פרשת ריבלין – מי הרוויח ומי הפסיד?

ההתנפלות ההמונית על הנשיא ריבלין מלמדת עד כמה השיח הפוליטי בישראל רדוד, שטחי ומזכיר קטטה בין אוהדי שתי קבוצות כדור רגל. מהר מאוד התפלג הוויכוח על פי גושי ההצבעה הרגילים, כשהנשיא נתפס משום מה כיקיר השמאל, וכאובייקט ניגוח ברמות שונות מצד הימין. גם ראש הממשלה הואשם (כנראה בצדק) כרווה נחת מהמבוכה שאליה נקלע הנשיא.

גרשון הכהן: מורשת רבין היא האחריות המשותפת בין הדרג המדיני לצבאי

יצחק רבין לא חתר תחת הסדר החוקי-היררכי, הקובע לדרג המדיני סמכות בלעדית בהכוונה ובהחלטות. אבל מרום ניסיונו המעשי, הצביע על חיוניות הממד הקוגניטיבי, המחייב לקיים בין הדרגים שיח כן ונוקב של אחריות משותפת. התופעה דומה במידה רבה לברור המתקיים בין יזם לבין ארכיטקט. אם הארכיטקט אינו יותר ממתווך ניהולי בין היזם לבין הפועלים, אפשר לוותר עליו. הזיקה בין היזם לבין הארכיטקט רחוקה מלהיות אינסטרומנטלית גרידא. כך גם לגבי הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי...

למה המאבק האלים עם הפלסטינים מתחדש דווקא עכשיו?

[מקור התמונה] ב- 8 באוקטובר 2015 פרסם אורי משגב ב- הארץ מאמר תחת הכותרת: אמרנו לכם, וכך כתב: מכיוון שאתם שם בימין ובשלטון התרגלתם ליהנות משמאל רפוי, רופס, מפוחד, חסר ביטחון, מהוסס, מתנצל, מתייסר, הולך על בהונות, אכול רגשות אשמה ושנאה עצמית, שמוציא שם רע למונח אלטרנטיבה ושובר שיאי פרודיה על רעיון האופוזיציה, חשוב מאוד בימים אלה…