על פרשת הדרכים הקשה בה ניצבת בימים אלה מדינת ישראל, מרחפת השאלה המטלטלת את מדינת היהודים משחר ימיה, מה בכל השנים הצליחו להקים כאן, מדינה ריבונית או לא יותר מוועד קהילות?

לא תמיד כדאי להלחם חזיתית למול חומה בצורה. צריך לדעת להרפות, לוותר ולהבין, שהמאבק רחוק מלהסתיים, מחר יום חדש, ובינתיים נכון להכיר בחולשה, כי הכרה כזו מול מציאות בלתי רצויה, היא חוזק!

לב הרעיון הציוני הוא להיות נפעם ומודרך על ידי חלום אינסופי. וכאן, את מי שיש לו חלום שבאמת מפעיל אותו, הפכו ל״משיחי״. בדרך הזו - שממוקדת רק בניהול טכני חסר חזון עליון - אין עתיד ואין רוממות רוח למדינת ישראל. אם תרצו, זה בסיס משבר חוסר האמון במנהיגים ובמוסדות, שכל רצונם לנהוג את המדינה.

המתחים של בנימין נתניהו עם ג'ו ביידן אינם חידוש בנוף הבריתות הבינלאומי. ההיסטוריה של הבריתות גדושה בדוגמאות של מאבקי כוח בין מנהיגי מדינות בעלות הברית. מרוזוולט וצ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה ועד למתחים בתוך נאט"ו במהלך המלחמה הקרה, הדינמיקה הזו משקפת את המורכבות הטבועה בפוליטיקה הבינלאומית. 

כיצד לא ראו בכירי צה"ל את שראו התצפיתניות, ואת מה שיכול היה לראות כל מי שעיניו בראשו ומתבונן על המתרחש בקרבת הגבול? את מלכודת השקיעה האובססיבית לתוך הפרטים על חשבון השלם, אנו מכנים 'מיקרו ניהול' (Micromanagement): "מרוב עצים לא רואים את היער". פרנץ קפקא תרם לתופעה דימוי משלו, רק שאת מקום העצים ממלאים מקורות המים השונים, ואת מקום היער ממלא הים...

מצבה של מדינת ישראל בימים אלה, כמובן איתן פי כמה ממצבה של מדינת ישראל שאך נולדה בימי תש"ח, אבל מבחנה המנהיגותי של ההנהגה הישראלית מחייב גדלות בשיעור הקומה הרוחני והניהולי הנדרשת להנהגת אומה במלחמה קיומית.

מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?

במבט אקטואלי אל סיפור יציאת מצרים, אפשר השנה לספר מחדש את הסיפור הכול כך מוכר כבר מגן הילדים.  אף פעם לא שאלנו האם הם באמת רצו לצאת ממצרים? עיון חוזר בסיפור מגלה כי גם שם הייתה מחלוקת שעד היום לא הוכרעה...

מטפורת הרכבת והמסילה היא הסיפור של הליברליזם הנאור. היא מבוססת על ההנחה, שתפקוד נכון מקצועי ורציונלי מציב את המציאות על מסילה רוטינית ויציבה. מרגע שזה מושג, כמו במערכת רכבות, מדינה זקוקה רק למנהלים נאמנים חרוצים מקצועיים שיגיעו בזמן לעבודה ויתקתקו את ה'סיסטם'...