אסטרטגיית התשה היא גישה צבאית או פוליטית שנוקט צד במלחמה, שמטרתה לשחוק בהדרגה את כוחו, משאביו, רוח הלחימה ו/או נחישותו של היריב, במקום להביסו בהכרעה צבאית מהירה וברורה. היא מבוססת על התמשכות הלחימה, צמצום יכולת ההתגוננות והתגובה של האויב לאורך זמן, ויצירת לחץ פסיכולוגי וציבורי בצידו השני של המתרס. מנצח זה שהצליח להתיש את אויבו יותר. חלק ממלחמות ישראל מתאימות לתיאור הזה, כולל 'מלחמת שומר חומות'... ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' בהקשר זה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
ישראל פועלת בעזה ביולי 2025, בשיטה של לחץ צבאי שאמור 'לשכנע' את חמאס להסכים לעסקה, בלי להבין שחמאס נמצא בדיוק במקום שבו תכנן להיות: סוף סוף הוא נלחם בישראל במלחמת התשה ממושכת ("אינתינזאף" - استنزاف). תפיסה זו עומדת בבסיס תפיסת הג'יהאד של קבוצות איסלאמיסטיות רבות, ובראשן אל-קאעידה וחמאס, ומעוגנת גם במסורת האיסלאמית ההיסטורית, בייחוד בתקופות שבהן המוסלמים היו בנחיתות כוח מול אויביהם... המאמר בוחן את שורשיה הדתיים, מקורות ההשראה ההיסטוריים והאופן שבו אומצה ההתשה ככלי מרכזי בלחימה א-סימטרית בעולם המודרני.
כאשר הרוסים מגיעים לאזור הם עושים זאת לטובת האינטרסים של מוסקבה. כל עוד לא פוגעים באינטרס הישיר שלהם, הם מנהלים דיאלוג דיפלומטי וסבלני. כאשר הפעולות של ישראל יוצרות איום ישיר על אינטרס רוסי (חשיפת המערך במלחמת ההתשה; נפילת האליושין ב-2018) הרוסים נושכים...
מלחמת ההתשה (حرب الاستنزاف, חַרְבּ אֶל־אִסְתִנְזַאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-11 ביוני 1967, ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים, ובניצול הפסקת האש לקידום סוללות טילי קרקע-אוויר לקרבת התעלה, תוך הפרת ס' 3 להסכם.
עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!
מדינת-ישראל היא התגשמות מופלאה, אולי המופלאה ביותר במאה העשרים, של חלום לאומי. אין שום סיבה שלא נצליח באופן דומה, ואף טוב מכך, במאה השנים הבאות. לאחר מכן נחליט מה הלאה...
המערכה שלנו והמערכה העולמית נגד הטרור הן לא אותה מערכה, אבל יש מידה רבה של שילוב, שקשור לארצות הברית. היא לא צריכה להילחם בשבילנו. האתוס הישראלי הבסיסי צריך להיות שאנחנו נלחמים. דיבורים על ברית הגנה עם ארצות הברית אינם נכונים מבחינה ערכית, אבל טוב שתתנהל המערכה העולמית הזאת, ובמקביל המערכה שלנו, ויהיו ביניהן קשרי גומלין...
התקשורת לא יכולה להשפיע, במידה מכרעת, על תוצאות מלחמת התשה, כשם שהיא לא יכולה להשפיע על תוצאות מלחמה סדורה או מלחמה כוללת. יחד עם זאת, לתקשורת במלחמת התשה יש השפעה גדולה יותר על תוצאותיה ועל התנהלות המלחמה, מאשר על כל סוג מלחמה אחר...
כשאנחנו מדברים על מאפייני העימות הא-סימטרי, עלינו לזכור, שמבחינת מדינת ישראל, בהיעדר עומק אסטרטגי במונחים הטריטוריאליים והממשיים, ניתן ונכון לחשוב על הזירה הבינלאומית ועל התמיכה הבינלאומית, כמו גם על הגיבוי והתמיכה של העם היהודי היושב בתפוצות, כחלק או כמעין פיצוי לעומק אסטרטגי...
