כליאה בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית

התקופה העותמנית

מעט מאוד מידע נמצא בכתובים לגבי מצב בתי-הסוהר בארץ-ישראל בתקופה העות'מאנית. בתקופה זו נהגו לאסור בשל עבירות חמורות בלבד, לקראת הוצאתם להורג של הנאשמים, וכן, אנשים שהשליט רצה במאסרם. בעבירות קלות-ערך או חטאים נהגו להסתפק בהטלת קנסות או עונשים גופניים.

ביישובים קטנים רבים היו תאי-מעצר, בעוד שבערים מרכזיות יותר - כמו נצרת, יפו וירושלים - היו בתי-סוהר. לקראת משפטם על פשעים חמורים הועברו הנאשמים לכלא המרכזי בדמשק. שם גם הוצאו לפועל פסקי-דין מוות.

בתקופה זו לא היו מוסדות לעבריינים צעירים. צעירים שנידונו למאסר נשלחו לבתי-סוהר, ושהו שם במחיצת עבריינים מבוגרים.

בתי הכלא ותאי המעצר התאפיינו בזוהמה, באי מתן תנאים מינימליים לעצורים / אסירים וכל הטבה הייתה מותנית במתן שוחד לשומרים (כספי, 1984, עמ' 145-144).

ה'סראיה' - מרכז השלטון העות'מאני בירושלים - היה במחצית הראשונה של המאה ה-19 במבנה שכונה 'ארמון פילאטוס', במקום נמצא כיום בית-הספר 'עומריה', מצפון להר-הבית. בסראיה , היה קיים , בין היתר, בית-סוהר.

גם במצודת-דוד היה קסרקטין צבאי ותאי-מעצר, ויש להניח כי המדובר ב'קישלה' של היום (כספי, 1984, עמ' 144).

עוד ניתן ללמוד על הכליאה ותנאיה באותה עת, מספרי זיכרונות שפרסמו בני תקופה רלוונטיים (כספי, 1984, עמ' 145-144):

  • גד פרומקין, שגדל בעיר העתיקה בירושלים, מספר בספרו 'דרך שופט בירושלים', שביציאה הצפונית מהר-הבית, משני צדי שער המשגיח, היו בתקופת התורכים שני בתי-סוהר: האחד, שכונה 'חבם אל דם', שימש לכליאת פושעים שביצעו עבירות חמורות; והשני, ממול, שנקרא 'סיס אל רובאת', שימש לכליאת עבריינים אחרים.
  • הנשיא השני, יצחק בן-צבי, כתב כי בשנת 1911 ביקר בסראיה בנצרת, בה היו ממוקמים גם תחנת-המשטרה, בית-המשפט, גנזי הממשלה ובית-סוהר. בעזרת מתן שוחד לזקיף ניתן לו להיכנס לחדר אפלולי בעל כיפה מקומרת, חלונותיו מסוגרים, מחצלת גדולה על הקרקע, ובסמוך לכתלים מזרונים מקופלים. על גבי המחצלת ישבו האסירים. תמורת כסף ניתן היה לקנות אוכל בחוץ וכן סיגריות ושתיה.
  • איתן בלקינד מפעילי ניל"י כתב כי בשנת 1915, כאשר נעצר אבשלום פיינברג בדרכו למצרים, הובא למעצר בבאר-שבע ומשם הועבר לירושלים, שם נשפט בבית דין צבאי. בבית הסוהר בירושלים, בעזרת בקשיש, היה יכול כל אחד להכניס אוכל וסיגריות מבחוץ, וכן לבקר בתאים. אבשלום הוחזק לפני-כן במגרש הרוסים, בתא שמעל משרדו של מפקד הצבא.
  • בין עצורי ניל"י היו כאלו שהובאו לרמלה ושוכנו בבית-מלון שהפך לבית-כלא זמני, או בקסרקטיני צבא. פנחס שנאורסון כתב כי הוא ואחרים שהיו חשודים בהשתייכות לניל"י נעצרו ב-1917 והועברו ממטולה לטבריה בעגלות.
  • בטבריה הוכנסו לתא-מעצר קטן ואפל, שרק דרך אשנב קטן בתקרה נכנסו דרכו מעט אוויר ואור. משם הועבר לנצרת.

מנצרת נהגו להעביר את העצורים לפני משפטים חמורים - בעיקר בתיקי בגידה ומרד - לבית-הסוהר 'ח'אן עלי פאשה' בדמשק. בית-סוהר זה נבנה במקורו כח'אן לשיירות גמלים, שהיו באות לדמשק מהמדבר או מצפון-סוריה. בבניין זה לא היו חלונות, ולאסירים לא ניתנו מזרונים ולא כסות כלשהי. לאורך הקירות זרמו מים, וכינים וזוחלים שונים שרצו בתאים בהמוניהם. מנהל בית-הסוהר התגורר בתוך המבנה. ליד כל תא ניצב שומר, ותמורת כסף ניתן היה להשיג אוכל וסיגריות מבחוץ. בבית-סוהר זה הוצאו להורג ב- 1917, לאחר משפט, פעילי ניל"י נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

מי שערער על העונש, הועבר תיקו לטיפול בית-הדין לערעורים בקושטא, שם היה נאסר בבית-הסוהר המרכזי, עד גמר הדיון בערעורו.

לפני נסיגתם מארץ ישראל, דאגו התורכים להשמיד את כל רישומי האסירים. אסירים רבים נמצאו במצב חולי חמור ומזי-רעב. חלק מאסירים אלו מתו תוך פרק-זמן קצר, עקב חוליים ומצבם הגופני הירוד (כספי, 1984, עמ' 145).