האביב מתקרב, ועמו טרור העפיפונים ובלוני הנפץ חוזר ומרים ראש. כתבנו ודיברנו עוד בשנה שעברה: יש פתרון מדף לאיום זה, מערכת של בואינג, המבוססת על לייזר חשמלי של 2 ק"ו, שמסוגלת להסיר איום זה. גם כל אחת מהתעשיות הביטחוניות הגדולות בארץ יכלה להעמיד מזמן מערכת מבצעית כזו; אולם, כלום לא קורה...

טוב שבמרכז הארץ, עולם כמנהגו נוהג (אחרת, לא הייתה לנו מדינה נורמלית...); וברוכים הבאים לפערים המובנים - שקיימים בכל מדינה - בין המרכז למה שמכונה אזורי הסְפַ‏ר או מרחבי הסְפַ‏ר (Frontier)... זהו מונח פוליטי וגאוגרפי, המציין אזורים מחוץ לערים הגדולות - בדרך כלל, בסמוך לגבול ואף מעבר לו - שהם שונים תכלית שינוי מהערים, הן בשירותים שמקבלים התושבים, הן ברלוונטיות של החוק; והן ביכולת לאכוף אותו...

המצב הנוכחי - שבו שטחיו המוריקים של עוטף עזה, משנים ביסודיות את צבעם, מירוק לשחור - מעורר, מטבע הדברים, חוסר נחת גדול, בישראל כולה בכלל, ובעוטף עזה בפרט. זהו מצב מעצבן, אבל זמני!

אין צורך להוקיר את האויב, על מנת להעריך אותו כראוי. גם נחישות המאבק באויב אינה צריכה להיפגם אם לומדים לכבדו. המדינה החמאסית בעזה ראויה להרבה כבוד ולימוד מעמיק, לפחות בתחום אחד: היצירתיות... אי אפשר שלא להתפעל מהמוח הפורה שמפגינים האנשים, בתוך סיר הלחץ הגועש הזה, וכנראה בגללו: מנהרות, עפיפוני תבערה, עפיפוני נפץ, ועוד ועוד... בכל הנוגע ללימוד יצירתיות, מהווים העזתים מקרה בוחן מצוין...