כללי המשחק משתנים

שוטר בריטי

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי West Midlands Police לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה במראות המשטרה, באוקטובר 1995]

לאחרונה נתנה התקשורת ביטוי להצעת החוק שמכין משרד המשפטים, המגבילה את סמכות המעצר ע"י קצין משטרה מ- 48 שעות ל- 24 שעות בלבד (צימוקי, 1995). יזמה זו של משרד המשפטים אינה יחידה. להצעת חוק זו יתווספו צעדים נוספים, שינבעו ממסקנות דו"חות ועדות לוין, גולדנברג וקרמינצר, ודו"ח מבקרת המדינה אודות מספר מעצרי השוא שבוצעו ע"י המשטרה. למגמה של הפיחות בסמכויות המשטרה מצטרף קושי נוסף: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מבסס מגמה ברורה של עליונות הערך של 'כבוד האדם וחירותו' על הצורך בהגנת הציבור מפני פורעי חוק, הפוגעים בו. לאחרונה קיים בית המשפט העליון דיון המיוחד, בהרכב שבעה שופטים, בעקבות מחלוקת בין השופטים ברק ודורנר לבין השופט חשין, בנוגע לסוגיה של מעצר חשוד בשבל"ר, עבריין מועד, עד תום ההליכים המשפטיים. צעדים אלה מסמנים שינוי דרסטי של 'כללי המשחק' הקיימים היום. התבטאותו של נשיא בית המשפט העליון המיועד ברק, כי "גם עבירה שהיא 'מכת-מדינה' אינה מצדיקה מעצר אוטומטי עד תום ההליכים" (חזות, 1995), מחזקת את השאלה איזו השפעה תהיה למגמה הנמשכת של חישוק יכולת הפעולה העתידית של המשטרה, במאבק עם צמצום הפשיעה ושמירה על איכות החיים. הניסיון האמריקני אינו מעודד. ארה"ב עברה תהליך דומה של צמצום סמכויות המשטרה והבהרת זכויות חשודים ע"י המחוקק ובית המשפט העליון בשנות ה- 60. חוק מירנדה', שנחקק ע"י המחוקק האמריקני ב- 1965, ופסיקות ביהמ"ש העליון במהלך אותו עשור, השפיעו עמוקות על דרך העבודה המשטרתית. למעשה, הם שיתקו אותה באופן שתוצאותיו ברורים לעין היום, בהתגברות דרסטית של פשיעת הרחוב, אשר יצאה מכלל השליטה של מערכת אכיפת החוק. לפני כל השוואה, בין המצב בישראל ובארה"ב, חשוב לציין כי קיים שוני מהותי לחיוב במבנה ובאקלים שבו פועלת המשטרה בישראל וחשוב להתייחס לדברים בזהירות המתחייבת. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהדמיון של התהליכים ומהשפעתם. הסתבר כי הצורך לפרט בפני נאשם את זכויותיו, חוסר היכולת לחקור כיאות ולעצור לפרקי זמן שיאפשרו חקירה אפקטיבית, המגבלות הרבות שהטילו דיני הראיות על היכולת להביא להרשעה - כל אלה פגמו ביכולת המשטרה להתמודד עם העבריינים המועדים, שהם המשפיעים העיקריים על פשיעת הרחוב. המשטרה מצאה עצמה חסרת כלים אפקטיביים, כאשר השיטות הנהוגות בידה הפכו חסרות ערך. ניסיונות של שוטרים להיות אפקטיביים, למרות המגבלות, הביא לחריגות, למשל בתחום השימוש בכוח. חריגות אלה גררו תגובת נגד של הענשה פלילית ובעקבותיה - קטנה האמונה ביכולת להתמודד עם האתגרים וירדה הנכונות להשקיע. ככל שמערכת אכיפת החוק נחלשת, גובר הסיכון להשחתת המידות של המשטרה. בארה"ב הביא התסכול גם לשחיתות משטרתית, בבחינת - 'אם אינך יכול להתמודד עם העבריינים, הצטרף אליהם'  .)1992 ,More(דוגמה למצב זה הן, למשל, פרשות השחיתות הגדולות של משטרת ניו-יורק. ההרגשה כי המאבק נגד מכונת הסמים והאלימות אבוד מראש, תרמה הרבה להשחתת המידות של שוטרים כבר בשלבים המוקדמים של שירותם בחיל (כספית, 1993; צדוק, 1993). לתמונה בעייתית זו צריך להוסיף גם את בעיית 'התפוקקות' מערכת אכיפת החוק, בארה"ב, כמו גם בארץ. בקרב רבים העוסקים במערכת גוברת התחושה כי גם בכלים הקיימים היום הולכת מערכת אכיפת החוק ומאבדת את האפקטיביות שלה. חוסר האפקטיביות של המערכת בטיפול בתופעות שבין אדם לחברו, כמו למשל תופעת האלימות במשפחה גלוי לעין. שופטי בית משפט השלום גם נאלצים להתמודד עם הבעייתיות של עבריינים-נרקומנים היוצאים וחוזרים את אולמות השופטים, מבלי שהמערכת תשכיל למצוא להם פתרון, כאשר הכלים הנתונים בידם אינם הולמים את הצרכים. דוגמה לתחושה זו נתן כב' נשיא בימ"ש השלום בבאר-שבע דאז, השופט רבי, שהיה אחד הדוחפים העיקריים למודל הקהילתי שהתפתח בתחנת באר-שבע בין השנים .1990-1993 השופט כתב בת.פ. 3715/91 (מ"י נ' מימון) בגזר דינו של פורץ מועד, אשר פעל כתוצאה מדחף לסם: "שליחת נאשם כזה לבית הסוהר תעמיק את מעורבותו בשימוש בסמים... הרשויות והאנשים הטובים, עם הרצון הטוב ביותר, אינם יכולים להתמודד עם אותה מכת מדינה, אשר פרצה למגפת מדינה. יש להודות בפה גדול ובקריאת תגר, שהמצב היום רחוק מאוד מלהיות משביע רצון. אם לא יעשו צעדים מהפכניים, אם לא יכניסו דרך חשיבה חדשה ללחימה בסוחרי הסמים, אך ובעיקר, נתיב חדש ויעיל לפתרון בעיותיהם של המשתמשים בסמים, הרי נראה לי שיהיה קשה ומאוחר ללחום בנושא זה ... יש למצוא דרכים אלטרנטיביות למאסר... ניתן לדאוג לגמילת אמת, ע"י רופאים מקצועיים וצוותים מקצועיים... המצב הוא קשה, מתסכל וגורם לעתים לחוסר אונים. חוסר האונים והתסכול הוא בכך שמחוסר ברירה ורק על מנת להרחיק - ותו לא - את העבריין מהחברה, הוא נשלח למסגרת שלא רק שאינה מועילה לו, אלא בסיכומו של דבר היא מזיקה לחברה והכל חוזר כבומרנג אליה... יש לראות בזה פרויקט ממלכתי ולגייס את טובי המוחות והאנשים, לא בדרך השגרתית, שאם לא תאמר כן ולא תעשה כן, יקועקעו אושיות החברה" (שלו ויחזקאלי, 1994). כמה זמן תוכל המשטרה בישראל להמשיך ולעבוד באפקטיביות בשיטה הנוכחית? בוועדה לביקורת המדינה התריע המפכ"ל חפץ, בנושא צמצום סמכויות המעצר, כי "אין לשפוך את התינוק עם המים, אסור שנהייה משטרה חיוורת ויש להעניק לשוטרים את מירב האמצעים לאכיפה יעילה של החוק" האם משאלה זו אכן תתממש מול המגמה המסתמנת לבלום "את הקלות הבלתי נסבלת של המעצרים", כפי שהתבטא ח"כ צוקר (צימוקי, 1995)? סביר להניח שלא והצמצום בסמכויות המשטרה יהיה בקרוב לעובדה. ניתן לשער כי החשש מ'מעצרי שווא', בצד הקטנת פרק הזמן לחקירה שבידי המשטרה ל-  24שעות, תצמצם את המעצרים, של עבריינים מועדים, המשפיעים על פשיעת הרחוב, למינימום ואיתם את הסיכוי להשיג ראיות שיאפשרו הגשת כתב אישום. המציאות יצרה מצב של התערערות הביטחון העצמי של השוטר והפכה אותו חשוף למצבים עימם לא נאלץ להתמודד בעבר. 'תרבות התלונה', שהתבססה בציבור והאפקטיביות של תלונות נגד שוטרים הפכה את כלי התלונה כדרך התמודדות של עבריינים עם המשטרה. תחנות משטרה בישראל מתבססות הרבה על עבודת המודיעין שלהן ככלי מרכזי במאבק בפשיעת הרחוב, אולם, הבלשים, הנתונים לחיכוך מתמיד עם עבריינים, דומים יותר ויותר לשחקני נבחרת כדורסל המוצאים מהמשחק בחמש עבירות, כשהם מניחים את הזירה לשחקני הקבוצה היריבה. הקבלה למציאות באמריקה, בנושא השפעת תסכול השוטרים על הסטייה המשטרתית נמצא בדו"ח מבקר המשטרה (דו"ח אדן,  )1992על אלימות השוטרים. אדן מציין, בנוגע לנושא השימוש המופרז בכוח, כי "תסכול הוא אחד מבין גורמים חשובים, המעוררים להתנהגות תוקפנית. עוצמת התסכול וגם ההצדקה לתסכול, ככל שיהיו שרירותיים ובלתי צפויים, כך גדל הסיכוי לגילוי התנהגות תוקפנית". דוגמא נוספת ללחץ שבו נתונים שוטרים, הנדרשים להפעיל שיקול דעת בהחלטותיהם, היא למשל ההבטחה (המוצדקת כשלעצמה) של שר המשטרה לועדה לביקורת המדינה שהמשטרה תפטר שוטרים "שלא יבינו את המסר החד-משמעי בעניין המעצרים, כפי שפיטרה עשרות שוטרים בגין התנהגות אלימה" (צימוקי, 1995). נראה כי 'הבסיס החוקי' בעבודת המשטרה חדל במקרים רבים, מלהוות משענת, לא לשוטר (שמצא עצמו פעמים רבות מסובך בפלילים, הרבה אחרי שהעבריין שבעטיו הסתבך שכח כבר מזמן את האירוע) ובוודאי לא לחברה, שחפצה במשענת בטוחה יותר להבטחת איכות חייה. מכל אלה מתפתח צורך למצוא בסיס לפעילות המשטרה, שהינו אפקטיבי יותר מהישענות בלעדית על מערכת אכיפת החוק. משטרות רבות בארה"ב, שחיפשו דרכים להתמודד עם המצב החוקי החדש, אימצו, בדר"כ על רקע משברים את שיטת השיטור הקהילתי ("Community ,Oriented Policing"). (1994 ,Miller & Hess). שיטה זו רואה בספר החוקים ובבית המשפט רק כלי אחד בין כלים רבים אחרים לפתרון בעיות. את מקום "הגישה החוקית" תפס 'הבסיס החברתי- קהילתי' בעבודת המשטרה  (1990 ,Trojanowicz & Bucqueroux). גישה זו מאמינה בכוחם של הגופים בקהילה, והמשטרה בתוכם, להצליח בפתרון בעיות פשיעה ואיכות חיים, אם יעבדו בצורה מערכתית יחד. ואצלנו - משטרת ישראל קרובה ל'רגע האמת' שלה, בו תאלץ לעשות יותר בסמכויות קטנות והולכות, מול ביקורת גוברת. רבים מאיתנו דבקים בדרך הפעולה ה"קלאסית", כאילו לא אוזל הזמן, והמציאות המשתנה לא תכפה עלינו להשתנות בהתאמה. האם יש בכלים שיוותרו בידיה די, על מנת לשמור על רמת הפשיעה הקיימת היום? אנשי משטרה רבים וטובים בינינו סבורים עדיין שכן. קצינים רבים מגיבים לטענה כי הסמכויות הקיימות יקטנו בכך שהסמכויות יוחזרו כשהמחוקק יווכח בתוצאות. בחינה גישה זו מול המציאות האמריקנית תלמד שעד כה תהליך זה הינו חד כיווני ולא הייתה ממנו דרך חזרה, שהביאה לצמצום מהותי, חוזר, של זכויות אזרח. גם יזמת החקיקה, על רקע המצב הקשה, שיזם הנשיא קלינטון, בחוק למניעת פשיעה (Crime Bill) לא פגעה בזכויות האזרח, אלא ניסתה לפתור את בעיית התפוקקות המערכות ע"י הגברת התשתית ולפצות בגודל, ובמציאת אלטרנטיבות, על בעיית העדר הסמכויות (גבע, 1995). נימוק נוסף, בפי שוללי החידוש, לאי חיפוש אלטרנטיבות הנו בחסרונות שיטת 'השיטור הקהילתי' וכאלה, בוודאי, קיימים. אולם, הבעיה אינה ערכית ואינה ממוקדת בעדיפותה של שיטת שיטור זו על אחרת. מדובר במצב נתון, שבו כלי עבודה חיוניים של המשטרה יוצאים משימוש. ניתן לראות במצב זה יתרונות. ניתן לחוש אי-נחת. אולם, הוא עובדה קיימת. לא ניתן לשנותו וחובה להתמודד עימו. הזמן לעשות זאת הוא עתה, כאשר יש עדיין מרווח נשימה להסתגל לחשיבה שונה ויפה דקה אחת קודם.

מקורות 

  • גבע רות, החוק למניעת פשיעה בארה"ב, משרד המשטרה, היחידה לשירותי מידע ולקשרים בינ"ל, 1 בפברואר 1995, סימוכין: .118316-10-03-10.
  • חזות רמי (1995), ברק: "גם עבירה שהיא 'מכת מדינה' אינה מצדיקה מעצר אוטומטי עד תום ההליכים", ידיעות אחרונות, 15/5/95, ע' 8.
  • יחזקאלי פ. שלו א. (1993), אלימות שוטרים - המילכוד, משאבי אנוש, ירחון מס' 64, אפריל 1993, עמ' 16-14.
  • יחזקאלי צדוק (1993), בוז לכחולי המדים, ידיעות אחרונות, .6.10.93.
  • כספית בן (1993), בוז לכחולי המדים, מעריב, סוף שבוע, 9.10.93, עמ' 65-62.
  • מבקר משרד המשטרה (דו"ח אדן), טיוטת דו"ח ביקורת בנושא הטיפול המערכתי בתופעת אלימות השוטרים, משרד המשטרה, ירושלים, יולי 1992.
  • צימוקי טובה, מעצר ללא אישור של בית-משפט ל- 24 שעות בלבד, ידיעות אחרונות, 23/5/95, עמ' 19.
  • שלו אורית, יחזקאלי פנחס, דגם לטיפול מערכתי משולב בתחנת באר-שבע, פלילים, כרך ד' תשנ"ד, 1994, עמ' 257-223.
  • Miller Linda S., Hess Karen M., Community Policing - Theory and Practice, West Publishing Company, St. Paul, 1994.
  • More Harry W., Special Topics in Policing, Anderson Publishing co. Cincinnati, Ohio, 1992.
  • Trojanowicz Robert, Bucqeroux Bonnie., Community Policing A Contemporary Prespective, Anderson Publishing co., 1990.
  יחזקאלי פנחס, כללי המשחק משתנים, מראות המשטרה, גיליון 152, ספטמבר- אוקטובר, 1995, עמ' 23-21.          

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.