האם הפוליטיזציה מחלחלת מבית המשפט העליון למטה? ברור! כל תלמיד בשנה א' בניהול יספר לכם שזו משמעותה של היררכיה. המנגנון של העברת רעיונות ותפיסות בדרגים השונים של מערכת המשפט אינו שונה מכל ארגון היררכי אחר. פרשת אוריך כמקרה בוחן.
מוטב לו לנשיא העליון לחזור ולשנן היטב את החוק הראשון של האסטרטגיה: לעולם על תבחר באופציה שאינך יכול לשלם את מחירה אם תפסיד.
השיטה המשפטית הנהוגה בישראל היא השיטה הבריטית, שבה נבחרים שופטים ע"פ תחומי התמחותם, ודעתם הפוליטית אינה רלוונטית. אבל, מהיום שבג"ץ פתח את שעריו לכל, הוא עוסק כל העת בסוגיות פוליטיות. זהו שינוי מהותי בתפקידו של בג"ץ ובזהות השופטים, בהשוואה למודל הבריטי הקלאסי, שהפער בינו לבין המציאות המשפטית בישראל בולט היום יותר מתמיד. סוגיות של זהות פוליטית של שופטים בזמן מלחמה הן עדות לכך שהמערכת מתמודדת עם אתגרים שלא היו קיימים בשיטה הבריטית הקלאסית. השאלה כעת היא כיצד להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, מבלי לאבד את עקרונות העצמאות והמקצועיות.
פרשת הדלפת המסמכים מצה"ל וה'טיפול' חסר התקדים בחשודים, מלמדת אותנו שוב, שבישראל - כמו במדינות WOKE מערביות אחרות - נהוגה בגלוי, אכיפה בררנית הזועקת לשמים, תוך שימוש פוליטי גלוי בכלים של התביעה הפלילית. החרדה עמוקה ותחושת הדחיפות בקרב היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, השב"כ וגורמים במטכ"ל שמאבדים את מוקדי הכוח שלהם ערב כניסת ממשל רפובליקני לתפקידו, יוצרים מצב שבו הגענו ל'מאני טיים', שבו הכל כנראה מותר.
היעדר אמון במערכות שפיטה במדינות דיקטטוריות, הוא תופעה מוכרת. אבל בעשורים האחרים החלו בתי משפט במדינות דמוקרטיות לאבד את אמון הציבור. מסתבר כי ככל שאוכלוסיית המדינה מקוטבת יותר, כך גדל הסיכוי לאבדן האמון והלגיטימציה במערכת המשפט. לכן, הדרך לתיקון המערכות הללו חייב לעבור בראש ובראשונה, דרך איחוי השסעים בעם!
איך מצא עצמו בג"ץ מגן באובססיות על זכויות האויב בעיצומה של מלחמה קיומית, עד כי הפך נשוא לתגובות קשות ברחוב הישראלי כמו "בג"ץ הפך לביתם החם של הנוח'בות" ועוד מילים שמוטב לא להעלותם על הכתב? הכול התחיל, כשבית המשפט העליון בישראל פתח את זכות הגישה אליו לכל אדם בשנת 1995, בהחלטה הידועה כ"בג"ץ בנק המזרחי". כדרכו בהחלטות משנות מציאות, הוא עשה זאת 'מתחת לרדאר', 5 ימים אחרי רצח רבין, רחוק מתשומת הלב הציבורית...
עוד לא עברה שנה מאז ההמונים שצבאו על הרחובות 'הצילו' את שלטון החוק מהמבקשים לכלותו, והנה מהפך: בשרשרת בלתי פוסקת של 'עשייה על סטרואידים', ובעזרת העמותות העותרות אליו שוב ושוב - שחלקן פועל במימון זר ואפילו עוין, שמייצגות את האויב, ומתפרנסות בזכות פתיחת שערי בית המשפט לכל דורש - ממחישה מערכת בתי המשפט כמה היא חולה ותלושה מהמציאות (ומעמה), וכמה הוא היה תמים בהגנתו עליה...
מקובל לייחס את ההתקפות על בית המשפט לימין הפוליטי. ההחיבור הזה נצרב בתודעתנו בעיקר בעקבות משפט נתניהו, והתחזק מאוד בעקבות המאבק על הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית. אבל האמת היא, שכמו שופטי כדורגל, חוטף בית המשפט נאצות משני צידי המפה הפוליטית, בכל פעם שאיננו מספק את הסחורה לאחד מהצדדים.
בולט היום לעין, הצורך ברפורמה בניהול 'מגה תיקים', באופן שיחייב את כל הצדדים - ובראשם, עורכי הדין של הצדדים - להתכנס לדיונים רציפים, של חמישה ימי עבודה בשבוע ברצף. רפורמה זו דורשת תיקון חקיקה, שלא יאפשר לצדדים ולבית המשפט, 'לברוח' בלחץ האירועים, למחוזות הנוחים של 'ניהול מדלג' של ההליך. מטבע הדברים, הדבר דורש גם הקצאת משאבי כוח אדם - שיפוטי ואחר - לטובת העניין.
משום מה, החלטה כה קרדינלית של בית המשפט אינה מופיעה באותיות "קידוש לבנה" בראש חוצות שבראש החודש, אלא מופיעה אי שם בצנעה, באותיות "טל ומטר" חורפיות וזעירות. מעניין למה!