הרבה כעס עורר בקרבכם המאמר מאתמול, שעסק ב'מפעל הזבל' של המשטרה, ותגובות קשות חטפתי מכם. מעבר ל'ירידות' האישיות, היו גם סוגיות ענייניות, ואמירות המחייבות תגובה. המאמר משיב לשאלה, על מה מסתמכים טיעוני. הוא מביא מקורות, בעברית ובאנגלית, ואתם מוזמנים להעמיק בהם. משעשיתי זאת, הגיע תורי לשאול: אתם גאים בכלל המקצוע שלכם? אוהבים אותו? אתם רואים בעצמכם שוטרים מקצועיים? אז איך אינכם מכירים חומרים בסיסיים על משטרה? זה לא חלק מהאחריות הציבורית שלכם? רופאים נוהגים כך? עורכי דין? עובדים סוציאליים? ממתי הזיעה היא תחליף לשכל?
התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שמכילה לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים: חוסר הצידוק למעשה; וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית. הטיפול באלימות השוטרים קשה וסיזיפי. תוצאותיו אינן מעודדות, בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת. זו הסיבה שרוב מפקדי המשטרה מעדיפים לוותר על הטיפול בבעיה, בתקווה שלא 'תתפוצץ' בקדנציה שלהם.
[צילום: חטיבת דובר המשטרה] [לריכוז המאמרים אודות השתלבות נשים בארגונים צבאיים, לחצו כאן] תודה למיה ויינשטיין, שהייתה גם כאן הטריגר לכתיבת המאמר… אחד המאפיינים הבעייתיים של התרבות הארגונית במשטרה הוא מאצ'ואיזם ושובניזם. רצון לחשל את החברות ולחזק את הדימוי העצמי בסיטואציות 'גבריות' מובהקות; סגנון דיבור בוטה, חריף, ישיר וגס, והרבה מאוד יחסים בין אישיים בין שוטרים…
[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] עד כמה התרבות הארגונית המשטרתית דומיננטית? כד כמה אזרחים נבדלים משוטרים בדעותיהם, כשזה נוגע להתנהגות אנשי משטרה? אין כמו רשת חברתית כמו הפייסבוק על מנת לעמוד על ההבדלים הללו. לצורך הבדיקה. לאחרונה העליתי סרט אחד (מיני רבים) של התנהגות שנויה במחלוקת של שוטרים: הסרט מתאר…
רפורמה מהותית חייבת לטפל טיפול שורש בשני הגורמים העיקריים המשפיעים על מצבה הנוכחי של המשטרה היום, ושגורמו לסטגנציה שבה היא מצויה המשטרה כבר 20 שנה: הביורוקרטיה והמנגנון המשטרתי מחד גיסא, והתרבות הארגונית של המשטרה מאידך גיסא. על שניהם הרחבתי לא מעט בעבר...
הסדקים בקוד הנאמנות המשטרתי הופיעו גם לפני 'הצינור' של גיא לרר... אחת מסדרות הכתבות הטובות והאמינות שהכרתי על התרבות הארגונית המשטרתית, בהיבטים הישראליים, האותנטיים שלה -שכל אלה מאתנו, שהנם או שהיו אנשי משטרה מכירים היטב - היא סדרת כתבות במאקו שעלתה באפריל 2015, שכתב בלש לשעבר במשטרת באר שבע, שהפך לעיתונאי, בשם שי לוי...
ב- 7.5.2015 השתלח השדרן, גבי גזית, במפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, ברדיו ללא הפסקה 103FM, בצורה בוטה וחסרת תקדים. זה רק ה"דובדבן" במסע של השמצות אישיות שמקורו בארגון ובפורשיו, ושיצאו לציבור הרחב. אינני זוכר מקרה דומה של קברניט משטרתי מושמץ כך בתקשורת. מה הסיבה לכך? דנינו הגיע לתפקידו אחרי שמילא בהצלחה תפקיד לא קל כמפקד המחוז הדרומי, עם…
דומה שבעת כתיבת שורות אלה עברו הפגנות אנשי העדה האתיופית את נקודת השיא של ההצלחה, וניתן כבר להתפנות להפקת לקחים ראשונית. הייתי מצביע שני לקחים עיקריים על שאם המשטרה הייתה משכילה להפנים אותם עוד ב- 1990, כל השיטור בישראל נראה אחרת: הלקח הראשון הוא: טוב להיות "שמשון הנעבך" שחוטף מהמפגינים. דווקא ההתאפקות המשטרתית מול השתוללות חלק מההמון שיקמה במהירות את תדמיתה ויצרה לה תמיכה עממית. הלקח השני הוא שטעות שעושה מפקד "קטן" אחד בשטח, עלולה בערבו של יום ליפול על כתפי ראש הממשלה ולחולל שערורייה לאומית...
איך ניצב משנה מבוגר, רציונלי, אחראי ומנוסה, יכול לצאת מכנס חירום של הקצונה הבכירה של המשטרה עם המפכ"ל בנושא ההטרדות המיניות, להתקשר למתנדבת ולקבוע איתה בלובי של מלון? איך שועלי קרבות וותיקים בשדות הפוליטיקה הארגונית כמו ניצבי המשטרה לא הבינו, לאחר פרשת ניסו שחם, שנפל דבר והגיע העת להשתנות? מה גורם לאנשים טובים ומנוסים להתעקש ולהמשיך באותה דרך שכבר ברור לכולם שהיא מובילה לביזוי, להשפלה, ולסילוק מהמשטרה?
[להורדת הספר: עדית חכימי – היבטים צבאיים ואזרחיים בהבניית תפקיד בהבניית תפקיד השוטר בישראל] ספר זה, אשר יצא בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, פותח צוהר לתהליך הבינוי של תפקיד השוטר, במציאות החברתית המורכבת של החברה הישראלית. הוא מציע מסגרת תאורטית לניתוח סוציולוגי של תפקיד השוטר. מסגרת אשר נותנת ביטוי למתח שבין מרכיבים "צבאיים" ו"אזרחיים" באפיון המשטרה…
