בדרך כלל נהוג לזהות את תופעת 'שלטון האימהות' - חוסר הנכונות של משפחות לשלוח את בניהן להילחם - עם מדינות דמוקרטיות; אבל מלחמת רוסיה אוקראינה - בעיקר החלטת ולדימיר פוטין על גיוס ותגובת האוכלוסייה, מלמדת אותנו שהתופעה חיה ובועטת גם במדינות טוטליטאריות.
בעולם אידאלי, הזמן הנכון לצאת לפעולה נרחבת בעזה היה מיד כשהתחילו ההפגנות על הגדר, כאשר השקט מיצה את עצמו ולפני ההגעה לשלב הקריטי של הפריסה האיראנית בסוריה. אבל בתחום הזה, אין אידאלי אצל דמוקרטיות (ולא רק אצלן)... הצורך שלהן בלגיטימציה פנימית, מחייב אותן להוכיח לתושביהן - מעבר לכל ספק - שיצאו למלחמה רק בלית ברירה...
'שלטון האימהות' (באיטלקית, שם התופעה רווחת במיוחד היא קרויה: Mammismo) משמעו, שקרובי משפחה - גם כאלה המקבלים את החלטתם של ילדיהם להצטרף לכוחות המזוינים של מדינה - מגיבים לעתים קרובות בתדהמה ובזעם, כאשר ה'ילדים' נשלחים למקומות לחימה, שבהם הם עלולים להיהרג, במקום לראות בכך סיכון מקצועי...
תופעת 'שלטון האימהות' שחווים הרוסים עתה פוגעת גם בנו. הגענו היום למצב, שהשיקול ע"י מקבלי ההחלטות, האם להפעיל את צבא היבשה, לא מונע מהצורך לנצח את האויב; אלא מהחשש לאבדות...
תופעת חוסר היכולת לספוג אבדות - שמשתקת יכולות של צבאות ויוצרת תופעות של צבאות שכירים כמו 'קבוצת וגנר' - איננה חדשה ויש לה שם: 'שלטון האמהות'. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שנכתבו באתר זה אודות התופעה והשלכותיה, על פי הכותבים (לפי סדר הא"ב). קריאה נעימה!
חמאס מצליח להלך בין הטיפות, על סף הכאוס, במיומנות מעוררת התפעלות: לוחץ, וכשהוא מרגיש שהלחץ מתקרב לנקודת הפיצוץ, הוא נסוג לאחור, ממש כמו בוואלס. בכך, הוא משרת מטרה איראנית, למשוך את הקונלפיקט כמה שיותר זמן לפני הפיצוץ הבלתי נמנע; כדי להסב את תשומת הלב בישראל דרומה, ולאפשר לאיראן להתבסס בסוריה, עם כמה שפחות הפרעות.
