אימוץ סוחף של הגיון כלכלת שוק חופשי, לא עולה בקנה אחד עם צורכי גאולת ישראל. בניסן תשי"א במועצת מפא"י סיים בן גוריון את נאומו במילים: "העם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל הזהב או המשיח..." (דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 135, כותרת הנאום: "דרכנו במדינה")...
בתוך הדיון על החלת הריבונות בבקעת הירדן ויו"ש, הופנתה הדרישה לממשלת ישראל לממש קודם כל ריבונותה במרחבי הנגב. בעוד הנהגת המתנחלים ביו"ש מתריעה מפני הקפאת הבנייה ביישובים מבודדים, ראוי להטיל אור על האופן בו תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35 - הקפיאה למעשה - כבר לפני כמעט שלושים שנים - את ההתיישבות היהודית במרחבי הגליל והנגב...
ה- 4 בפברואר הוא יום השנה לאסון המסוקים ב- 1997, שבו נספו 73 לוחמים וקצינים בדרכם ללבנון. אך טבעי הוא שאסון בסדר גודל כזה מקשה על העיסוק בהיבטים אחרים של התופעה, ויחד עם זאת ולמרות הכאב, עצם האירוע מאפשר לנו הצצה נוספת להיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: צה"ל היה צריך להטיס חיילים כי לא שלט בצירים, בהיעדר הגנה מרחבית, המבוססת על אוכלוסייה אזרחית כמשענת לכוחות הסדירים. תחשבו יהודה ושומרון... תחשבו רצועת עזה...
במקום בו אין נוכחות התיישבותית אזרחית, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את ריבונות המדינה. עובדה זו נכונה לא רק לשטחי יהודה ושומרון אלא גם למרחבי הגליל והנגב, כמו גם לכל יתר קווי העימות. לא רק שכוחות הביטחון אינם מסוגלים לספק מסה קריטית של נוכחות רציפה אלא שהם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים...
במאמר זה מסביר האלוף במיל' גרשון הכהן את התרומה הביטחונית המוענקת למערכת הביטחון, בשילוב המתיישבים כגורם נחוץ במערכת המאמצים הכוללת. זו הייתה תפיסת הביטחון המורשתית מאז ראשית הציונות, והיא ממשיכה להיות נחוצה ואפקטיבית...
כדאי להתעורר... מומנטום ההתיישבות היהודית, במיוחד במדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, מצוי מזה עשרות שנים תחת דיכוי מוסדי נוהלי. תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35- היא אחד המכשולים העיקריים!
זהו מאמר שלישי בסדרה זו, ובו אבחן, מדוע לא מתחדשת ההתיישבות היהודית בנגב, וכיצד מנסים השלטונות להתמודד עם האילוצים הביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים הניצבים בפניהם.
המקרים הנקודתיים מנקזים אל תוכם את העובדה שהציונות הדתית - בלי אחותה הגדולה הציונות החילונית - משולה לסחרור של ירח שאיבד מגע עם כדור הארץ. הציונות הדתית השתנתה בעשורים האחרונים, אך הציונות החילונית השתנתה יותר. סחרור זה שמשול לילד עם המחט שעומד על הקוטב, שנראה מבולבל כמו הילד הזה שבתמונת הפינוי מעמונה. בעצם, הילד הזה הוא אנחנו.
בשעה שיהודי בגולת קישינייב עמד מול סכנת פוגרום, עמדה בפניו הברירה לקחת מזוודה ומעט כסף ולמלט נפשו למקום אחר. שם לא הייתה ליהודי מולדת. האם אפשר להתקיים בהיגיון כזה גם במקום שהוא מולדת? בהיבט הפרגמטי: ברגע שמסתמן לאויבינו כי אחיזתינו במרחב אכן כפופה לחשבונות התועלת, דרכם מוארת בתקוה גדולה.