תקציר: ניצב בדימוס, ד"ר יהושע כספי מספר על מצב הכליאה בארץ ישראל, בתקופה העות'מאנית...

[בתמונה: האמפריה העות'ומנית בארץ ישראל. פאשה מפקד חזית הקווקז מגיע לירושלים, 1917. מקור התמונה: ספריית הקונגרס. התמונה היא נחלת הכלל]

עודכן ב- 1 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מעט מאוד מקורות מתעדים עבורנו את מצב הכליאה בתקופה העות'ומנית, הטרום מנדטורית. אחד החשובים שבהם הוא מאמרו של ניצב בדימוס ד"ר יהושע כספי, (ראו תמונה משמאל למטה) בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שראה אור ב- קתדרה 32, ביולי 1984.

כותב כספי:

מעט מאוד מידע נמצא בכתובים לגבי מצב בתי-הסוהר בארץ-ישראל בתקופה העות'מאנית. בתקופה זו נהגו לאסור בשל עבירות חמורות בלבד, לקראת הוצאתם להורג של הנאשמים; וכן, אנשים שהשליט רצה במאסרם. בעבירות קלות-ערך או חטאים, נהגו להסתפק בהטלת קנסות או עונשים גופניים.

ביישובים קטנים רבים היו תאי-מעצר, בעוד שבערים מרכזיות יותר - כמו נצרת, יפו וירושלים - היו בתי-סוהר. לקראת משפטם על פשעים חמורים הועברו הנאשמים לכלא המרכזי בדמשק. שם גם הוצאו לפועל פסקי-דין מוות.

[בתמונה משמאל: ניצב יהושע כספי. מקור התמונה: משטרת ישראל]

בתקופה זו לא היו מוסדות לעבריינים צעירים. צעירים שנידונו למאסר נשלחו לבתי-סוהר, ושהו שם במחיצת עבריינים מבוגרים.

בתי הכלא ותאי המעצר התאפיינו בזוהמה, באי מתן תנאים מינימליים לעצורים / אסירים וכל הטבה הייתה מותנית במתן שוחד לשומרים (כספי, 1984, עמ' 145-144).

ה'סראיה' - מרכז השלטון העות'מאני בירושלים - היה במחצית הראשונה של המאה ה-19 במבנה שכונה 'ארמון פילאטוס', במקום נמצא כיום בית-הספר 'עומריה', מצפון להר-הבית. בסראיה , היה קיים, בין היתר, בית-סוהר.

[בתמונה: בית-הספר 'עומריה', מצפון להר-הבית, שבו היה קיים בית סוהר, ב- 1869. תורם הצילום ל- pikiwiki: רוני מנור; והוא נחלת הכלל]

גם במצודת-דוד היה קסרקטין צבאי ותאי-מעצר, ויש להניח כי המדובר ב'קישלה' של היום (כספי, 1984, עמ' 144; ראו תמונה למטה).

עוד ניתן ללמוד על הכליאה ותנאיה באותה עת, מספרי זיכרונות שפרסמו בני תקופה רלוונטיים:

(כספי, 1984, עמ' 145-144)

• גד פרומקין, שגדל בעיר העתיקה בירושלים, מספר בספרו 'דרך שופט בירושלים', שביציאה הצפונית מהר-הבית, משני צדי שער המשגיח, היו בתקופת התורכים שני בתי-סוהר: האחד, שכונה 'חבם אל דם', שימש לכליאת פושעים שביצעו עבירות חמורות; והשני, ממול, שנקרא 'סיס אל רובאת', שימש לכליאת עבריינים אחרים.

[בתמונה משמאל: ספרו של גד פרומין, "דרך שופט בירושלים", שראה אור ב- 1954, בהוצאת דביר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

• הנשיא השני, יצחק בן-צבי, כתב כי בשנת 1911 ביקר בסראיה בנצרת, בה היו ממוקמים גם תחנת-המשטרה, בית-המשפט, גנזי הממשלה ובית-סוהר. בעזרת מתן שוחד לזקיף ניתן לו להיכנס לחדר אפלולי בעל כיפה מקומרת, חלונותיו מסוגרים, מחצלת גדולה על הקרקע, ובסמוך לכתלים מזרונים מקופלים. על גבי המחצלת ישבו האסירים. תמורת כסף ניתן היה לקנות אוכל בחוץ וכן סיגריות ושתיה.
• איתן בלקינד מפעילי ניל"י כתב כי בשנת 1915, כאשר נעצר אבשלום פיינברג בדרכו למצרים, הובא למעצר בבאר-שבע ומשם הועבר לירושלים, שם נשפט בבית דין צבאי. בבית הסוהר בירושלים, בעזרת בקשיש, היה יכול כל אחד להכניס אוכל וסיגריות מבחוץ, וכן לבקר בתאים. אבשלום הוחזק לפני-כן במגרש הרוסים, בתא שמעל משרדו של מפקד הצבא.
• בין עצורי ניל"י היו כאלו שהובאו לרמלה ושוכנו בבית-מלון שהפך לבית-כלא זמני, או בקסרקטיני צבא. פנחס שניאורסון כתב כי הוא ואחרים שהיו חשודים בהשתייכות לניל"י נעצרו ב-1917 והועברו ממטולה לטבריה בעגלות.
• בטבריה הוכנסו לתא-מעצר קטן ואפל, שרק דרך אשנב קטן בתקרה נכנסו דרכו מעט אוויר ואור. משם הועבר לנצרת.

[בתמונה: מראה כללי של מתחם הקישלה מצריח מגדל דוד. התמונה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י מיכאל יעקובסון]

מנצרת נהגו להעביר את העצורים לפני משפטים חמורים - בעיקר בתיקי בגידה ומרד - לבית-הסוהר 'ח'אן עלי פאשה' בדמשק. בית-סוהר זה נבנה במקורו כח'אן לשיירות גמלים, שהיו באות לדמשק מהמדבר או מצפון-סוריה. בבניין זה לא היו חלונות, ולאסירים לא ניתנו מזרונים ולא כסות כלשהי. לאורך הקירות זרמו מים, וכינים וזוחלים שונים שרצו בתאים בהמוניהם. מנהל בית-הסוהר התגורר בתוך המבנה. ליד כל תא ניצב שומר, ותמורת כסף ניתן היה להשיג אוכל וסיגריות מבחוץ. בבית-סוהר זה הוצאו להורג ב- 1917, לאחר משפט, פעילי ניל"י נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

מי שערער על העונש, הועבר תיקו לטיפול בית-הדין לערעורים בקושטא, שם היה נאסר בבית-הסוהר המרכזי, עד גמר הדיון בערעורו.

לפני נסיגתם מארץ ישראל, דאגו התורכים להשמיד את כל רישומי האסירים. אסירים רבים נמצאו במצב חולי חמור ומזי-רעב. חלק מאסירים אלו מתו תוך פרק-זמן קצר, עקב חוליים ומצבם הגופני הירוד (כספי, 1984, עמ' 145).

[בתמונה: שריפת מסמכים והעלמתם... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Boris Hamer לאתר fexels]

מקורות והעשרה

• יהושע כספי (1984), ‏בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, יולי 1984.
• יהושע כספי (1999), עבירות ועבריינים בישראל: 1948-1998, נתניה: אתיקה.