ב-24 ביולי 2024 נאם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית. הקטע שבו קיבל את מחיאות הכפיים הרמות ביותר היה כשכינה את ה"קווירים למען פלסטין" בתואר "אידיוטים שימושיים", וסיפר את הבדיחה שהסתובבה מזה זמן ברשתות החברתיות, לפיה אהבת הקווירים לפלסטינים משולה לאהבתן של עופות לקאנטאקי פריי צ'יקן (רשת המזון המהיר של עוף מטוגן). במאמר זה ריכזתי תמונות וכרזות המתעדות את האהבה התמוהה הזו.
סוגיית העבודה הפלסטינית בישראל - ובתוכה תופעת השב"חים - תקועה עמוק בגרונה של ישראל, לא לבלוע ולא להקיא. הן ישראל והן הרשות הפלסטינית 'מכורים' לה, אבל במצב הנוכחי, האינטרס להיחלץ ממנה - אם זה בכלל אפשרי - הוא בעיקר ישראלי. על רקע זה, תמוה חוסר המעש הישראלי בהקטנת הביקושים לעבודה זולה. עד אז, אין מנוס מהגדלה של העובדים המורשים, כדי לצמצם את תופעת השב"חים מחד גיסא, ומאידך גיסא, להגדיל את יכולת ההתאוששות הישראלית במקרים של פיגועים
על פי טבעם, מצבי חירום במיוחד בזמן מלחמה, מציבים להנהגה לאומית דילמות להכרעה, ולניהול סיכונים פוליטי. במשוואה הכוללת של ניהול הסיכונים חייבת להשתלב נקודת המבט הכלכלית יחד עם נקודת המבט הביטחונית ביחס לאינטרס הישראלי לשימור היציבות האזרחית, שעדין קיימת במרחבי יו"ש. במכלול היבטים אלה, למרות הסיכונים, למרות ההכרזות שאחרי 7 אוקטובר יש לחשב מסלול מחדש, הפועלים הפלסטיניים מיו"ש, לפחות כמחציתם, חייבים לשוב לעבודתם בישראל. זו הכרעה מנהיגותית-אסטרטגית, בלתי נמנעת.
איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".
אחת התופעות המרתקות בשמאל הישראלי, היא הבוז ל'בבונים' - אחיו יוצאי עדות המזרח, והאוטו-אנטישמיות שהוא חש כלפי אחיו החרדים, מול ההתבטלות וההתחשבות שהוא נוהג בערבים ה'ילידים'. ההיגיון הזה הוא לחם חוקו של השמאל בכל העולם המערבי, וממוצה בתיאוריה רומנטית - ונאיבית מאוד - הקרויה: 'רעיון הפרא האציל'. (Noble savage), שאיננו מאפשר לתופעות - כמו הרג להט"בים והתעללות בנשים - לשנות ולו במעט את הערצתו לערבים.
המאבק הזה ביהודה ושומרון, הוא ענין שונה בתכלית ממאבק בפשיעה. מול תשתית הטרור שקמה בג'נין ובשכם נדרש הרבה מעבר לסיכול המפגעים, הבאתם לדין או חיסולם. באתגר הזה כמאבק בעל תוכן קיומי, מדינת ישראל נדרשת לניהול מערכה בתכלית אסטרטגית רחבה שמעבר למיצוי דין עם מפגעים ושאיפה מקומית להרגעת השטח.
לב הבעיה היא הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, אלו היושבים על כל שטחי ארץ ישראל, בתוך המדינה ומחוצה לה. לטעמי אין הבדל כל כך גדול, הוא בעיקר סמנטי; אבל, והכי חשוב, כל פתרון חייב להבין שהערבים הם עם אחד. אין פתרון של הפלסטינים 'שלנו', שיכול להיות נפרד מהפתרון של ערביי יהודה ושומרון. במאמר, אבחן את ה'פתרונות' המככבים ע"פ הקריטריון שלי, שהוא – האם אני מאחל לילדי ולנכדי לגדול ולחיות כאן עם הפתרון הנידון. בסוף אכתוב גם מה אני חושב על ה'פתרון' הראוי, ולמה.
זהו מאמר תשובה למאמרו של יואב קרני ב'גלובס' (ראו למטה) "בואו נדבר על הצער הפלסטיני", מה- 6 במאי 2023. במאמר הציע קרני כי מדינת ישראל תציין באופן רשמי את "יום הנכבה" - החל ב- 14 במאי, תחת השם: "יום הצער והפיוס"... עצתי שונה!
פני החברה הם תמיד כפני האליטה. היא זו המנווטת אותה. היא זו שיוצרת את תרבותה הפנימית ואת חזונה; היא המרימה והיא המדרדרת אותה. החברה שלנו מצויה במצבה הגרוע ביותר מאז קום המדינה. המצב הזה משקף את הקיפאון/סְטַגְנַצְיָה ופער רלוונטיות של האליטה, על חלקיה השונים.
בעוד שליטים במזרח התיכון מנסים ליצור, יש מאין, חיבור תודעתי להילת ההיסטוריה הקדומה, הפגאנית והמפוארת של מדינותיהם, הקשר של 'עם התנ"ך' עם עברה הקדום של הארץ הוא כמעט מובן מאליו. את הקשר הזה מנסה עתה הרשות הפלסטינית לקעקע, בהשמדת אתרי עתיקות יהודיים; כי כל מהות הלאומיות הפלסטינית היא לקעקע את הציונות, ולרשת אותה; משל הכנענים חזרו לתבוע את ארצם מבני ישראל...