יחזקאלי ושלו: השפעת החברות בקבוצת העזרה העצמית N.A. (נרקומנים אנונימיים) על דפוסי פשיעה של עבריינים מכורים

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: השפעת החברות בקבוצת העזרה העצמית N.A. (נרקומנים אנונימיים) על דפוסי פשיעה של עבריינים מכורים]

ד"ר פנחס יחזקאלי הוא ראש המחלקה לפיתוח וליישום שיטור קהילתי ביחידה לשיטור קהילתי במשטרת ישראל

אורית שלו היא תלמידה במחלקה לקרימינולוגיה, האוניברסיטה העברית

(התקבל במערכת באוגוסט 1999, אושר לדפוס בדצמבר 1999).

תקציר

בשנים 1993-1991 הופעל בבאר-שבע פרויקט קהילתי - ניסיוני, במסגרתו הפנתה המשטרה מועמדים פוטנציאלים, שביצעו עבירות, לגמילה, לקבוצת ה- N.A. (נרקומנים אנונימיים), במסגרת תנאי השחרור בערובה. מחקר זה בודק האם חברות בקבוצת ה- N.A. בבאר-שבע השפיעה על דפוסי הפשיעה של עבריינים מכורים שפנו/הופנו לקבוצה. מטרת המחקר הייתה לבחון את כדאיות שיתוף הפעולה של רשויות אכיפת החוק עם קבוצה זו, ועם מערכת הגמילה הממסדית שהתפתחה על בסיס "תוכנית שנים-עשר הצעדים" של ה- .N.A. על-פי התוצאות, רובם המכריע של המכורים – 78.13%, היה נקי למעלה מחצי שנה (זהו העונש השכיח של מאסר, המתקבל בבתי המשפט על עברות סמים). 71.87% מהמשתתפים הצליחו להישאר "נקיים" מסם מעל לשנה. למעלה מ- 56% מחברי הקבוצה היו נקיים שנתיים ויותר. בנוסף, לאחר ההצטרפות ל- N.A. נפתחו תיקים פליליים ל- 40.42% מקבוצת המודל ול- 28.57% מקבוצת הגמילה מרצון.

מילות מפתח

נ"א, N.A, גמילה, משטרה, באר-שבע, מודל באר שבע

מבוא

קבוצות העזרה העצמית הן תופעה מוכרת בעולם המערבי כבר שנים רבות. תחילתן בארצות הברית, על רקע אוזלת ידו של הממסד למצוא פתרון לבעיות שונות, ביניהן בעיית ההתמכרות (,Katz and Bender 1976). הקבוצה הוותיקה והידועה ביותר הינה "אלכוהוליסטים אנונימיים" -  ,A.A.שנוסדה בשנת 1935. העלייה של קבוצות אלה באה על רקע האכזבה מיכולתו של הטיפול המקצועי להתמודד עם בעיות, מעין "ריאקציה כנגד הפרופסיונליזם", ועל רקע עלית הביקוש לטיפול, בעוד המקורות מצטמצמים (,Borman and Liberman 1982; Back and Taylor ,1976).

נגדיר קבוצות לעזרה עצמית כקבוצות קטנות בממדיהן, שנוצרו על ידי שווים, החולקים צורך משותף או סטיגמה, במטרה להתגבר על מגבלה משותפת או בעיה, על ידי עזרה הדדית ומתוך כוונה להביא לשינוי אישי וחברתי (שילוב של Peyrot, 1985; 1982). Gartner and Riessman (1984) מציינים, כי קבוצות אלו פרחו והתפשטו, עם השנים, ועמן התרבו גם הבעיות שהן היו אמורות לפתור.

ארגוני העזרה העצמית הטרוגניים, והפונים אליהם נמנים על כל המעמדות הסוציו אקונומיים. אולם, הם הומוגניים בתוך הקבוצות. קרי, כל קבוצה מורכבת בתוכה מאנשים בעלי רמה סוציו-אקונומית זהה (Lofland and Lejeune, 1960). גם בארץ, בקרב קבוצות ה- N.A., קיימת תופעה זהה. בעוד שרובם המכריע של חברי הקבוצות בבאר-שבע ברמה סוציו-אקונומית נמוכה ומעורבים בפלילים, בתל-אביב פועלות גם קבוצות המורכבות מלא-עבריינים, ברמה סוציו-אקונומית בינונית ומעלה (רונאל, 1993).

Back and Taylor (1976), טוענים, כי החברות בקבוצה הופכת לבעלת משמעות עליונה עבור המשתתף. היא הופכת לסימן זהות משמעותי ביותר, ובשמו אנשים מוכנים להתנסות בשינוי ובקושי שמעורב בתהליך הגמילה. החברות בקבוצה, לא רק שנותנת למשתתף כלים להתמודד עם בעיותיו, אלא אף מקנה לו מעמד חדש ושונה בחברה.

תהליך הטיפול מושפע משלושה היבטים (טייכמן, 1988/89):

א. קבלה מוחלטת של אידיאולוגית הקבוצה ותפיסותיה לגבי הבעיות שבמרכז ההתמכרות.

ב. מעורבות שיטתית בתהליכים קבוצתיים.

ג. יצירת קשר פרטני בין מועמד/ת חדש/ה לחבר/ה ותיק/ה. לכל חבר חדש מוצמד "ספונסר" - מדריך מאמץ, הנצמד אליו ומלווה אותו במהלך התקופה הראשונה הקשה.

 [למקור התמונה, לחץ כאן]

ה- .N.A

בספרות כמעט ואין חומר הבוחן ישירות את ה- N.A.. למשל, חיפוש הביטוי “Narcotics Anonymous” ב- Criminal Justice Abstract 1968 – 1998, העלה רק חמישה אזכורים רלוונטיים.

Peyrot מביא ב- 1985 נתונים משוערים על גדלה של ה-  N.A.באותה תקופה: כעשרת אלפים חברים, הפזורים במעל שבע-מאות קבוצות כמעט בכל מדינה בארצות הברית, וקבוצות נוספות במספר מדינות אחרות, בעיקר באירופה. ממוצע  המשתתפים לקבוצה הוא בין חמישה לעשרים וחמישה חברים. לא קיים מקור עדכני בדבר גודל ה-  N.A.ופריסתו כיום, אם כי, סביר להניח, כי מאז 1985 עלה המספר באופן משמעותי.

באשר לגדלו של ה-  N.A.בישראל, רונאל (1993) מביא אמדן, שלפיו, בקיץ 1993 היו כאלפיים מכורים. על פי רונאל, בין השנים 1991-1994, מספר החברים והפעילות גדלו בהתמדה. בשנת 1991 נערכו, מידי שבוע, חמישים ושש פגישות קבוצתיות ברחבי הארץ. באביב 1994 כבר עלה מס' הפגישות למאה חמישים ושמונה, גידול של % 282 תוך ארבע שנים.

קבוצות ה N.A.-מאמינות כי ההתמכרות לסמים הינה מחלה כרונית וכי הגמילה הינה תהליך החלמה יומיומי הנמשך עד ליום מותו של הנגמל. לא מדובר בגמילה לשמה, אלא בפרק זמן הנמדד בימים בשעות ובדקות, בו הנרקומן "נקי" מסם. רונאל (1993) מציין כי תכונה בולטת מרכזית אצל ה-   N.A. היא הוולונטריזם - מידת הרצוניות בטיפול. לא סוכנות הטיפול היא הקובעת את קיום הבעיה ואת הדרך להגיב עליה. פה הבעיה היא, בלבדית, בבעלות המטופל. הוא יכול להעביר אותה לסוכנות הטיפול, אולם העברה זו היא על תנאי, והוא יכול להחזירה לרשותו בכל עת. הארגון אינו גוף מספק טיפול, אלא גישה טיפולית ליישום פרטי. תפיסת ההתמכרות כמחלה אינה התחמקות מאחריות אישית, אלא רק הקלה של נטל האשמה. על החבר מוטלת האחריות לבחור בעצירת ההתמכרות, כשהסיבה לבחירה זו אינה מושלכת על גורם חיצוני. ההחלמה אינה נכפית על היחיד ו"התקדמותו" בשנים-עשר הצעדים הינה אינדיבידואלית ובקצב הנקבע על ידו. ה"טיפול" במתמכר נעשה באמצעות פגישות קבוצתיות[1],( )1שבהן חולקים חברי הקבוצה את חוויותיהם אלו עם אלו. "שנים עשר הצעדים" (ראה נספח מס' 1) ו"שתים עשרה המסורות" (ראה נספח מס' 2) הם הבסיס לפעילות ה- N.A. (נ"א תל-אביב, ללא תאריך). הם זהים לאלו של "האלכוהוליסטים האנונימיים" וההבדלים נובעים מתרגום ושינוי שמות בלבד ( ,A.A.1987). יש לציין, כי הצעדים נועדו לשמור על היחיד באמצעות יישום האידיאולוגיה של ה- N.A., ואילו המסורות נועדו לעזור לשימור הקבוצה והארגון.

בתחילת כל חודש מתקיים מפגש פתוח, בו רשאים גם בני המשפחה, עובדי רווחה, סטודנטים וכל אדם אחר להשתתף. הקבוצה שמחה לארח מבקרים, כולל אנשי ממסד מובהקים כפוליטיקאים ואף אנשי משטרה (יחזקאלי ושלו, 1991; 1993א'). 

העזרה ההדדית בקבוצה

עקרון העזרה ההדדית והתמיכה של החברים זה בזה ללא תנאי וללא עזרה חיצונית הוא עקרון מקודש הנשמר בקפדנות, ומהווה חלק אינטגרלי מן הטיפול.

עם הגעת פונה חדש לקבוצה, מופקד עליו מעין "אפוטרופוס" ('ספונסר') הדואג לו ולצרכיו. מדובר בחבר וותיק אשר נגמל מסמים פרק זמן מסוים קודם לכן. על אף שהדבר אינו בגדר חובה, לעיתים, מתבצעת גם הגמילה הפיסית בבית האפוטרופוס[2]. למרות שהנושא אינו בדוק, טוענים חברים כי הגמילה הפיסית בבית האפוטרופוס, בקרב משפחתו, הייתה קלה בהרבה וה"קריז" היה חלש בהרבה מגמילה פיסית בתנאים אחרים. חברי הקבוצה הוותיקים מעודדים פניות של חברים חדשים, במקרה של צורך, ומדגישים, כי ניתן לפנות אליהם בכל שעה (יחזקאלי ושלו, 1991; 1993א'; Peyrot, 1985).

הקבוצה לא דוחה אף אחד. היא מתייחסת בהבנה לאדם שכשל ומאפשרת לו הליך טבעי של חזרה על התהליך. הכישלון משמעותו, שהאדם טרם בשל לגמילה, והדרך פתוחה לפניו לנסות שוב לכשיחפוץ (יחזקאלי ושלו, 1993א'; רונאל, 1993; יחזקאלי ושלו, 1991).

למי מתאימה שיטת הטיפול?

יתרונה הגדול של שיטת ה-  N.A.היא בהיותה דרך חיים לנגמל ולא תקופת גמילה חד פעמית וחולפת, שלאחריה על הנגמל להתמודד לבדו. הטכס, הכללים והפרשנות, הסודיות האופפת את המפגשים - כל אלה הופכים את ה-  N.A.למעין דת, המהווה עבור המאמין בסיס גמילה נפשית, המחזקת את אישיותו ומפתחת אותה לאורך זמן. מטבע הדברים לא מתאימה השיטה לכל נרקומן. לא בכל נרקומן קיים הכוח הנפשי להיגמל ולא לכל אחד מתאימה אותה שיטה.

Smart et al. (1989) מציינים לגבי קבוצת ה-  ,A.A.כי לא כל אחד מתאים לטיפול במסגרת זו, שלמרות יעילותה מושכת אליה רק כעשרים אחוז מהזקוקים לטיפול.

במודל שפותח במשטרת באר-שבע, לפיו נשלחים מכורים לגמילה במסגרת שחרורם בערובה על ידי קצין משטרה (שלו ויחזקאלי, 1994), נערכה בדיקה ראשונית של קבוצת פוטנציאל מקרב הנרקומנים (המכורים להרואין), בשיתוף חברי קבוצת ה- N.A. בבאר-שבע ומתוך עיסוק בנושא והכרת הדמויות בעיר באר-שבע שנגמלו. מאפייני קבוצת הפוטנציאל שהוגדרו הינם:

  • גיל מאוחר ככל שניתן. בדרך-כלל משנות העשרים המאוחרות והלאה: יש שקיימים חריגים והקבוצה אינה דוחה אותם מקרבה. לגבי נערים, השיטה, בדרך כלל, אינה מתאימה.
  • אינטליגנציה ברמה סבירה.
  • קיום משפחה תומכת: ניתן להבחין במפגשים הפתוחים, עד כמה נוכחות בני המשפחה מאחור משפיעה על חברי הקבוצה ולהפך.
  • סבל רב: הנגמל הפוטנציאלי חייב להיות אדם שסבל הרבה מאד. אחרת, לא ימצא את הכוח הנפשי להחזיק מעמד. ככל שסבל יותר, ככל שישב בכלא יותר, כך סיכוייו טובים יותר. רונאל (1993) מציין כי מספר רב של מכורים הודו, שבעבר לא הצליחו להתמיד ב-  A., כיוון שלטענתם היו צריכים "לסבול עוד" ולהגיע אל "התחתית" שלהם. רק כאשר פנו שנית "בחוסר תקווה וכמוצא אחרון... מתוך מצב נפשי שונה, זכו להתמיד בדרך".
  • המכור חייב להכיר הכרה מלאה במצבו האובייקטיבי, בעובדת היותו מכור ובצורך שלו בעזרה.
  • רצון לשפר מצב בשל תיק התלוי ועומד בבית-המשפט: בזק (1981) מציין כי נאשמים מכורים לסמים משתדלים לעיתים להתחיל טיפול גמילה טרם המשפט, על מנת שבית המשפט ייקח זאת בחשבון בעת גזירת העונש (ראה גם אצל שופמן ואח', 1991).
  • קיומם של תנאים מגבילים של שחרור בערובה ו/או מאסר משמעותי "על-תנאי" בעבירות סמים: תנאים מגבילים של שחרור בערובה, כמו מעצר בית וחשש מקבלת מאסר בתיק שגזר הדין בו טרם ניתן, או מאסר על-תנאי התלוי כנגדו – כל אלה מהווים סיוע משמעותי לנרקומן, במאבקו היום-יומי לא לחזור לסם. Chavaria (1992) מביא את ממצאיהם של ,Wexler et al.לפיהם, הגורם הדומיננטי בדחיפת מכורים לגמילה הוא של סנקציה חוקית ו/או מאסר פוטנציאלי התלויים ועומדים מעל ראשו של המתמכר.
  • היכרות חיובית קודמת עם אוכלוסיית ה"נקיים" הינה תנאי מהותי להשגת הגמילה. הקבוצה הייתה נכונה, באותו שלב, להתאמץ יותר עבור אותם אנשים שהיו מקורבים לאנשיה, אם חברים בעבר ואם קרובי משפחה. רונאל (1993) מצטט את ,Triceאשר טען כי עניין אישי בקבלה חברתית על ידי אחרים, יכול לסייע לתהליך ההתחברות. כן טוען רונאל כי "בנוסף להיות החברים מיודדים זה עם זה עוד מתקופת השימוש, ישנם גם מקרים רבים בהם קיימת קירבה משפחתית בין החברים... אחים רבים שלעיתים 'הביאו' אחד את השני... גיסים... ובני-דודים".

אפקטיביות הטיפול ב-N.A.

תכנית ה-  N.A.מציעה פתרון לבעיה אישית וחברתית ואף רוכשת השפעה בעיצוב גישת הממסד לתופעה, כמו גם השפעה על תכניות מקבילות, הנעזרות בשיטת "שניים עשר הצעדים". כיוון שכך, חשובה השאלה בדבר יעילותה של התכנית בהשגת הפתרון הזה (רונאל, 1993). למרות הצורך וחשיבות המחקר בתחום זה, כמעט ואין חומר ספרותי בתחום, ומורגש חסרונם של מחקרים רלוונטיים בנושא אפקטיביות הקבוצה וקשריה עם מערכות ממוסדות.  Peyrot כתב עוד ב- 1985 (והמצב לא השתנה משמעותית מאז) כי למרות הבולטות של קבוצות            ה-  N.A.והמשמעות המיוחדת שלהן, קיים רק מחקר מועט אודותיהן ועקב כך גם הכרה מועטת בהרבה ממשקלן האמיתי. רונאל (1993) מייחס מצב זה למגבלות שבעצם אופיו של הארגון, וכאלה הנובעות מאופי התופעה הנחקרת ומאוכלוסיית המחקר. הוא מונה שש מכשלות עיקריות שמעמיד מבנה הארגון ואופיו בפני החוקר:

  1. אי הנכונות לספק פרטים אישיים, החיוניים לניתוח סוג המעורבות בתוכנית.
  2. העדר רישום המשתתפים, או כל דרך למעקב אחר הנוכחות בפגישות.
  3. הבדלים בסגנון הנוכחות בפגישות - נוכחות בכל הפגישה, נוכחות חלקית, יציאה וכניסה לסירוגין, הימצאות בחדר הקפה תוך בילוי בשיחה וכדומה.
  4. הבדלים בסגנון המעורבות בתכנית: עבודת הצעדים, תדירות ההשתתפות, המעורבות החברתית, חונכות, "העברת מסר", הפנמת היסודות הדתיים/רוחניים ויישומם בפועל וכדומה.
  5. הבדלים גדולים במשתני רקע אישיותיים וחברתיים ובקרירת התמכרות של המשתתפים.
  6. בשל האנונימיות, אין נגישות למידע המלמד על שינויים בעקבות הצטרפות לתכנית (רישום פלילי, מצב משפחתי וכדומה).

ברמת הדיון התיאורטי אין בספרות הוכחה מדעית אובייקטיבית למידת ההצלחה או אי ההצלחה של התכנית. בשל כך, יעילות התכנית מוצגת כנתון ידוע, ברור מאליו (,Lieberman and Borman 1976; ,Peyrot 1985; רונאל, 1993), מחקרים אחרים מתארים מקרים בודדים של "הצלחה" - אי שימוש בסם, או לפריסתה של התופעה הוכחה לאפקטיביות שלה. העדר מחקרים המוכיחים אפקטיביות משמש אחרים להוכחה לחוסר אפקטיביות (במקרה זה, של ה- A.A.) (רונאל, 1993). רונאל (1993) טוען, כי ניתן ללמוד על אפקטיביות ה- N.A. גם ממקורות בודדים העוסקים בארגון-האח הוותיק יותר – ה-   ,A.A. משתי סיבות עיקריות: האחת - חוסר ברירה, מאחר ואין מחקרים כמותיים על ה- N.A.;  השניה - הדמיון, עד כדי זהות בין שתי התכניות, המבנה ודרכי הפעולה של הארגונים. יחזקאלי ושלו (1994) מציינים כי ההצלחה היחסית המסתמנת בפעילות ה-  ,N.A.מעמידה אותו כסמן ימני של שינוי וחדשנות ושמירת הנושא בסדר היום הציבורי. על כן, אין פלא שגופים ממוסדים רבים מבססים את פעילותם על חוקי ה-  ,N.A.ולמעשה מהווים גיבוי לפעילותו. ואכן, עדות ממנה ניתן ללמוד על האפקטיביות של השיטה, היא אימוצה על ידי גופי טיפול רבים, המוקמים על בסיס הצלחות ה- .N.A.

מעורבותם של מכורים בפשיעה הינה הנחת יסוד בהתמודדות עם נגע הסמים במדינת ישראל.          הביטוי המעשי לכך קיים במספר תחומים. יחזקאלי ושלו (1992) מזכירים כי "הועדה הבינמשרדית והבינמוסדית לטיפול בנושא הסמים" קבעה עוד ב- 1983, כי העלייה המשמעותית בעבירות הרכוש נובעת מפעילות נרקומנים. הם סוקרים דעות של קציני משטרה המחזיקים בדעה זו, ומאמינים, כי ניתן להפחית את הפשיעה באמצעות מאבק במכורים. סבה וארנפלד (1988) מציינים, החוק הישראלי מניח את קיומו של קשר סיבתי בין ההתמכרות לסם ובין עבריינות, וכי יש מתמכרים העוברים עבירות בשל הדחף לסמים[3].

למרות הנחה זו, מעטים המחקרים שבדקו, בנוסף לאפקטיביות הגמילה, את השפעת הגמילה על דפוסי העבריינות של המתמכר.

שילוב רכיבים טיפוליים בענישה

Peyrot (1985), טוען, כי המדיניות הקיימת כלפי מכורים לסמים היא צירוף מבלבל של גישות מנוגדות: מצד אחד הגישה הענישתית ומהצד האחר הטיפול והשיקום. עבריינים מכורים מטופלים בדרך-כלל על-פי הגישה החוקית, כלומר, על פי רצינות הפגיעה שפגעו ולא על פי רצינות מצבם כמכורים.

בקרב אנשי מקצוע, הן בתחום הרווחה והן בתחום החוק, קיים ויכוח מתמשך בנוגע ליעילותה של האופציה הטיפולית ככלי במאבק בסמים. ניסוי בקרב שוטרי סיור בברוקלין - ניו-יורק, מתחילת שנות השבעים, מלמד כי המשטרה גילתה מעט מאד יזמה בהפניית מכורים לתכניות גמילה כאלה. זאת, למרות שידעו, כי בתי משפט נטו אז להעדיף תכניות כאלה על שליחה למאסר (Miller  Coates and, 1974).

למרות ה"הסתייגות" המשטרתית, מחקרים מצאו עליה ברמת הפשיעה עם ההתגברות בשימוש בסמים (טייכמן, 1988). על דרך השלילה ניתן להניח, כי ירידה ברמת השימוש בסמים תביא לירידה ברמת הפשיעה. Wish et al. (1988) קובעים, כי קיימים ממצאים חוזרים ונשנים בספרות, שמכורים הנמצאים בטיפול, עוברים עבירות פליליות בשיעור נמוך בהרבה מאלה שלפני הטיפול, וכי עבריינים מכורים, אשר השתתפו בתכניות טיפול ככלל (לאו דווקא N.A.), הפחיתו משמעותית את שעור המעצרים שלהם לאחר מכן. למרות שברור, כי מערכת אכיפת החוק תמלא גם בעתיד את התפקיד המרכזי בהתמודדות עם בעיית הסמים, חוסר יכולתה להקטין את התופעה מעלה את הצורך לטפל בעברייני הסמים ולא להענישם (Morgenbesser, 1974). לדעת   ,Morgenbesser אם רוצה המערכת להגיע להישגים בתחום זה, הדרך לשלב את מערכת אכיפת החוק עם התחום הטיפולי, היא הפיכת המשטרה ל"צינור", שדרכו נשלחים עברייני סמים לטיפול.

Wish et al. (1988) קובעים, כי המודלים האפקטיביים ביותר בתחום המאבק בסמים היו אלה, שבהם מערכת אכיפת החוק פעלה ביחד עם מערך טיפולי בקהילה. דוגמא למודל כזה הוא פרויקט "Street Crime Treatment Alternatives to" - TASC, אשר פותח ב - 1972 בארצות הברית, ומבוסס על שליחת מכורים-עבריינים לטיפול "בצל החוק" (U.S. Department of Justice, 1988). מודל זה  מתואר, על-פי כותביו, כגישור אפקטיבי בין שני מוסדות שונים: מערכת אכיפת החוק והמערכת הטיפולית. הסנקציות שנוקטת מערכת אכיפת החוק משקפות דאגה לביטחון הציבור ורצון להעניש, בעוד המערכת הטיפולית מדגישה יחסים רפואיים כאמצעי לשינוי התנהגות המטופל, והפחתה של הסבל האישי הנלווה לבעיה העיקרית שלו, בנוסף לבעיותיו האחרות. פרויקט זה, והטיפול הקהילתי שהוא מציע, מאפשרים פתרון אפקטיבי יותר למכורים, אשר "סותמים" את מערכת אכיפת החוק בעבירות שהם מבצעים.

מודל הטיה מההליך הפלילי לאופציה טיפולית שנערך ב - Metropolitan Phoenix Arizona  (.Hepburn et al, 1994) הוא דוגמא להצלחה. במסגרת תכנית זו נשלחו לטיפול מכורים, שזו הייתה להם הפעם הראשונה בה הסתבכו בפלילים. מכורים, אשר לא הצליחו לעמוד בתכנית טיפול של ששה עד שניים-עשר חודשים, נשפטו בגין העבירה. כנגד האחרים בוטלו האשמות ונסגרו התיקים. הדוח מתאר מחקר, אשר ליווה את הפרויקט בשנותיו הראשונות: 1989 עד 1991. הוא מדווח, כי שלושה מתוך כל ארבעה הצליחו לעמוד בכל דרישות התכנית. הדוח מציין עוד כי שיעור המועדות בקרב אלו שסיימו את הטיפול היה נמוך באופן משמעותי מאלה שלא הוכנסו לתכנית.

חומרת הענישה בעבירות סמים היא אחד הנושאים שמקשרים בין העונש לבין הטיפול בהתייחסות החברתית למכורים לסמים. תקופות המאסר הממוצעות, הנגזרות בארצות הברית על עברות של החזקת סמים, נעות בין עשרים חודשים לשלושים ושמונה חודשים (Levin, 1977). על-פי אל-רועי (1980), בעבירות סמים חמורות נידון העבריין, ברוב מדינות ארצות הברית, לתקופות מאסר שבין  חמש שנים לעשרים שנים. על אחזקת סם לצריכה עצמית, מסתכן העבריין בעונש של בין שנת מאסר אחת לשלוש שנות מאסר. תקופות המאסר הנגזרות בארץ נמוכות באופן משמעותי מאלו שבארצות הברית. יחזקאלי (1990) מצא פער משמעותי בין העונשים המוגדרים בחוק, לבין אלו הנגזרים בפועל על עבריינים בבתי משפט השלום והמחוזי. מסתבר כי אין כמעט חריגה מעבר לעונש מכסימאלי של  שלוש שנות מאסר. בעבירות של שימוש בסם בשנים 1987 - 1989,  59.58% מהמורשעים נידונו לתקופת מאסר של עד שישה חודשים. השכיח הנו מאסר של ששה חודשים עד שנים-עשר חודשים – 22.87%,  והוא גם החציון. בעבירות של סחר בסם בשנים 1987 - 1989, 41.4% מהמורשעים נדונו לתקופת מאסר שלא עלתה על שנה. % 20.6 מהמורשעים נדונו לתקופת מאסר שלא עלתה על ששה חודשים. השכיח הנו מאסר שבין ששה חודשים לשנים-עשר חודשים (% 20.78) והחציון הנו מאסר שבין שנים-עשר חודשים לשמונה-עשר חודשים. 56.67% מהמורשעים נדונו לתקופת מאסר של עד שמונה-עשר חודשים (יחזקאלי, 1990).

סקר פנימי על רמת הענישה בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים בבתי המשפט המחוזיים בשנת 1988 (שהתייחס לענישה בעבירת הסחר בסם בלבד), נערך על ידי הרשות למלחמה בסמים (אל-רועי, 1990). בניגוד למחקר הראשון שבו נבדק כל גזר-דין על סעיף עבירה בנפרד, התייחס המחקר השני לסך-הכל סעיפי העבירה הכלולים בכתב האישום בתיק בית-משפט של נאשם מסוים. על רקע זה ניתן, אולי, להסביר את ההבדלים בין תוצאות שני המחקרים. לגבי המקרים שבהם נגזר מאסר בפועל, סך-הכל 429 תיקים, למעלה מרבע (27.28%) מכלל המורשעים בסחר, נדונו לתקופת מאסר שלא עלתה על שנים-עשר חודשים. 27.97% מכלל המורשעים נדונו לתקופת מאסר שבין שנים-עשר חודשים לעשרים-וארבעה חודשים, שהיא השכיח והחציון. 14.69% מבין המורשעים בסחר נדונו לתקופת מאסר שבין עשרים וארבעה חודשים לשלושים וששה חודשים, ועוד 5.59% נדונו למאסר שבין שלושים וששה חודשים לארבעים ושמונה חודשים. שאר המורשעים, 24.47% נידונו לתקופות מאסר שמעל ארבע שנים. מערכת אכיפת החוק מטילה על נאשמים בשימוש עונשי מאסר של כשישה חודשים. בתיקי סחר, טווח הענישה הנפוץ על-פי שני  המחקרים, נע בין שישה חודשים לעשרים-וארבעה חודשים. העומס בבתי הכלא כיום מחייב את המערכת להפעיל את מנגנוני ה"שליש" ו"השחרור המנהלי המוקדם", כך שבפועל העבריין מרצה עונש קצר בהרבה.

אופי הגמילה ב-  N.A.מחייב את המכור להתמודד עם כל חסרונותיו, ולכפר על כל מעשיו הפוגעים – ביניהם עבריינות. אי לכך, מנקודת הראות של מערכת אכיפת החוק, בדיקת האפקטיביות של ה-  N.A.אינה מתמצה בהצלחתה של הגמילה או בכישלונה, אלא יש לבדוק את השפעת הגמילה על דפוסי העבריינות של המכור. מנקודת ראות זו, מכור "נקי" המעורב בפלילים יהווה כשלון. ניתן להסיק מכך, כי למערכת החוק עניין ברור בפעילות קבוצות נוסח ה-  ,N.A.בעיקר בשל העובדה, שתהליך הגמילה אמור להקטין את רמת הפשיעה שמבצעים הנגמלים. לדעתנו, הצלחה מבחינת מערכת אכיפת החוק ניתנת להערכה על ידי השוואה של תקופת ה"ניקיון" מול תקופות המאסר הניתנות על ידי בתי המשפט, ונחשבות כאחד הקריטריונים לאפקטיביות של מערכת אכיפת החוק. יש להתייחס לתקופת ה"ניקיון" באופן יחסי לתקופות המאסר הנגזרות על עבריינים בתחום זה.

קבוצת ה-  N.A. בבאר שבע

קבוצת ה-  N.A.הוקמה בבאר-שבע בשנת 1989 ונעזרה רבות ב"מכורים - נקיים", שהשתייכו לקבוצת ה-  N.A.בתל אביב. קשר אמיץ בין שתי הקבוצות קיים עד היום. בתחילה פעלה קבוצת ה-  N.A.במשרדי פרויקט סל"ע ("סמים לא עוד") שהוא הפרויקט העירוני לטיפול בנפגעי סמים. בזמן כתיבת המחקר, פעלה הקבוצה במקלט ששכרה מן העירייה ותפקדה באופן עצמאי, ללא תלות או תמיכה משום גורם חיצוני. עם זאת, נוצרת דינמיקה, שלפיה המערכת הממוסדת אמצה אלמנטים רבים משיטת ה  N.A.- והעסיקה, בשכר, חברים בN.A.-  כחלק ממערכת הטיפול והשירות למכורים בבאר-שבע. במשך הזמן נוסדו בבאר-שבע מספר קבוצות, הפועלות כל אחת באופן עצמאי, אולם קשורות זו לזו. הקבוצות נבדלו זו מזו בשמותיהן: "קבוצת  "N.A.פעלה מאז 1989. "קבוצת רוח אלוהים" פעלה מסוף שנת 1990. "קבוצת כנות" פעלה ממרץ 1991. "קבוצת נכונות" פעלה מיוני 1991. בנוסף, קיימת בבאר-שבע, משנת 1990, קבוצת עזרה עצמית לנשות המכורים ולמשפחותיהם הקרויה "אל-אנון".

למרות שקיומה של התמכרות לסם אינה מעידה בהכרח על מעורבות אחרת בפלילים (יחזקאלי ושלו, 1992) במשרד המודיעין שבמשטרת באר-שבע, העריכו, כי הקבוצה בבאר-שבע מורכבת ברובה ממכורים-נקיים, אשר היו עבריינים. רק מיעוט מבוטל מקרב האנשים לא היה מעורב בפעילות פלילית כלשהי בעבר.

הקבוצה הקפידה מאד לא להתמסד. היא דחתה בעקביות ניסיונות של גופים שונים ליטול חסות עליה. הקבוצה הקפידה לשלם על השימוש במקום שבו נערכו הכינוסים. עם זאת, הייתה קיימת בקבוצות פתיחות מוגבלת ומסויגת לשיתוף פעולה עם הממסד.

למרות האידיאולוגיה הדוחה בעקשנות תמיכה של גופים אחרים, למגעים אלו עם גורמים חיצוניים משמעות רבה. Duncan (1992) גורס, כי על-מנת שמכניזם העזרה העצמית יהיה אפקטיבי, עליו להסתגל ולהיות במגע עם גורמים מקצועיים ומוסדיים בנוגע לפתרון בעיות מסוימות.

מודל באר-שבע

בתחילת שנת 1990 הונהגה בבאר-שבע תכנית עירונית למאבק בסמים, אשר תכליתה לשלב את מכלול הגופים והפעילויות בתחום זה (עירית באר-שבע, 1989). במסגרת העבודה על התכנית השקיעה המשטרה בתיאום בין הגופים הפועלים, במטרה לבדוק במי מהם קיים הפוטנציאל לתרום ליעדי המשטרה. קבוצת ה-  N.A.בלטה מכל העוסקים בנושא, בייחודה ובהצלחה היחסית שרשמה לעצמה, לפחות למראית עין. שני תחומים במיוחד הפכו אותה אטרקטיבית לשיתוף פעולה עם המשטרה (יחזקאלי ושלו, 1991).

האחד – הקבוצה מהווה גורם משיכה לעבריינים בשל היותה לא ממוסדת, ובשל העובדה, כי בבאר שבע, מספר עבריינים בכירים לשעבר הנם מפעיליה העיקריים.

השני – הכנות הגמורה המונהגת בקבוצה, כבסיס וכתנאי לשיתוף בה, וההגדרה הבהירה של טוב ורע ושל מותר ואסור. על-פי קריטריונים אלה, המשטרה נמצאת בצד "הנכון".

תחילת הקשר בין הקבוצה למשטרה בבאר-שבע הייתה כאשר מצאה עצמה נאלצת, למרות רצונה, לפנות ולבקש סיוע ממפקד מרחב הנגב. אחד הטובים באנשיה בבאר-שבע, עמד בפני משפט, שתוצאותיו היו לבטח הכנסתו לכלא, על ההשלכות שהיו לכך לגבי פעילות הקבוצה. בעקבות פניה זו, החלה תחנת באר שבע במעקב אחר הקבוצה ופעילותה.

מספר עובדות נאספו בנוגע לקבוצה ולאופי פעילותה:

  • לפי עדותה, יש לקבוצה הצלחה טובה יחסית בגמילת מכורים.
  • קבוצת ה"נקיים" מאופיינת בגיל גבוה יחסית.
  • "מסלול ה- A." גורם למעשה להפסקת הקריירה העבריינית של ה"מכורים".

המסקנות היו, שיש למשטרה אינטרס לעודד את פעילות הקבוצה, וכדאי לנסות ולהשתמש ביכולותיה לשכנע עבריינים נוספים, שיתאימו פוטנציאלית לגמילה, לבצע תפנית.

החל מיוני 1991 התפתחו שלושה רבדים של עבודה עם קבוצת ה-:N.A.

רובד ראשון – ההפניה לטיפול דרך ההליך הפלילי (שלו ויחזקאלי, 1994): משטרת באר-שבע החלה בהפניית עבריינים לגמילה ב-  ,N.A.במסגרת תנאי השחרור בערובה. מודל זה אינו ראשון בתחום. מודל דומה של שחרור בערובה לצורכי טיפול (לאו דווקא ל- N.A) היה קיים למשל ב -  Washington D.C. עוד ב- 1988. המסלול כלל שימוש בסמכויות השחרור בערובה על מנת לחייב מכורים לפנות ולהשתתף בפגישות ה-  .N.A.ההיגיון מאחורי צעד זה היה לנסות ולהפחית את כמות העבירות שיבצעו המופנים לקבוצה, בהנחה כי מעורבות ב-  N.A.תגרור את הפחתת הפעילות הפלילית של העבריין ואולי אף את הפסקתה לאורך זמן (.,Wish et al 1988). הורכב פרופיל של אוכלוסיית ה"נקיים", ולפיו הוגדרה קבוצת פוטנציאל שלה הסיכוי הטוב ביותר להיגמל, מקרב העבריינים ה"מכורים" שנתפסו בגין שימוש בסם או בגין ביצוע עבירות רכוש כתוצאה מהדחף לסם. חברי קבוצת ה-  N.A.הגיעו לתחנה ושוחחו עם "מועמד", שהוצא לצורך זה מהמעצר. במידה שהעריכו כי האיש בשל לניסיון, ה"מועמד" היה נדרש לשמור על "יום ניקיון" בתוך המעצר, על מנת להוכיח את כוח הרצון שלו (כמקובל, על פי כללי הקבוצה). אם עמד בו, היה משוחרר בערובה, כאשר חלק מתנאי השחרור היה הפנייתו לקבוצת ה-  N.A.ולמעקב, במקביל, לשירות המבחן למבוגרים, אשר נטל חלק בפרוייקט (שלו ויחזקאלי, 1994).

כמו כן, היו נרקומנים שהגיעו ביזמתם, לעיתים עם מנת סם בידם (על מנת לאלץ את המשטרה להתערב) וביקשו סיוע, או דרך בני-משפחה, שפנו למפקד התחנה להתייעצות.

רובד שני – עידוד הגמילה בקרב משפחות של מכורים: עבריינים מכורים, המתאימים ל"קבוצת הפוטנציאל", אותרו גם מחוץ למסגרת הפלילית: קציני משטרה ומתנדבים ערכו "מיפוי" של המכורים המתגוררים בשכונות בעיר. למשפחות המכורים הוסברה חשיבות המאמץ המשפחתי בתחום הגמילה, על ידי קציני השכונות, על ידי מתנדבים ועל ידי אנשי מחלקת הרווחה בעירייה. חלק מפעולות השכנוע כללו הפנית המשפחה ו"המכורים" להתייעצות אצל חברי ה-.N.A.

ה"גמילה" של המשפחה מן התמיכה והסיוע ל"מכור" היוותה את הבסיס להצלחתו של המכור שהופנה לקבוצה. הסיוע המשפחתי חייב היה להיות מותנה בהישארותו של המכור "נקי", ושימש לו תמריץ חשוב. מפקד התחנה הרבה לפגוש בני משפחה של "מכורים" ועצתו הייתה, להביא את מערכת היחסים עם ה"מכור" למשבר, שיגרום לסילוקו מהבית ולהפסקת התמיכה בו – כלכלית, רגשית וחברתית. משבר כזה כלל, לעיתים, הגשת תלונה במשטרה על ידי המשפחה נגד ה"מכור". "מכור", שמשפחתו "נטשה" אותו, עד שייגמל, יכול היה להשתלב במסלול ההפניה לטיפול במסגרת ההליך הפלילי. ההנחה הייתה, שה"ירידה" המהירה "למטה" תתרום לסיכוי ש"המכור" יקבל עליו את מרות חברי ה-  .N.A.המשפחה, ש"זנחה" קודם את ה"מכור" לגורלו, אמורה לתת לו כל גיבוי אפשרי, כל עוד הוא "נקי". לכל משפחה הוצמד מתנדב, אשר הקל על המשפחה באמצעות שיחה ויעוץ, והווה "גשר" בינה לבין המשטרה במקרה הצורך.

רובד שלישי – עידוד הגמילה באמצעות סיוע למכורים 'נקיים': מוסדה נורמה, שלפיה "מכור-נקי" היה מגיע עם ה"ספונסר" שלו אל מפקד התחנה, מציין, כי הוא נקי, ומבקש שלא "יוטרד" על ידי שוטרי המודיעין. בנוסף, נערכה בדיקה של כמות התיקים הפליליים שנותרה פתוחה, כמות פקודות ההוצאה לפועל ופקודות הקנס. אם היו לאנשים אלה תיקים בחקירה, בתחנות משטרה אחרות, נעשה תיווך עם אותן תחנות להשלמת התיקים מהר ככל האפשר, על מנת שנגד אותו אדם לא תוצא פקודת מעצר, עקב אי איתורו. בנושא פקודות ההוצאה לפועל ופקודות קנס פעלה התחנה לאחד את התיקים, ולפרוס את החובות באופן שהאדם יוכל לעמוד בתשלום. לעיתים, במקרים בהם אנשים נשפטו על עבירות שביצעו בתקופת התמכרותם, הייתה התערבות בהקלת העונש שדורשת התביעה, כולל עדות אופי בבית המשפט, על מנת שעונש פוטנציאלי של מאסר בפועל יומר למאסר על-תנאי. עונש כזה היווה גורם מחזק ל"מכור הנקי" בפני חזרתו לסם.

המעקב אחר "ניקיונו" של המשוחרר נעשה במקביל על ידי שלושה גורמים: רכזי המודיעין של התחנה, על ידי מתנדבים  ששמרו על קשר עם הקבוצה ועל ידי ה"ספונסרים", אשר להשגחתם נמסרו המשוחררים. היו מקרים, שבהם "ספונסרים" הגישו תלונה במשטרה על חזרה לסם של משוחררים אשר נמסרו להשגחתם. יש לציין, כי אוכלוסיית ה"נקיים" לא ראתה בכך "הלשנה". על-פי תורת ה-  ,N.A.האמת "שומרת" על הנגמל, וה"ספונסר" אינו מוכן, בלשון    ה- N.A., לעשות "הנחה" לעצמו ולשקר, או למעול באמון שניתן בו על ידי מפקד התחנה. המתנדבים עברו הכשרה מיוחדת על ידי תחנת המשטרה והיחידה העירונית למאבק בסמים.

נעשו פעולות להגברת האימון בין ה"מכורים הנקיים" לשוטרים. בנוסף לעידוד שוטרים ליטול חלק ב"מפגשים הפתוחים", התקיים מידי יום ו' משחק כדור-רגל בין קבוצת ה"נקיים" לקבוצת השוטרים, רובם אנשי מודיעין. באופן זה, הכירו השוטרים את הנגמלים וחלקם פיתחו יחסי אמון לגבי תהליך הגמילה.

בהמשך, יזמה המשטרה פרוייקט משותף עם המפקד  דאז של כלא באר-שבע, להקמת קבוצת  N.A. בתוך הכלא. מפקד הכלא אפשר לאסירים לשעבר, חברי  ,N.A.להיכנס לכלא להנחיית הקבוצה. אסירים משוחררים היו עוברים, בידיעת התחנה, מקבוצת ה-  N.A.בתוך הכלא לזו שמחוצה לו. המפגש של "נקיים" - אסירים לשעבר, עם  אסירים בכלא תרמה להגברת האמון בינם לבין המשטרה, בשל ה"כבוד" שלו זכו מצד הממסד.

מפקד תחנת באר שבע דאז, צוטט בנוגע ליתרונות שבמודל באר-שבע לעבודה המשטרתית (חדשות בחקירות, 1992):

אם נקבל את התזה, כי להרחקת העבריינים מהרחוב קשר ישיר לרמת הפשיעה, הרי שבמידה רבה טיפול גמילה עדיף על מעצר מהטעמים הבאים:

  • אופציית המעצר אינה מתבטלת ולא ניתן להפסיד מאומה. זאת כיוון שחריגה מתנאי השחרור מביאה לפתיחת תיק בגין הפרת הוראה חקוקה ובקשת העמדה לדין עד תום הליכים, בטענה שהאופציה השיקומית נכשלה.
  • במהלך הטיפול מוצמד לעבריין חונך אישי, ובעצם הוא מורחק מהרחוב ומהעבריינים. מצב זה יבטיח ירידה ברמת הפשיעה האישית של המטופל, אם לא הפסקתה המוחלטת ולו לפרק זמן מוגבל.
  • גם אם חזר העבריין לסם, בתום פרק מסוים, הרי מבחינת השפעתו על הרחוב, כאילו שהה במאסר באותה תקופה. יתרה מכך, עתה ניתן לאסרו לפרק זמן נוסף.
  • בגמילה אין חופשות כמו בבית הסוהר. בעידן של מערכות סתומות, בהן על כל עבריין שנוסף בשוליים לאסירים בפועל, משתחרר אחר בשחרור מנהלי, יש יתרון מוחלט לאופציית המטופלים תחילה.

הסקירה מציינת, כי הצלחת השחרור בתנאי גמילה מבוססת על תשתית טיפולית מצד אחד ובתיאום מערכתי של כל הגורמים מצד שני.

מול העמדה הזו של פיקוד התחנה, מול ההערכה שלה זכה הפרויקט בקרב אנשי הרשויות האחרות שפעלו בשטח, בעיקר ראש העיר (שראה במאבק בסמים יעד חשוב) ומול העין היפה, שבה ראה בית-המשפט את הפרויקט בהחלטותיו[4], בלטה ההתנגדות לתכנית, הן בקרב חלק משוטרי השטח והן בקרב חלק מממלאי התפקידים ברמת הפיקוד המרחבית וברמה המחוזית. ברמת השטח באו עיקר המתנגדים מקרב חלק משוטרי המודיעין. התנגדות זו הייתה כה חריפה, עד כי הופצו שמועות, כמו זו שמפקד התחנה מאשר לעבריינים להמשיך בסחר בסם. שוטרים אחרים, בעיקר חוקרים, אשר השתתפו ב"מפגשים הפתוחים", ומטבע הדברים, בילו זמן רב יותר עם המכורים ה"נקיים", וכן רכזי מודיעין שקיבלו הנחייה לבדוק את מעורבות ה"נקיים" בפשיעה אחרת, פיתחו הערכה לפרויקט ויזמו בעצמם ניתוב של מועמדים למערכת הגמילה.

בקרב הפיקוד ספג הפרויקט ביקורת רבה, וניכרת הייתה חשדנות וחוסר אמונה באפקטיביות של הפרויקט, דבר שהביא למעשה לדעיכתו, עם חילופי הפיקוד במרחב הנגב ובתחנת באר-שבע, במהלך 1993. בקורת אופיינית הייתה של מפקד מרחב הנגב, דאז, אשר התבטא בנוגע לפרויקטים קהילתיים, שפותחו בתחנת באר-שבע כך: "המשטרה היא לא מחלקת רווחה ולא שירות סוציאלי... מטרת המשטרה לאכוף את החוק ותו לא... אי אפשר להפוך את המשטרה ליחידה טיפולית" (איפרגן, 1993).

מטרות המחקר

מטרת המחקר הינה לבדוק האם חברות בקבוצת  ,N.A.משפיעה על דפוסי הפשיעה של העבריין המכור. תוצאות המחקר יאפשרו לבחון אמפירית את כדאיות שיתוף הפעולה של רשויות אכיפת החוק עם קבוצה זו ודומותיה.

השערות המחקר

  1. אופן ההצטרפות לגמילה לא ישפיע על מידת ההצלחה בגמילה.
  2. הצלחה בגמילה במסגרת קבוצת ה- N.A.קשורה לדפוסי פשיעה: גמילה מוצלחת תלווה בחוסר מעורבות בפשיעה אחרת, ואילו חוסר הצלחה בגמילה ילווה במעורבות בפשיעה אחרת.
  3. מאפייני קבוצת הפוטנציאל, כפי שהוגדרו לעיל, וכן על ידי חברי הקבוצה, ישפיעו על תקופת ה"ניקיון" – מספר ימי ה"ניקיון" של הנגמל.

 

אוכלוסיית המחקר

האנונימיות הינה אבן היסוד של כל קבוצת  .N.A.אי לכך, לא ניתן היה, רשמית, לקבל את רשימת חברי הקבוצה. יחד עם זאת, הקשרים המיוחדים של מפקד התחנה עם הקבוצה הביאו, בין היתר, לאיסוף הנתונים למחקר זה. חברי ה-  N.A. הדגישו, כי הסודיות מחייבת אותם כקבוצה בלבד. כיחידים, מסרו מרצונם את כל הפרטים שנדרשו לצורך המחקר.

לצורך המחקר נאספו נתונים על שתי קבוצות:

  1. קבוצת המודל: קבוצת העבריינים שהופנו לגמילה ב- N.A, במסגרת המודל שהופעל במשטרת באר-שבע, החל מיוני 1991.
  2. קבוצת הגמילה מרצון: קבוצת העבריינים המשתתפים בקבוצת ה- N.A. בבאר-שבע, שלא הופנו לגמילה באמצעות המודל, והיו, בחודש ינואר 1992, חברים בקבוצה, משך חצי שנה לפחות. 

שיטת המחקר 

  1. נבדקו מאפיינים דמוגרפיים של חברים ב- :N.A.מין, גיל (שנת לידה), ארץ לידה, מצב משפחתי, שכונת מגורים.
  2. נבדקה המעורבות בפשיעה אחרת, והוגדרה אופרציונלית באמצעים הבאים:

א. לפני ההצטרפות לקבוצה: מעורבות בפשיעה אחרת בתקופת הזמן שלפני ההצטרפות לתכנית: מספר תיקי החקירה הפליליים שנפתחו ומספר הרשעות בבית המשפט.

ב. לאחר ההצטרפות לקבוצה:

- תיקים פליליים שנפתחו לאחר תאריך ההצטרפות ל-  .N.A.(קיים/לא קיים).

- הערכת רכז מודיעין לגבי מעורבות בפשיעה אחרת (מעורב/לא מעורב).

  1. נבדקו מאפיינים של הגמילה בהתאם לאופן ההגעה לגמילה:
  • האם "נקי" ביום הבדיקה (1.1.95): שתי בדיקות – הערכת רכז מודיעין ודיווח הקבוצה.

ב. מספר "ימי ניקיון" מיום ההצטרפות לקבוצה: נתונים שנמסרו על ידי חברי הקבוצה.

ג. הפער שבין תאריך תחילת ה"ניקיון" לתאריך הפעילות הפלילית האחרונה.

 הערות

  • לא נעשתה השוואה בין קבוצת ה- A. לקבוצת גמילה אחרת כלשהי בבאר-שבע, כיוון שמערך הטיפול בבאר-שבע כולו התבסס אף הוא על "שיטת שניים-עשר הצעדים" ורבים ממדריכיו היו חברים ב - N.A..
  • התאריך הקובע לספירת ימי ה"ניקיון" ולבדיקת פתיחת תיקים פליליים לאחר ההצטרפות לגמילה הוא 1.1.95.
  • כמות המעורבות בפשיעה לפני ההצטרפות ל- A.מהווה מדד לרמת הסבל שחווה הנבדק.
  1. הבדיקה הסטטיסטית

א. נערך מבחן c² 2לבדיקת מובהקות הקשר שבין אופן ההפניה ל"מצב הניקיון" של הנבדקים.

ב. נערך מבחן 2  לבדיקת מובהקות הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת ל"מצב הניקיון" של הנבדקים.

ג. נערך מבחן 2  c²לבדיקת מובהקות הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת לקיום תיקים פליליים שנפתחו לאחר ההצטרפות לגמילה.

ד. נערך ניתוח רגרסיה למשתנים: גיל, מספר עבירות, מספר הרשעות, פער בין תאריך תחילת "ניקיון" למעורבות אחרונה בפלילים, על מנת לבחון את תרומתם למשתנה מספר ימי "ניקיון".

תוצאות המחקר

א. כללי: במהלך המחקר אופיינו שתי קבוצות: "קבוצת המודל" - גמילה בכפיה ( 47=N), ו"קבוצת הגמילה מרצון" ( 49=N).

ב. תיאורים דמוגרפיים

1) מין: סך-הכל נטלו חלק במחקר 94 גברים ו- 2 נשים. מהם 47 גברים ב"קבוצת המודל", וכן, 47 גברים ושתי נשים ב"קבוצת הגמילה מרצון".

2) גיל (שנת לידה): טווח הגיל השכיח ב"קבוצת המודל" הנו 31 - 35 (38.3%) ואחריו גילאי 26 - 30 (27.66%). סך-הכל, כל הקבוצה הינה מעל גיל 26.

3) ארץ לידה: רוב אוכלוסיית המחקר היו ילידי הארץ: 78.72% ב"קבוצת המודל"             ו- 69.39% ב"קבוצת הגמילה מרצון". ארץ המוצא הנפוצה בקרב אלו שאינם ילידי הארץ הינה מרוקו: 17.02%  ב"קבוצת המודל" ו - 22.45% ב"קבוצת הגמילה מרצון". רק אדם אחד בכל קבוצה נולד בארץ שאינה ערבית.

4) מצב משפחתי: כמחצית מאוכלוסיית המחקר נשואים: 53.19% ב"קבוצת המודל"        ו- 51.02% ב"קבוצת הגמילה מרצון". שעור הגירושין ב"קבוצת הגמילה מרצון" גבוה לעומת "קבוצת המודל": 18.37% לעומת 8.51% בהתאמה.

5) שכונת מגורים:  שכונות המגורים של אוכלוסיית המחקר הנן שכונות מצוקה מובהקות. למעלה ממחציתה מתגוררת בשכונה ד', הבעייתית והקשה בשכונות באר-שבע: 55.33% ב"קבוצת המודל" ו- 51.03% ב"קבוצת הגמילה מרצון".

12.24%  מ"קבוצת הגמילה מרצון" אינם תושבי באר שבע.

  • מעורבות בפשיעה אחרת לפני ההצטרפות לקבוצת הA.- - תיקי חקירה פליליים שנפתחו נגד אוכלוסיית המחקר לפני ההצטרפות לקבוצה (לוחות מס' 1 ו- 2):

לוח מס'  1: אוכלוסיית המחקר בחלוקה לכמות עבירות שבגינן נפתחו תיקי חקירה

רוב אוכלוסיית המחקר הנם עבריינים מובהקים. כל משתתפי "קבוצת המודל" היו מעורבים בחקירה פלילית קודם להצטרפותם ל- N.A. (לוח מס' 1). רק שניים מ"קבוצת הגמילה מרצון" (% 4.08) לא היו מעורבים בחקירה פלילית, כאשר לפחות אחד מהם מוכר לאנשי הקבוצה כעבריין, שמעולם לא נלכד על ידי המשטרה. ל- % 42.56 מ"קבוצת המודל" ול- 36.74% מ"קבוצת הגמילה מרצון" נרשמו מעל  20 חקירות פליליות לפני הצטרפותם לקבוצה. חלק מהחקירות הוביל לכתבי אישום ולהרשעות בבתי המשפט (לוח מס' 2). רק  ל- 4.25% מ"קבוצת המודל" ול- 6.12% מ"קבוצת הגמילה מרצון" לא נרשמו הרשעות לפני הצטרפותם לקבוצה.

לוח מס'  2: אוכלוסיית המחקר בחלוקה לכמות הרשעות בבתי המשפט

ד. מעורבות בפשיעה אחרת לאחר ההצטרפות לקבוצת ה-N.A.

1) תיקי חקירה פליליים שנפתחו נגד אוכלוסיית המחקר לאחר ההצטרפות לקבוצה (קיים/לא קיים) (לוח מס' 3): נמצא כי לאחר ההצטרפות ל-  N.A.נפתחו תיקים פליליים ל- 40.42% מ"קבוצת המודל" ול- 28.57% מ"קבוצת הגמילה מרצון".

לוח מס'  3: פתיחת תיקי חקירה פליליים לאוכלוסיית המחקר לאחר ההצטרפות ל- N.A.

 2) הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת ל"מצב הניקיון" של אוכלוסיית המחקר (נכון ל- 1/1/95) (לוח מס' 4):  נבדק הקשר שבין "ניקיון" מסמים ובין הימנעות ממעורבות בפשיעה אחרת. רכזי המודיעין הצביעו על קשר זה בהערכותיהם. מבחן c² 2לבדיקת מובהקות הקשר בין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת למצב "ניקיון" נמצא מובהק:  0.00 = =  91.80328 , p  c²2.

לוח מס'  4: הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת למצב ה"ניקיון" של אוכלוסיית המחקר, נכון ל- 1.1.95

3) הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת לפתיחת תיקים פליליים לאחר ההצטרפות לגמילה (לוח מס' 5): מידע זה מתקף את הערכת הרכז באשר למעורבות אוכלוסיית המחקר בפשיעה אחרת באמצעות הנתונים, לגבי הימצאות רישום פלילי לאחר ההצטרפות לקבוצת ה-  .N.A.נמצא כי ל- 100% מאלו שהוערכו על ידי הרכז כ"לא פעילים" מבחינה פלילית, לא נמצא רישום פלילי חדש. רק ל- 8.33% מאלו שהוערכו על ידי הרכז כ"פעילים" מבחינה פלילית לא נמצא רישום פלילי חדש. מבחן c²2 לבדיקת מובהקות הקשר בין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת לקיום תיקים פליליים שנפתחו לאחר הצטרפות לגמילה נמצא מובהק:  p = 0.00, c²=83.80952.

לוח מס'  5: הקשר שבין הערכת רכז לגבי מעורבות בפשיעה אחרת לפתיחת תיקים פליליים לאחר ההצטרפות לגמילה

ה. מאפייני גמילה

  • אוכלוסיית המחקר שנמצאה "נקיה" מסמים ב- 1.1.95 (לוח מס' 6): נתון זה נקבע על סמך הערכת רכז מודיעין ועל פי נתונים שנאספו מקבוצת ה- .N.A.נמצאה זהות בין הערכת רכז המודיעין והנתונים שנאספו על ידי הקבוצה.

59.57% ממשתתפי "קבוצת המודל" נמצאו "נקיים" ביום הבדיקה לעומת 67.34% ממשתתפי "קבוצת הגמילה מרצון". מבחן c² לבדיקת מובהקות הקשר בין אופן ההגעה למצב "ניקיון" לא נמצא מובהק. יחד עם זאת, כדאי לציין כי לא ניתן לשלול קשר זה לחלוטין, בשל השפעת  גודל הקבוצה על מציאת האפקט. יתכן כי קיים קשר קטן שהיה מתגלה אם הקבוצות הנבדקות היו גדולות יותר.

  • מספר "ימי ניקיון" עד 1/1/95 (לוח מס' 7): הנתון מתייחס למספר הימים שבין יום ההצטרפות לקבוצה ועד יום הבדיקה, ב - 1/1/95. המידע נאסף מקבוצת ה- .N.A. 70% מ"קבוצת המודל" ו- 85.71% מ"קבוצת הגמילה מרצון" נמצאו, בתקופת הבדיקה, "נקיים" מסמים, למעלה מ- 180 יום ברציפות. ב"קבוצת הגמילה מרצון" בולטת קבוצת הותיקים –73% שהיו "נקיים" מעל  1095 יום.

לוח מס'  6: אוכלוסיית המחקר שנמצאה "נקיה" מסמים ב- 1/1/95 

לוח מס'  7: מספר "ימי ניקיון' עד 1/1/95

3) הפער שבין תאריך תחילת ה"ניקיון" לתאריך הפעילות הפלילית האחרונה (לוח מס' 8): נתון זה מתייחס לפרק הזמן שחלף בין העבירה הפלילית האחרונה של משתתף באוכלוסיית המחקר ובין זמן הצטרפותו לקבוצת ה-  .N.A. ב"קבוצת המודל", 44.69% הגיעו ל-  N.A.בטווח של יומיים מפתיחת התיק הפלילי. ב"קבוצת הגמילה מרצון" 24.49% הגיעו ל-  N.A. בטווח של יומיים מפתיחת התיק הפלילי.

לוח מס'  8: הפער שבין תאריך תחילת ה"ניקיון" לתאריך הפעילות הפלילית האחרונה*  

* התאריך הקובע לספירת ימי ה"ניקיון" ולבדיקת פתיחת תיקים פליליים לאחר ההצטרפות לגמילה הוא 1/1/95.

4) השפעת המשתנים: "שנת לידה", "מספר עבירות", "מספר הרשעות", "פער בין תאריך תחילת "ניקיון" למעורבות אחרונה בפשיעה אחרת, על "מספר ימי "ניקיון"": בניתוח רגרסיה  Stepwiseנמצא כי רק המשתנה "שנת לידה" משפיע באופן מובהק על "מספר ימי "ניקיון":

0.116 = 2R2,  0.555 = B, 0.340 = BETA, P= 0.000649, 12.439 = (1.95) F

דיון

"שיטת 12 הצעדים" של קבוצות ה-  N.A.נחשבת על ידי גורמי טיפול רבים לשיטת הגמילה היעילה ביותר למכורים היא מיושמת לגבי התמכרויות שונות, כגון מהמרים כפייתיים או מהמרים כפייתיים. אולם, האנונימיות, שעליה שומרים בקנאות חברי הקבוצה, מנעה את קיומו של מחקר הערכה אובייקטיבי, שיעיד על יעילות הטיפול, ויגדיר את פרופיל האוכלוסייה המתאימה לדרך טיפול זו. התועלת העיקרית של המחקר היא בהיותו מחקר ראשון, המצליח "לעבור" חלק מהמכשלות העומדות בפני בדיקת האפקטיביות של הארגון במחקר אקדמי. החוקרים ניצבו באותה עת במצב נדיר, בו זכו לשיתוף פעולה יוצא דופן מצד אנשי הקבוצה בבאר-שבע, כשהיא יודעת שמבוצע מחקר ומנדבת את רוב הנתונים שנדרשו בנכונות רבה.

הנתונים הדמוגראפיים שנאספו אודות משתתפי המחקר מלמדים, כי מדובר בקבוצה בעלת מאפיינים עבריינים. רוב מכריע של גברים, מגורים בשכונת מצוקה, רישום והרשעות פליליות, מוצא מזרחי וכדומה הנם מאפיינים של אוכלוסיית עברייני רחוב משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, המהווים יעדים מודיעיניים באזור הנגב (יחזקאלי, 1990). זהות זו, באוכלוסיית היעד שבה עוסקים המשטרה וקבוצת ה-  N.A.בבאר שבע, הופכת את האחרונה אטרקטיבית לשותפות עם המערכת המשטרתית, בתחום הוצאת העבריינים ממעגל הפשיעה. ראוי לציין כי אין בנתונים אלו לתחום את קבוצות ה-   N.A. לאוכלוסיות עברייניות דווקא. לדעתנו, נתוני ארץ הלידה – בעיקר צפון אפריקה, ושכונת המגורים, משקפים במידה לא מבוטלת את הרכב האוכלוסייה בבאר-שבע בכלל ובאוכלוסייה העבריינית שם בפרט. אין בכך כדי להצביע, כי תכנית ה- N.A. אינה מתאימה למכורים ממוצא שונה. לראיה, ראשיתה בארצות הברית וכן אצל רונאל (1993).

"קבוצת המודל" נמצאה צעירה יותר מ"קבוצת הגמילה מרצון" ממספר סיבות: האחת – קבוצת ה-  N.A.בבאר שבע ותיקה יחסית, ופועלת מאז 1989. מצטרפים חדשים, מטבע הדברים, יהיו צעירים מן הגרעין המייסד. השניה – היו מקרים, שבהם המשטרה שלחה לגמילה מכורים צעירים יותר מן הפרופיל המשוער של אוכלוסיית היעד. מחד גיסא, כיוון שנוצר הרושם, שיש להם סיכוי סביר להיקלט בקבוצה, ומאידך גיסא, משום שהיו מקרים שבהם לא היה מה להפסיד, והועדף ניסיון הגמילה על חזרה ודאית לסמים. ההנחה הקיימת בספרות, כי לקיום משפחה תומכת חשיבות רבה לסיכויי ההצלחה של חברי ה-  N.A. (ת.פ. 147/95; שופמן ואח', 1991; ברנע ואח', 1990), מוצאת את ביטוייה בעובדה, כי למעלה ממחצית המשתתפים במחקר נשואים: 53.19% ב"קבוצת המודל" ו- 51.02% ב"קבוצת הגמילה מרצון". העובדה, כי מספר הגירושים גבוה יחסית ב"קבוצת הגמילה מרצון", 18.37% לעומת 8.51% ב"קבוצת המודל", יכולה להיות מוסברת על ידי תופעה, שנצפתה בעת הפעלת המודל: נשות מכורים הפריעו בבירור לתהליך הגמילה של בעליהן על רקע בעיות כלכליות והירידה ברמת החיים. יתכן, שתופעה זו מצביעה על משבר בחיי המשפחה של ה"מכור הנקי", באותם מקרים בהם הרעיה אינה שותפה לדרכו החדשה. מחקרים בתחום הגמילה ציינו, כפי שהוזכר לעיל, כי אחד הגורמים שתורמים להצלחה בגמילה הנו רמת הסבל שחווה המכור לפני הגעתו לטיפול. במסגרת מחקר זה, נעשה ניסיון לכמת סבל זה, ולהגדירו אופרציונאלית באמצעות מספר התיקים הפליליים שיש לעבריין ומספר ההרשעות שלו. נתונים אלו לא נמצאו כמשפיעים על הצלחה בגמילה. הגורם היחידי מבין המשתנים שנבדקו, אשר ניבא הצלחה בגמילה הנו הגיל. לדעתנו, ניתן להתייחס לגורם זה בשתי רמות: הגיל לכשעצמו והגיל כמדד לסבל שעבר על המכור בחייו. אדם מבוגר עובר יותר בחייו. המשמעות של ממצא זה היא, כי הסבל הנו חוויה סובייקטיבית ואינו קשור דווקא בעבריינות ובהשלכותיה. למעורבות המכורים בפשיעה אחרת לפני הגמילה ובמהלכה חשיבות רבה. לכל המשתתפים במסגרת המודל היה רקע עברייני כלשהו. גם בקבוצת הגמילה מרצון, למרבית האנשים הייתה מעורבות כלשהי בפשיעה אחרת. יתרה מכך, אנשים שלא היה להם רישום פלילי אף הודו, לעיתים, כי עסקו בפשיעה אחרת אך לא נתפסו. תמונה זו השתנתה עם ההצטרפות לקבוצה. מתוך  96 הנבדקים, ל- 63 (65.63%) לא היה רישום פלילי לאחר תאריך ההצטרפות שלהם ל N.A., ורכז מודיעין העריך לגבי  60 משתתפים נקיים (62.5%) כי אינם מעורבים בפשיעה אחרת. רק "מכור נקי" אחד הוערך כמעורב בפעילות פלילית. נתקבל מובהק הקשר שבין "ניקיון" לחוסר מעורבות בפשיעה אחרת.

ממצאים אלו משמעותיים ממספר בחינות:

הראשונה, במסגרת תהליך הגמילה ב-  N.A.מושגת הפסקה בפעילות העבריינית של המכור הנקי לאורך זמן, כחלק מהאימוץ של דפוסי חיים שונים וערכים חדשים במסגרת הקבוצה. כיום, במסגרת תהליך אכיפת החוק, מאסר בפועל כבסיס ל"נטילת הכושר" של העבריינים להגיע לפשע, מופעל לפרקי זמן קצרים יותר. באמצעים מינימאליים ובזמן קצר ניתן ל"סלק" עבריינים רבים יותר מן הרחוב לפרקי זמן ארוכים, באופן שלא יכביד על משלם המסים. פתרון זה עולה בקנה אחד עם הצורך להתמודד עם "בעיית המערכות הסתומות" במערכת אכיפת החוק, באופן שישפר את יעילותה ולא יכביד על מרכיביה- המשטרה, התביעה, בתי המשפט ובתי הסוהר. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שלא נמצא הבדל מובהק ב"מצב ניקיון" בין אלו שהגיעו לטיפול בכפיה- באמצעות שחרור בערובה בתנאים במסגרת המודל, לבין אלו שהגיעו באופן עצמאי.

השניה, מקומו של הטיפול בתהליך אכיפת החוק, ראוי לעיון נוסף. סבה וארנפלד (1988), הסוקרים את גישת החוק הישראלי למשתמש בסמים, בתקופה שקדמה לתיקון מס' 3 בפקודת הסמים המסוכנים, מציינים, כי קיים שימוש בו זמני הן במערכת העונשין והן במערכת הטיפולית. לטענתם, ישנם לחצים מנוגדים בין מטרותיו העונשיות ומטרותיו הטיפוליות של החוק, המונעים את יישומו האפקטיבי. חוסר האפקטיביות של שילוב המערכת הטיפולית במערכת הענישה, עד היום, מחייב את בדיקת האפשרות של החלת הטיפול, לא בשלב העונש, אלא מיד עם ביצוע העבירה. השופט בזק (1981) מציין, כי נאשמים, מכורים לסמים, משתדלים לעיתים להתחיל טיפול גמילה טרם המשפט, על מנת שביהמ"ש ייקח זאת בחשבון בעת גזירת העונש. אם אכן כך הדבר, לטיפול בשלב הראשוני יהיה תמריץ נוסף, שניצולו היעיל ישפיע על הצלחת הטיפול. ההצלחה היחסית בגמילה של הקבוצה, שהופנתה במסגרת תנאי השחרור בערובה, מחזקת את הטענה, כי יש לשלב את הטיפול בשלב מוקדם יחסית של תהליך אכיפת החוק.

בדיקת הזמן שעבר בין העבירה הפלילית האחרונה שביצע המכור לזמן הצטרפותו לקבוצת      ה-  N.A.משקפת חלק מן ההבדל בין "קבוצת המודל" ל"קבוצת הגמילה מרצון". 44.69% מ"קבוצת המודל" הגיעו לגמילה בטווח של עד יומיים מפעילותם הפלילית האחרונה, לעומת 24.49% ב"קבוצת הגמילה מרצון". נראה, כי ההתערבות המשטרתית בעת משבר, "מעודדת" גמילה גם בקרב צעירים יותר ומסייעת לקצר את זמן הבשלות לגמילה של עבריינים. התוצאות מעידות, שקבוצת ה-  N.A.אפקטיבית ואחוז גבוה מבין המשתתפים – 71.87%, מצליחים להישאר "נקיים" מסם מעל לשנה ורק 21.87% נושרים מתהליך הגמילה עד ששה חודשים מתחילתו. כיום "נקיים 63.54% מכלל המשתתפים בתכנית ה N.A., שנבדקו במהלך המחקר בתקופת זמן של 18 חודשים ומעלה. אופן ההגעה לטיפול: במסגרת המודל או באופן עצמאי אינו משפיע על ההצלחה בגמילה- כפיית הטיפול אינה גורעת באופן משמעותי מיעילותו. חוסר ההבדל בין שתי הקבוצות, שצוין לעיל, מחזק את הטענה שניתן, במידה מסוימת, לכפות את הטיפול, וכפיה זו מהווה תמריץ להצלחתו.

ניתן, אם כן, להסיק שתי מסקנות עיקריות:

האחת – כי יש אינטרס למערכת אכיפת החוק "לרתום" את הקבוצה להליך של קליטת עבריינים מכורים ו"הסבתם" לאנשים, הרואים בשמירת החוק אינטרס אישי. ניתוח ממצאי מחקר זה, לאור הנתונים על רמת הענישה בישראל בתחום הסמים, מלמד, לדעתנו, כי אין לראות רק בכאלו שנגמלו גמילה מוחלטת הצלחה, מנקודת הראות של מערכת אכיפת החוק. "תהליך הניקיון" באמצעות ה-  N.A.מביא עבריינים המבצעים את התהליך, לתקופות של הימנעות מפשיעה הארוכות מאלה שמשיגה מערכת אכיפת החוק  גם אם הם חוזרים לסם בסופו של דבר. תקופת "ניקיון" של לפחות חצי שנה, ללא פעילות פלילית כלשהי, מהווה את קו הכדאיות לפעולה בכיוון של עידוד עבריינים לפניה אל ה-  .N.A.כל יום "ניקיון" שמעל  שישה חודשים הנו רווח נקי, שאינו מושג כיום במערכת אכיפת החוק ובעוצמת הענישה הקיימת. זאת, כמובן, כאשר המערכת שומרת לעצמה את הסנקציה להעניש לאורך תקופת ה"ניקיון". נתון זה אף מתחזק מול חוסר האפקטיביות של חידושי החקיקה בתחומים של חילוט הרכוש למשל.

השניה – ממצאי מחקר זה, התומכים ביעילותה של הגישה הטיפולית בחסות מערכת אכיפת החוק, יאפשרו הטמעה של הצורך הטיפולי בקרב אוכפי החוק.

תרומה מרכזית של מחקר זה היא הינה התיקוף של "הערכת הרכז" ככלי בעבודת המשטרה. הערכת הרכז  הסובייקטיבית נבחנה מול מדד אובייקטיבי של קיום תיק פלילי לאחר הצטרפות לגמילה ומול מידע שנאסף בקבוצת ה-  N.A.לגבי מצב ה"ניקיון" של חבריה, נמצאה מובהקת. ניתן להסיק שתי מסקנות עיקריות: חשיבות קיומה של פונקציה זו בשל אמינות המידע הנאסף על ידה מחד גיסא, וההכרה כי המערכת המשטרתית מסוגלת לפקח, בקלות יחסית, על הפרות של תנאי שחרור בערובה שנעשו על פי המודל, מאידך גיסא. בנוסף, התצפיות במפגשים הפתוחים המחישו עד כמה לקיומה של קבוצת N.A. בשכונות / ביישובי מצוקה יש ערך הרתעתי עצום בקרב האוכלוסייה בכלל, ובעיקר בקרב בני נוער, אשר דרכי המניעה הראשונית אינם אפקטיביים  בקרבם (על רמות מניעה ראה גבע, 1990). נוער זה הרואה את "גיבוריו" עושים מאמץ אדיר להיחלץ מסמים, משנה את דעותיו באשר לכדאיות השימוש בסמים.

יש לסייג את המסקנות שהובאו לעיל ולהדגיש כי מאחר ומספר הנבדקים בכל קבוצה קטן יחסית, יתכן ולא נמצאו הבדלים מובהקים בגלל גודל הקבוצה. גילם הגבוה של ה"נקיים" יכול להעיד כי זהו תהליך של מעין "פרישה מוקדמת", שכן, עבריינים בגיל זה נמצאים בשלהי תקופת פעילותם הפלילית (שוהם ושביט, 1990; יחזקאלי, 1990).

סייג שני הנו האפקטיביות הפוחתת של קבוצת ה-  N.A. לאחר התמסדותה. ככל שהקבוצה "מאומצת" על ידי גורמים רבים יותר בממסד, כך מתמסדים אנשיה ופוחת יתרונם היחסי, מול אלטרנטיבות ממסדיות. המחברים חשו בכך היטב בשנים בהם נאסף החומר למחקר. בעוד שבתחילת הדרך היו אנשי הקבוצה זמינים בכל עת ונכונים תמיד לסייע לחבר במצוקה ולקלוט חברים חדשים, הרי שעם ההתמסדות, חל פיחות משמעותי בנכונותם, ואת מקומם תפסו אנשים מהקבוצה, שהפכו לחלק מן הממסד – מדריכי האישפוזית והסדנאות. יש לקחת בחשבון, שלקרבה אל הממסד השפעה שלילית על גופים נוסח ה-  .N.A.כאשר הם הופכים לזרוע טיפולית של הממסד, הם מאבדים את הזהות הייחודית שלהם. Tyler (1976) קובע, כי מדיניות המקרבת קבוצות לעזרה עצמית אל המערכת המקצועית משיגה בדרך-כלל את ההיפך הגמור. כאשר ארגונים אלה מקבלים גיבוי ממוסד, חלק מהעזרה הפסיכולוגית לחברים הולך לאיבוד. מטופל יחוש הרבה יותר כי לחבריו איכפת ממנו, כאשר הם מסייעים לו בהתנדבות, ללא תגמולים חיצוניים. על כן, גורס  ,Tylerאל לו לממסד לנסות ולהשתלט על ארגונים אלה, ולא לספק סיוע ישיר לפעילות חבריהן.

מנקודת הראות המשטרתית יש לסייג זה גם יתרון, שכן, את מקומה של הקבוצה יכולים לתפוס ארגונים ממוסדים, שלמשטרה נוח יותר לעבוד עימם עבודה משותפת. העבודה הישירה עם קבוצת ה- N.A. מחייבת מעורבות לא פשוטה של מפקדי משטרה בהווי בעל גינונים טקסיים. בגופים המוסדיים נשארים רבים מיתרונות ה-  ,N.A.שכן, מוסדות אלו בנויים ממילא על "שיטת שניים-עשר הצעדים" ומעסיקים בוגריN.A.  כמדריכים.

סוף דבר 

בקיץ 1999, ארבע וחצי שנים לאחר איסוף הנתונים המקוריים ועשר שנים לאחר פתיחת קבוצת ה- N.A הראשונה בבאר-שבע, ניסינו להתחקות על עקבותיהם של נשואי המחקר.

איתרנו מידע בנוגע ל- 91 מתוך 97 הנבדקים המקוריים (93.81%). נבדק מצב הניקיון של האנשים (ראה לוח מס' 9) וכן מעורבותם בפשיעה אחרת (ראה לוח מס' 10). בדומה למחקר המקורי, המידע הוצלב משני מקורות: דיווח מהקבוצה ודיווח רכז המודיעין. בניגוד למחקר המקורי לא נאספו נתוני המרשם הפלילי של הנבדקים, בשל החלת חוק הגנת הפרטיות שהקשה מאוד על השגת הנתונים הללו. מתוך 91 הנבדקים שעלה בידינו לאתר, שניים נפטרו. לגבי 17 מהאחרים המידע שנאסף היה חלקי בלבד. כלומר, הוא היה רק לאחד מהצדדים המדווחים.  רוב הנתונים החסרים נגעו לקבוצת המחקר המקורית, ולפיכך לא ניתן להשוות את הנתונים בחלוקה לשתי הקבוצות, כיוון שמספר הנבדקים בקבוצה קטן ואינו מאפשר ניתוח סטטיסטי בעל משמעות.

31.46% מהנבדקים עדיין נקיים לפי הדיווח משני המקורות  - 28 מתוך 89 נבדקים חיים שאותרו.  ניתן לראות כי ברוב המקרים - 74  מתוך 97 ישנה התאמה בין דיווחי הקבוצה לדיווחי הרכזים (מספרים מודגשים בטבלה).  יחד עם זאת, לאחר ארבע וחצי שנים, ברור שבנוגע למצב הניקיון לקבוצה יש מידע רב יותר על האנשים מאשר לרכזי המודיעין.

לעומת זאת, בנוגע למעורבות בפשיעה, לרכזי המודיעין מידע עדכני יותר לעומת דיווח הקבוצה (ראה לוח מס' 10).

30.33% מהנבדקים אינם מעורבים בפשיעה אחרת לפי הדיווח משני המקורות – 27 מתוך 89 נבדקים.  בנושא זה כמות המידע שבידי הרכזים גדולה יותר.

לוח מס' 9: השוואה בין דיווח קבוצה לדיווח רכזי מודיעין לגבי מצב הניקיון של חברי שתי הקבוצות ב- 1999

לוח מס' 10: השוואה בין דיווח קבוצה לדיווח רכזי מודיעין לגבי הפעילות הפלילית של חברי שתי הקבוצות ב- 1999  

לסיכום, מחקר זה מהווה מחקר חלוץ בתחום האפקטיביות של קבוצת ה-  N.A.וכדאיות הממסד ליצור דפוסים של שותפות עמה, על בסיס של זהות אינטרסים. הוא משלים תמונה ממצה למדי שגובשה, במחקרו של רונאל (1993) על "הנרקומנים האנונימיים בישראל". יחד עם זאת, זהו רק צוהר לתחום מרתק, המחייב מחקר מעמיק וממוקד בנושאים ייחודיים.

נספח מס' 1: שנים-עשר הצעדים

(מתוך: נ"א תל-אביב, ללא תאריך)

  1. הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו ושאבדה לנו השליטה על חיינו.
  2. הגענו לאמונה שכח גדול מאתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו.
  3. הגענו להחלטה למסור את רצוננו וחיינו להשגחתו של אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו.
  4. ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד.
  5. התוודינו לפני אלוהים, עצמנו ואדם נוסף, על טבעם המדויק של פגמנו.
  6. היינו נכונים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמים אלה באופיינו.
  7. ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מחסרונותינו.
  8. ערכנו רשימת האנשים בהם פגענו והיינו נכונים לכפר על מעשינו בפניהם.
  9. כיפרנו על מעשינו במישרין בפני כל מי שאפשר, פרט לאותם מקרים שמעשה זה יפגע בהם או באחרים.
  10. המשכנו בחשבון הנפש וכאשר שגינו, הודינו בכך מיד.
  11. ניסינו, בדרך של תפילה והרהורים, לשפר את הקשר ההכרתי עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, (ההדגשה במקור) שאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת.
  12. כשעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, ניסינו להעביר בשורה זו למכורים ולנהוג על פי עקרונות אלה בכל תחומי חיינו.

נספח מס' 2: שתים עשרה המסורות

(מתוך: נ"א תל-אביב, ללא תאריך)

  1. טובתנו המשותפת קודמת. החלמה אישית תלויה באחדות ה-.N.A.
  2. לצורכי הקבוצה יש רק סמכות אחת - רוח אלוהים אוהב, כפי שהיא מתבטאת במצפון הקבוצתי. מנהיגנו אינם אלא משרתים שזכו לאמון. אין הם מושלים.
  3. התנאי היחיד לחברות ב - A.הוא הרצון להפסיק להשתמש.
  4. כל קבוצה צריכה להיות עצמאית, פרט לעניינים המשפיעים על קבוצות אחרות או על הנרקומנים האנונימיים בכלל.
  5. לכל קבוצה מטרה עיקרית אחת – לשאת את בשורתה לנרקומן שעדיין סובל.
  6. קבוצת הנרקומנים האנונימיים לעולם לא תתמוך או תשאיל את שמה למוסדות מקורבים, או יזמה חיצונית, כדי שבעיות של ממון או יוזמה חיצונית לא יסיחו את דעתנו ממטרתנו העיקרית.
  7. על כל קבוצה של נרקומנים אנונימיים לשאת את עצמה לחלוטין ולדחות תרומות מבחוץ.
  8. על נרקומנים אנונימיים להישאר בלתי מקצועיים, אולם המרכזים המשרתים את הקבוצות, רשאים להעסיק עובדים מיוחדים.
  9. קבוצת ה-  A.בתור שכזו, לעולם לא תאורגן, אבל אנו יכולים ליצור מרכזי שירות וועדות, שיהיו אחראים ישירות לאלה שהם משרתים.
  10. לנרקומנים האנונימיים אין דעה על נושאים חיצוניים. לפיכך, לעולם אין לשרבב את השם "נרקומנים אנונימיים" במחלוקות ציבוריות.
  11. מדיניות יחסי הציבור שלנו מבוססת על משיכה ולא על פרסומת. עלינו לשמור תמיד על אנונימיות אישית בדפוס, ברדיו ובסרטים.
  12. אנונימיות היא היסוד הרוחני של כל מסורותינו, להזכירנו לעולם שעקרונות קודמים לאישיות.

מקורות

  • איפרגן שמעון (1993), בא למרחב מפקד חדש, כל הנגב, 11/6/93, עמ' 49-48.
  • אל-רועי רות (1980),  מדיניות הענישה במדינת ישראל לגבי עבירה ראשונה של אחזקה ושימוש בסם, הועדה הבין משרדית ובין מוסדית לטיפול מקיף בנושא סמים, משרד בעבודה והרווחה.
  • אל-רועי רות (1990), "רמת הענישה" בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים בבתי המשפט המחוזיים בשנת -  1988 - סקירת מצב, הרשות למלחמה בסמים.
  • בזק יעקב (1981), הענישה הפלילית, הוצאת דביר, תשמ"א, 1981.
  • ברנע צ., טייכמן מ., רהב ג., גיל ר.,  רוזנבלום י. (מאי  1990), השימוש בסמים ובאלכוהול בקרב תושבי מדינת ישראל: מחקר אפידמיולוגי, פור"י - מחקרי דעת קהל לישראל, תל אביב,  עמ' 26.
  • גבע רות (1992), אסטרטגיה במניעת פשיעה, משרד המשטרה, ירושלים.
  • טייכמן מאיר (יוני  1988), פשיעה ושימוש בסמים, הפרקליט, לח(א), תל אביב, עמ' 214.
  • טייכמן מאיר (1988/89), טיפול בהתמכרות לחומרים פסיכו אקטיביים: סמים ואלכוהול, פסיכולוגיה, כרך א' ( 2), הפקולטה למשפטים, המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי, אוניברסיטת ת"א, עמ' 114.
  • יחזקאלי פנחס - רפ"ק (ינואר 1990), הערכת הצורך בשינוי המדיניות המשטרתית בנושא תקיפת תופעת השימוש בסמים, משטרת ישראל, המכללה לקצינים בכירים "נעורים", עמ'  53 ואילך.
  • סנ"ץ יחזקאלי פנחס, שלו אורית (יוני 1991), קבוצת התמיכה העצמית  N.A.(נרקומנים אנונימיים) - המבנה, המאפיינים והתועלת הגלומה בו במאבק המשטרתי בסמים, משטרת ישראל, תחנת באר שבע, באר שבע.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1992), שימוש בסמים ופשיעה אחרת - הקשר והשלכותיו, פלילים, ג', המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, עמ' 199-221.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1993א'), סוגיות בענייני סמים בישראל, היחידה למדיניות וניהול מערכות בריאות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, משטרת ישראל- תחנת באר-שבע, באר-שבע.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1993ב'), שיטת המשטרה הקהילתית - מאפיינים, דרכי יישום וניסיונות יישום קיימים בארץ ובחו"ל, משטרת ישראל- תחנת באר שבע, הוגש לועדה לנושא השימוש בכוח (ועדת קרמינצר), ב - 27/6/93.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (דצמבר 1994), גופים התנדבותיים כמובילי חדשנות בשירות  הציבורי, משאבי אנוש, מס' 84, עמ' 26-29.
  • ללא מחבר, (ללא תאריך):  ,"Methadone Anonymous"קובץ הסברים באנגלית, הכולל את  12 ה"צעדים"  12 ה"מסורות" והסברים נוספים, המבוססים על חומר דומה של ה-   N.A. וה-  .A.A.
  • ללא מחבר (ללא תאריך), אן - איי קבוצת תל אביב, ללא שם הוצאה.
  • ללא מחבר (1987), - A.A." 44 שאלות ותשובות אודות התכנית", אין שם הוצאה, ירושלים.
  • ללא מחבר (1989), סמים - הצעה לתכנית עירונית בתחומי המניעה, טיפול, הסברה ואכיפה, עירית באר שבע, הועדה העירונית לטיפול בבעיית הסמים, באר-שבע.
  • סבה לסלי .א., ארנפלד רחל (1988), גמילה כעונש - הטיפול בעבריינים מתמכרים לסמים, האוניברסיטה העברית, ירושלים, הפקולטה למשפטים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, בשיתוף המכון לקרימינולוגיה.
  • רונאל נתי (אוגוסט 1993), הנרקומנים האנונימיים בישראל: תהליכי עזרה עצמית ואמונה דתית אצל מכורים לסמים, האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למשפטים, המכון לקרימינולוגיה.
  • שופמן אמי נחמיה, ויצטום אליעזר, בר-אל יאיר קרלוס (1991), הניעה (מוטיבציה) להתמכרות ולגמילה מסמים - מיתוסים מול מציאות, הרפואה, כרך 120, חוב' א', עמ' 22-25.
  • שלו אורית, יחזקאלי פנחס (1994), מודל לטיפול מערכתי משולב בתחנת באר-שבע, בעבירות שימוש בסמים ובעבירות אלימות בין בני-זוג, פלילים, כרך ד' תשנ"ד, עמ' 223-257.
  • ת.פ. 147/95 (השלום באר-שבע), מ"י נ' בן-דוד, פרוטוקול מיום 4/4/95.
  • ללא מחבר (יולי 1992), טיפול בגמילה כתנאי לשחרור בערובה על ידי בית המשפט, חדשות בחקירות, גיליון מס' 53, משטרת ישראל, מח"ק/מדור הנחייה, ירושלים.
  • Alford Geary S. (1980), Alcoholics Anonymous: An Empirical Outcome Study, Addictive Behaviors, pp. 359-370.
  • Back Kurt W., Taylor Rebecca C. (1976), Self-Help Groups: Tool or Symbol? The Journal of Applied Behavioral Science, 12 (3), pp. 295-309.
  • Borman Leonard D., Lieberman Morton A. (1982), Conclusion: Contributions, Dilemmas and Implications for Mental Health Policy, in Liberman, Boman and Associates, Self-Help Groups for Coping with Crisis, Jossey-Bass Publishers, San Francisco, pp. 406-430.
  • Chavaria Frederick R. (March 1992), Successful Drug Treatment in a Criminal Justice Setting: A Case Study, Federal Probation, 56 (1), pp. 48-52.
  • Coates Robert B. and Miller Alden D. (Sept. 1974), Patrolmen and Addicts: A study of police perception and police-citizen interaction, Journal of Police Science and Administration 2 (3), pp. 308-321.
  • Duncan M.D.G. (1992), The impact of police/community relations on the prevention and detection of crime, Royal Canadian Mounted Police Gazette, vol. 54 no.2, pp. 1-5.
  • Fielding Nigel G. and Fielding Jane (1991), "Police Attitudes To Crime and Punishment", British Journal of Criminology, Vol. 31, No 1, pp. 39-53.
  • Gartner Alan, Riessman Frank (edt.), (1984), The Self Help Revolution, Human Sciences Press, New York.
  • Hepburn John R., Johnston Wayne C., Rogers Scott (October 1994), Do Drugs. Do Time: An Evaluation of the Maricopa County Demand Reduction Program, National Institute of Justice, NCJ 149016.
  • Katz Alfred H., Bender Eugene I. (1976), Self-Help Group in Western Society: History and Prospects, The Journal of Applied Behavioral Science, 12, (3), pp. 265-282.
  • Levin M.A. (1977), Urban Politics and The Criminal Courts, The University of Chicago Press, pp. 3-4.
  • Lieberman M. A., Borman L. D. (1976),  Self-help and Social Research, Journal of Applied Behavioral Science, vol. 12, no. 3, pp. 455-463.
  • Lofland John F., Lejeune Robert A. (1960), Initial Interaction of Newcomers in Alcoholics Anonymous: A Field Experiment in Class Symbols and Socialization, Social Problems, pp. 102-111.
  • Morgenbesser Mel (summer 1974), The role of Police Officer in a Drug Treatment Program, Contemporary Drug Problems, 3 (2), pp. 213-220.
  • Peyrot M. (1985), Narcotics Anonymous: Its History, Structure, and approach. International Journal of the Addiction, 20 (10), pp. 1509-1522.
  • Smart Reginald G., Mann Robert E., Anglin Lise (1989), Decreases in Alcohol Problems and Increased Alcoholics Anonymous Membership, British Journal of Addiction, 84, pp. 507-513.
  • Tyler Ralph W. (1976), Social Policy and Self-Help Groups, The Journal of Applied Behavioral Science, pp.  444-448.
  • U.S. Department of Justice, Office of Justice Programs (September 1988), Treatment Alternatives to Street Crime (TASC): Implementing the Model, Bureau of Justice Assistance.
  • Wish Eric D., Toborg Mary A., Bellassai John P. (February 1988, Identifying Drug Users and Monitoring Them During Conditional Release, U.S Department of Justice, National Institute of Justice, Office of Communication and Research Utilization, NCJ 108560.

הערות

[1] תיאור מפורט של הפגישות ניתן למצוא אצל רונאל, 1993.

[2] הדבר היה נפוץ בעיקר לפני מיסוד ה'אישפוזיות', המאפשרות גמילה פיסית בפיקוח רפואי.

[3]   בספרות המחקרית מצוינים שלושה סוגי קשרים בין התמכרות לעבריינות, ראה יחזקאלי ושלו (1992), שימוש בסמים ופשיעה אחרת - הקשר והשלכותיו, פלילים, כרך ג', עמ' 199 - 221.

[4] סוגייה זו נדונה בפרוטרוט בשלו ויחזקאלי (1994).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.