האם השתנה משהו במזרח התיכון, מאז הציע שמעון פרס להפוך את ההתנחלויות ברצועת עזה ל'קלאב מד'? לא אצל אהוד ברק ויאיר לפיד, שמתעקשים לדבוק בדקלומים הישנים, כאילו לא השתלט חמאס על הרצועה לפני יותר מעשור וכאילו אין לקחים להסיק משנות עיראק ואפגניסטן...

כך או אחרת, ברור לחלוטין מדוע יש אנשים - המפורסם והבכיר ביניהם היה שמעון פרס - שחשבו ואמרו שאין טעם ללמוד היסטוריה. מילא חשבו ואמרו, במקרה של שימון פרס, גם עשו (תכנית הייצוב כללה בתוכה בין השאר קיצוץ של מאות אלפי שעות לימוד. את התוצאה אנו רואים היום ברמה הגבוהה מאד של הבורות הישראלית)...

בן-גוריון חשש, שלמרות שהעם היהודי הצטיין בנביאים, הצטיין במפקדים והצטיין במלכים, הוא היה חסר, באופן כרוני, מדינאים. הוא חשב, שהחורבן שפקד אותנו פעמיים, נבע מחוסר יכולת מדינית של העם היהודי. הוא חשב, שלעם היהודי יש כושר נבואי, אך אין לו כושר מדיני. אין חוש של פרופורציה, אין יכולת הבחנה מוקדמת, מתי עלול להתרחש אסון או מתי נולד סיכוי...

לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.

"הסכמי אוסלו" לא היו בהכרח טעות. באותה העת היה היגיון של ממש בהשגת הסכם עם הפלסטינים והיה להם סיכוי טוב להצליח. הם נכשלו לא מעט בשל התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל, שתרומתו של שמעון פרס לעיצובה היא עצומה, לא פחות מתרומתו לעיצוב הסכמי אוסלו, כיוון שניצב כל העת בפסגת ההנהגה המדינית ביטחונית. האם ה'תרבות' הזו, שתרם לעצב - ושלפיה נהג - היא שהכשילה אותו בערוב ימיו?

הבדל התרבויות מסביר מדוע דחו עמי הסביבה את החזון של פרס על "מזרח תיכון חדש". העולם הערבי נעלב מהגישה של "נעזור לכם". הם ראו את הנרקיסיסטיות ואת התנשאות, את מיקוד השליטה הפנימי: "יש לנו יכולת, תתפעלו מאיתנו..." ולא רצו חלק בזה...