן, על מנת להשיג רווחים שונים במאבקן עם בן-זוגן.

נראה, כי גם משתנה ההשכלה ממלא תפקיד חשוב בהתייחסות לאלימות כאל עניין פרטי או ציבורי. 70% מהשוטרים בעלי ההשכלה התיכונית רואים בכך עניין פרטי לעומת 33% מבעלי ההשכלה האקדמאית החלקית או המלאה. בעוד ש- 41% מבעלי ההשכלה התיכונית רואים בביטול התלונה הוכחה לחוסר רצינותה של האישה,  לא מצדד בכך אף אחד מהשוטרים בעלי ההשכלה העל תיכונית. כרבע מהשוטרים בעלי ההשכלה התיכונית פלוס מאמינים, כי ההתערבות המשטרתית דווקא מחמירה את המצב בין בני-הזוג, וזאת לעומת כל השוטרים בעלי ההשכלה הגבוהה, אשר אינם מאמינים, כי ההתערבות דווקא מחריפה את המצב (0.05 >p, 2=df, 4.2=c²).

הבדל מובהק בין הקבוצות נמצא גם בנושא שמירה על שלמות המשפחה. כרבע מהשוטרים בעלי השכלה תיכונית פלוס מאמינים, כי גם כשיש אלימות במשפחה, הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על שלמות המשפחה. וזאת, לעומת כל בעלי ההשכלה הגבוהה, שאינם מסכימים עם טענה זאת (0.05>p, 2=df, 4.5=c²). מתוך ניתוחי השונות מסתבר, כי השוני בהתייחסותם של השוטרים לאירועי האלימות במשפחה נמצא בקורלציה מובהקת עם אינטראקציה בין השכלה וסוג התפקיד של השוטר (0.05>p , 3.6= (3/32) F ).

מתוך ממצאי הסקר הנוכחי (כמו גם בקודמו) עולה, כי שכיחותן של העמדות המוקדמות כלפי הנשים המתלוננות גבוהה בעיקר בקרב שוטרי סיור, רווקים, המשרתים תקופה קצרה יחסית במשטרה. שוטרים אלו גם נוטים יותר משאר השוטרים לאמץ את גישת "ישוב הסכסוכים", כאשר הפתרונות המשטרתיים נתפסים על-ידם כבלתי מתאימים או, בלתי יעילים.

שוטרים אלו גם נוטים יותר לייחס את האלימות כלפי האישה להתנהגותה או לאישיותה של האישה עצמה. עמדה זאת שכיחה בעיקר בקרב השוטרים החדשים בשירות, או בקרב שוטרים ותיקים מאוד, בהשוואה לקבוצות הביניים (2-5 שנים). גם חוסר האמון והחשדנות כלפי המתלוננת בולטים  בעיקר בקרב קבוצות אלו של שוטרים חדשים מאוד או ותיקים מאוד.  שמונים אחוזים מתוך השוטרים החדשים רואים בשמירה על התא המשפחתי את הדבר החשוב ביותר בהתערבות המשטרתית, וזאת לעומת 50% מהשוטרים בקבוצת הביניים המצדדים בכך. לא נמצאו הבדלים בין שוטרים מסורתיים לחילוניים בראיית האלימות כעניין פרטי או ציבורי , אם כי כל השוטרים המגדירים את עצמם כדתיים רואים באלימות בין בני-הזוג עניין פרטי ולא ציבורי.  לסיכום הממצאים נראה, כי למרות שחלפה תקופה של שנתיים עדין ישנו דמיון רב בין הממצאים של הסקר הנוכחי לבין אלו שנמצאו בסקר שנערך על-ידינו שנתיים קודם לכן. (לצורך השוואה מפורטת ראה מחקרה של שהם "עמדות שוטרי סיור וחקירות   כלפי אלימות בין בני-זוג", חברה ורווחה, 1999). 

דיון ומסקנות 

במחצית השנייה של שנות התשעים ניתן לראות שינויים רבים באופן טיפולה של המשטרה באירועי אלימות בין בני-זוג. ישנה עלייה גדולה במספר הבעלים שנעצרו  ובמספר התיקים שנפתחו כנגד בעלים מכים, ובמקביל - ירידה גדולה במספר התיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור או בשל היעדר ראיות. עם זאת, למרות המאמצים הרבים, שמשקיעה המשטרה בניסוח ההנחיות ובקיום ההכשרות השונות, גם במחקר זה כמו בקודמיו (שהם, 1999; איזיקוביץ וגריפל, 1998) עדיין קיימות בקרב חלק מהשוטרים  עמדות מוקדמות כלפי האלימות במשפחה ומקורותיה. בקרב חלק מהשוטרים  עדיין ניכרת מידה רבה של חוסר אמון כלפי האישה המתלוננת כנגד בן-זוגה. קיימת נטייה ברורה לעשות הבחנה בין "נשים טובות", שלא תהיינה קורבנות לאלימות לבין נשים שבהתנהגותן או בתכונותיהן גורמות לאלימות כלפיהן. יתכן, כי הבחנה זאת משרתת צרכים חברתיים ואישיים שונים של השוטר העומד מול תלונתה של האישה המוכה. השימוש בטכניקות המייחסות את האחריות לסיטואציה האלימה, להתנהגותה של האישה ולתכונותיה או תפיסת האישה כמוסתת או מנצלת את המשטרה לצרכים שונים, עשויות לסייע לשוטר לצמצם במידה רבה את התסכול הכרוך בטיפול בנשים אלו. טכניקות אלה של ייחוס האחריות דווקא לקורבן, תורמות גם לצמצום הדיסוננס הקיים אצל השוטר, בין הצורך לטפל באלימות מחד לבין חוסר האונים במציאת פתרונות יעילים לבעיה, מאידך. על מנת להבין צרכים אלה, ניתן להיעזר בתיאוריות ה"יחוס הסיבתי". יחוס מוגדר בספרות כהסבר למאורעות שנותן האדם הפשוט (Kelly, 1976). הייחוס נועד על-פי תיאוריה זאת, לספק סיבה סבירה לתוצאה, ולהתאים לתפיסת האדם את עצמו ולציפיותיו הקוגניטיביות ביחס לקשרים בין מניעים, עמדות והתנהגות. הייחוס הנו תהליך, שבו מוערכים היבטים פסיכולוגיים שונים של הזולת על בסיס התנהגותו, ובהתייחס לסימנים אחרים המתלווים אליה, כדוגמת קבוצת השתייכות, תכונות לבוש ועוד.  תהליך הייחוס מאפשר לצופה לתת פרשנות סיבתית להתנהגותו של הזולת. פרשנות סיבתית זאת מקורה בצורך של הצופה, במקרה שלפנינו - השוטר, להכניס סדר לעולם הסובב אותו ולארגן את שפע הגירויים הנקלטים על ידו. השוטר, הצופה במעשיהם של אחרים, מפרש אותם ויוצר השערות, העוזרות לו להבין את האנשים סביבו ולנבא את התנהגותם. ממצאי מחקר זה עולים בקנה אחד עם ממצאיה  של אינס (1993), הטוענת, כי כאשר השוטר מייחס את אלימות הבעל למשתנים הנעוצים בסביבה או במצב, הוא נוטה להבין אותה יותר, ולתת לה מידה גבוהה יותר של לגיטימציה בהשוואה לאלימות של בעלים המיוחסת למשתנים אישיותיים לא תקינים. ייחוס סיבתי להתנהגות מאפשר ניתוח מהיר וחסכוני של ההתנהגות. באמצעות הייחוס ניתן לשלב בין סוגים שונים של מידע, המוליכים למסקנה סיבתית, שעוזרת בהבנת התוצאה. הייחוס הסיבתי, שמפעיל השוטר, מאפשר  לו להשיג תחושה של  הבנה ושליטה באירועים אותם הוא נדרש לשפוט, כמו גם  להימנע מתחושת חוסר האונים אל מול האירוע האלים. לדוגמא ביטול התלונה על-ידי האישה מפורש על-ידי השוטר כתוצאה מנטייתה של האישה לקלות דעת, לחוסר רצינות ואי לקיחת אחריות. Larnner (1980), טוען, שמלבד הצורך בניבוי שליטה, קיים אצל כולנו צורך בסיסי להאמין, שאנו חיים בעולם צודק. האמונה בדבר עולם צודק מתייחסת לאמונה, כי אנשים מקבלים 'גמול' על מעשיהם או על התנהגותם, ומכאן גם ניתן להבין את הנטייה להאשים דווקא את הקורבן, אשר במעשיו או באישיותו הביא על עצמו את התוצאה האלימה. על-פי הסבר תיאורטי זה, ניתן אולי לומר, כי על מנת ליישב את מה שהשוטר רואה עם האמונה בדבר עולם צודק, השוטר מפעיל  אסטרטגיות שונות כדוגמת הכחשת האחריות של הבעל או הכחשת הקורבנות של האישה, סלקציה אינטליגנטית של האינפורמציה או פירוש מחודש של המאורע, של התוצאה או של הסיבה.   השוטרים  אינם מקבלים בברכה את ההחמרה בחקיקה ובהנחיות המשטרתיות, המצמצמות מאוד את שיקול דעתם, כאשר האלימות  נתפסת על-ידם במידה רבה כעניין  משפחתי פרטי ולא כבעיה חברתית. יתכן, כי צמצום שיקול הדעת של השוטר בטיפול באירועי אלימות בין בני-זוג, וההנחיה המחייבת את השוטר להימנע מנקיטת עמדה או מנטילת תפקידי תיווך או פישור, מוליכים  לתגובת נגד בדמות אימוץ גישה של שוויוניות מלאכותית, המוותרת במידה רבה  על הפעלת שיקול דעת מצד השוטר, ולהתמקדות בהיבטים הפוזיטיביים והליגליסטיים שמאחורי התלונה. חשוב לציין, כי דווקא הפגנת האובייקטיביות המוגברת מצד השוטר, מתפרשת  על-ידי הנשים המוכות  כעמידה לצד הבעל או ביטוי לחוסר הבנה לקושי האדיר, שיש לאישה להתלונן על בעלה או אפילו כאדישות למצוקותיה (Shoham, 2000).  המעבר מתפקיד של מפשר ומתווך לתפקיד אכיפתי - ענישתי, עלול להוליך במקרים מסוימים לסתירה עם חלקן האחר של ההמלצות, המופיעות בדו"ח קרפ (1989), המורות למשטרה לטפל בתלונה תוך כדי התחשבות במצוקותיה ובצרכיה של הקורבן. זאת,  במיוחד על רקע העובדה, כי במקרים רבים לאחר הגשת התלונה, נוטות נשים רבות להתחרט, לשנות את תלונתן או אף לחזור בהן לחלוטין.  למרות הגדרתה המחודשת של עבירה זאת כפשע ושורת ההנחיות שהוציאה משטרת-ישראל, על מנת להדגיש את חומרתה של עבירה זאת, נראה, כי יש צורך בתקופת זמן ממושכת עד שהמעשה אכן ייתפס על-ידי השוטר המטפל בתלונה כעבירה פלילית והעושה - כעבריין אלים. ממצאי מחקר המעקב מראים, כי במידה רבה עדיין נוטים חלק מהשוטרים בתחנה שנחקרה, לראות בבעל המכה קורבן בעצמו. ממצא זה  משתלב בראיית האלימות בין בני- הזוג  לא כעניין לגלי פלילי אלא כעניין טיפולי, המחייב התערבות של רשויות טיפוליות ולא אכיפתיות. צריך לזכור, כי דווקא הטיפול המשולב עם גורמי הרווחה וההתמקדות בהיבטים הנפשיים, עלול להוליך לתוצאות ההפוכות, עקב הצגתו של הבעל כקורבן ושליחתו לטיפול במקום להענישו.  מרכזיותה של המשפחה גם בסוף המאה העשרים מקשה מאוד על השוטרים, להתייחס לעבירה זאת כאל עניין ציבורי ולא פרטי, הזיקה המיוחדת בין העבריין לקורבן והקשיים האובייקטיביים בהערכת מסוכנותו של בן-הזוג האלים מוליכים  את השוטר לעמוד מול מערכת מתסכלת, המקשה מאוד על יכולתו להתמודד עם בעיה זאת. יתכן, כי בכך יש להסביר את הממצא, כי  בניגוד לרוח המפורשת של ההנחיות, מאמינים מחציתם של השוטרים, כי  הערך  של שמירה על שלמות המשפחה חזק וחשוב יותר מהמלחמה בהתנהגות האלימה. כפי שראינו, נוטה גם חלק מהשוטרים לראות בהחלטת האישה להישאר ביחסים האלימים ולא להתלונן או לחזור בה מעדותה, תולדה של בחירה באופציה מסוימת. יש לשים לב, כי יתכן שההנחה בדבר קיומם של קווי פעולה חלופיים, העומדים לרשותה של האישה, הנה בעצם מיתוס, אשר תפקידו להטיל את האחריות ואת האשמה על כתפי האישה המסוימת, ולהתכחש בכך לאחריות החברתית לתופעה (פיפס, 1994). יתכן, כי תופעת האלימות כלפי נשים היא דווקא סיפור של היעדר אופציות. התלות הכלכלית של נשים רבות בבעליהן והאמביוולנטיות של המשטרה בנכונות להתערב ברשות הפרט, ולתת הגנה יעילה, בנוסף לידע על היחס המקל של התביעה ובתי-המשפט כלפי הבעל, עלולים למנוע  מהאישה את יכולת הבחירה החופשית. יתכן, כי הנורמה  החברתית  של אוטונומיות הרצון וחופש הפעולה (כפי שטוענים השוטרים, "אם היא באמת הייתה רוצה, היא הייתה עוזבת"…), אינה עומדת בהכרח לרשות הנשים המוכות. הישארותן של הנשים לצד הבעל האלים או חזרתן מהגשת התלונה, עלולה לחזק אצל השוטרים את דימוין  של נשים אלו כחלשות, פסיביות ולא החלטיות. המחויבות  שלוקחת על עצמה האישה לשמירת ההמשכיות של קשר הזוגיות והדאגה לילדים, מחזקות את הצגתה כלא רצינית, בניסיונה להילחם  בתופעת האלימות כלפיה. על המשטרה להקדיש תשומת לב מיוחדת להבנת הקושי הגדול, העומד בפני האישה המוכה, בבואה להתלונן בתחנה. תשומת לב זאת, במיוחד בקרב הנשים הבאות להתלונן בפעם הראשונה, יכולה להגביר את שיתוף הפעולה בין המתלוננת והמשטרה ולייעלו. נראה לנו, כי על המשטרה לחזור ולהדגיש את חומרתה הרבה של עבירה זאת, ולמצוא דרכים, אשר יצמצמו את חוסר התיאום הקיים בין החומרה הרבה המיוחסת לעבירה זאת מחד, לבין הפיכתם של הגורמים הטיפוליים לגורם רב משקל בהחלטות הליגליות, מאידך. בחינת עמדתם של השוטרים  הנפגשים  עם האישה המוכה, הן שוטרי הסיור והן שוטרי החקירות, תעזור למשטרה לקרב בין רוח ההנחיות לבין ההתנהגות הממשית של השוטר בשטח, ותצמצם את התסכול הרב, המלווה את שני הצדדים במפגש שבין השוטר למתלוננת.

לסיום, חשוב לציין, כי  בתחילת 1999  הקימה  משטרת-ישראל מערך מיוחד של חוקרים, שיועדו לטיפול בנושא של אלימות בין בני-זוג. לצורך הקמת המערך הוכשרו 170 חוקרים, שנפרשו בכל תחנות המשטרה בארץ. השיקולים להקמת המערך נבעו מההכרה המשטרתית בייחודיות הטיפול הנדרש לעבירות מסוג זה, בצורך  לשפר את יכולתם המקצועית של החוקרים בתחום זה, ולחזק את הקשר בינם לבין הגורמים הטיפוליים בקהילה. הקמת המערך הייחודי אמור לסייע למשטרת-ישראל לבצע הערכת מסוכנות מקצועית בכל שלבי הטיפול המשטרתי.  הכשרתה של קבוצת חוקרים מסוימת זאת, עשויה לסייע רבות במיקוד האחריות ובצמצום  אותן העמדות המוקדמות שנמצאו במחקר, ובכך ליעל את התגובה המשטרתית, ולשפר את הטיפול בתלונות של נשים נגד בעלים מכים.

[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן]

מקורות

  • אבולעפיה י. (1997), תהליך ההבניה החברתית של אלימות כנגד נשים כבעיה חברתית בישראל, עבודת M. A. , אוניברסיטת בר אילן , רמת גן.
  • אבני נ. (1990),  נשים מוכות ושוטרים-קורבנות של השיטה, פלילים, כרך א', עמ' 171-185.
  • איזיקוביץ צ., גריפל א. (1998),  הטיפול המשטרתי בתופעת האלימות במשפחה ובמערכות יחסים: מחקר הערכה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
  • אינס  א . (1993), עמדות של שוטרים ועו"ס כלפי אלימות, עבודת  מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה.
  • בר גיל, א. (1993), דו"ח ביקורת בנושא אלימות במשפחה, הסיבות והמלצות לטיפול, משרד המשטרה, ירושלים.
  • דו"ח הוועדה בנושא חקירה, תביעות ומשפט בעבירות אלימות במשפחה אלימות בין בני-זוג (דו"ח קרפ), משרד המשפטים, 1989.
  • חוק העונשין התשל"ז - 1977,  ס"ח התשנ"ה, 1537, 391.
  • חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב 1982, ס"ח התשמ"ב, 1043, 43.
  • משרד מבקרת המדינה (1991), הטיפול בנשים מוכות (דו"ח שנתי 42), ירושלים, משרד מבקרת המדינה, עמ' 555-542.
  • סופר מלכה, סנ"ץ, ראש מדור נפגעי  עבירה, ראיון מחודש ינואר 1999 (בכתובים אצל המחברים).
  • פיפס  א (1994), מהו פמיניזם, עיוני המשפט, כרך יח' , עמ' 12.
  • שהם א. (1999), עמדות שוטרי סיור וחקירות כלפי אירועי אלימות בין בני-זוג, חברה ורווחה, י"ט, עמ' 303-322.
  • שפירא נ. (1990), אלימות בין בני-זוג והתמודדות מערכת אכיפת החוק, ירושלים, משרד המשטרה, היחידה לקשרים בינלאומיים.
  • Erez E., Blaknap J. (1998), In Their Own Words: Battered Women’s Assessment of the Criminal Processing System’s Responses, Violence and Victims, 13(3), pp. 251-268.
  • Ferraro K.J. (1989), Policing Women Battering, Social problems, 36, pp. 61-73.
  • Gelles R. J. (1984), Family violence, Beverly Hills: Sage Publications, pp. 95-98.
  • Hanmer J. (1989), Women and Policing in Britain, In: Hanmer J. et al. (Eds.), Women, Policing and Male Violence: International perspectives, London, Routledge.
  • Hatty s. (1991), Violence against prostitute women: social and legal dilemmas,    Australian  Journal of  Social  Issues, vol. 24,  pp.  235-248.
  • Hart B (1993), Battered women and criminal justice system, American behavioral scientist, vol. 36, pp. 624-638.
  • Kelly H.H. (1976), Attribution in Social Interaction, General learning press, Morristown, N. J.
  • Larnner M. S. (1980), The Belief in a Just World, Plenum Press, New York.
  • Montgomery R. (1991), Police response to wife assault in northen Ireland, Violence and Victims, vol. 6, pp. 48-53.
  • Pagelow M. D. (1981), Women Battering Victims and their Experiences, Beverly    Hills: Saga Publications.
  • Saunders, D .G., Size P.B. (1986), Attitudes About Women Abuse Among Police Officers, Victims, and Victim Advocates, Journal of interpersonal violence, vol. 1, pp. 25-42.
  • Shoham E. (2000), The Battered Women’s Perceptions of the Characteristics of Her Encounter with the Police,  International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, (In Press).
 

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר כאן: שהם ורגב - עמדות של שוטרים...]