מרחב המיקוח על עסקאות הטיעון הולך ומתרחב עם התפשטות תופעת עסקאות הטיעון והתרחבות השימוש בחלופות למשפט ההוכחות המלא. התרחבות מרחב המיקוח על עסקאות הטיעון מחריף את פערי הענישה בין נאשמים שונים בעבירות דומות, ומרחיק את האמת המשפטית מן האמת העובדתית...

אם איננו מסוגלים למנוע עינויים בחקירה כיצד נוכל לעמוד ביעד שהציבה הצעת החוק הממשלתית, "כי פירותיה של חקירה שכללה עינויים לא יבואו בשערי בית המשפט"?

במשפט הפלילי התפיסה היא, "שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו." (השופט נֹעם סולברג, 1.09.2016), אלא שגם במשפט הפלילי, "אם האמת מתבררת מפיה של אחת הדמויות סימן שלפנינו פענוח עלוב"...

זוהי תגובה למאמרו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין "להרחיב גבול הצדקה והמישרים - עיון – הארץ", על ספרו של פרופסור נחום רקובר, סודו של המשפט העברי - צדק, משפט, יושר ורחמים...

למרות הגידול העצום בשימוש בעסקאות הטיעון כחלופה לניהול משפט מלא, ההליך המשפטי הפלילי התארך וגרם לירידה התלולה בתפוקת בתי המשפט. התוצאה אינה רק עינוי דין מתמשך לנאשמים ולקרבנות, אלא צמצום מספר התיקים שבהם המערכת מסוגלת לטפל, צמצום שבעקבותיו לא נערך בירור דין עם אלפי חשודים, וניתן זיכוי עקיף לאשמים רבים שהדין עמם לא מוצה...

שיטות החקירה בישראל מניחות את המבוקש; החשוד אשם ולפיכך לגיטימי להפעיל נגדו כל שיטת חקירה במטרה שיודה באשמתו. התמריצים שיצרו את השיטות הללו הם תולדה של מעמד ההודאה בישראל...

שיטת משפט הגורמת ל"עסקה" להיות מפתה כך שהליכה למשפט הופכת למסוכנת, משקפת יותר כפייה אינקוויזיטורית של הודאה מאשר חוזה בין שווים...

פניתי בדוא"ל לאקדמיה ללשון העברית בשאלה בדבר הבדל המשמעות בין המילים הודיה להודאה. המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה. בלשון אנשי המשפט יש שימוש בצורה הודיה גם במובן 'הכרה באשמה'. השימוש במונח "הודיה" עלול לטעת את הרושם כי הנאשם "מביע תודה" לחוקרים ולבית המשפט על שאפשרו לו "לפרוק" מעליו את האמת...