תקציר: אחת התופעות המרתקות שצפות מאז טבח ה- 7/10 היא הסלידה שבה מקבלת התקשורת הישראלית דיבורים על נקמה, מול ריבוי הלהג בסוגיית ההרתעה (חמאס מורתע, חיזבאללה מורתע וכדומה). קצת מגוחך, בהתחשב בעובדה שהנקמה, היא היא בסיס ההרתעה, בטח במזרח התיכון שלנו!

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני העוסק בתופעת הנקמה. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: בזכות הנקמה.

*  *  *

אחת התופעות המרתקות שצפות מאז טבח ה- 7/10 היא הסלידה שבה מקבלת התקשורת הישראלית דיבורים על נקמה, מול ריבוי הלהג בסוגיית ההרתעה (חמאס מורתע, חיזבאללה מורתע וכדומה). קצת מגוחך, בהתחשב בעובדה שהנקמה, היא היא בסיס ההרתעה, בטח במזרח התיכון שלנו!

בתרבות המערבית - המבוססת על עקרונות נוצריים-הומניסטיים וליברליים - מושג הנקמה מעלה קונוטציות של פרימיטיביות, כאוס ואלימות לא-מרוסנת, עד כי נדמה כי הנקמה אינה יכולה להיות חלק לגיטימי מהתנהגות מוסרית.

עם זאת, כאשר בוחנים את מערכות הענישה, מנגנוני הרתעה, ו/או יחסי גומלין בין מדינות בזירה הבינלאומית, מתברר כי רעיון הנקמה — גם אם הוא מופיע תחת שמות אחרים — ממשיך לפעול ככוח משמעותי בעיצוב הסדר החברתי. מאמר זה מבקש לבחון את המתח בין הרטוריקה הדוחה נקמה לבין הפרקטיקה המושתת עליה.

נקמה כהתנהגות אנושית טבעית ותרבותית

בחברות פרה-מדינתיות, כגון שבטים או קהילות מסורתיות, הייתה הנקמה ממוסדת במסגרת של דם תחת דם, או קוד כבוד. לדוגמה, קוד חמורהבי (Hammurabi) ובחברות מסורתיות ושבטיות רבות, נקמה נחשבה לא רק ללגיטימית – אלא גם לחובה מוסרית. מערכות של נקמה הדדית שימשו כמנגנון מוסדר ליצירת הרתעה, שוויון, ואף לקביעת גבולות התנהגות.

הנקמה אינה רק תופעה תרבותית – היא מושרשת במבנה הרגשי והחברתי של האדם, ונטועה במבנה הפסיכולוגי שלו. רגשות של עלבון, פגיעה וכעס מחוללים לעתים קרובות תגובה של "איזון חשבונות". גם אם העולם המערבי מנסה לעדן תגובות אלה, הן עדיין נוכחות – גם אם במסווה של "צדק", "ענישה" או "תגובה הולמת". חוקרים מצביעים על כך שנקמה היא תגובה אוניברסלית לפגיעה, אשר משמשת כדרך לשיקום תחושת הצדק, השבת כבוד, ואף הרתעה (McCullough, 2008). הנקמה מופיעה כחלק ממנגנון של "צדק תגמולי" (retributive justice), שבו החזרת האיזון החברתי נעשית באמצעות פגיעה הדדית.

הרתעה: מנגנון של נקמה ממוסדת

המעבר מהחברה המסורתית לחברה המדינתית לא ביטל את הנקמה, אלא הפקיע אותה מידי הפרט והעביר אותה למוסדות פורמליים. מערכת החוק, ובפרט מערכת הענישה, משמרת אלמנטים של נקמה. העונש אינו רק תוצאה של צורך בהגנה על החברה, אלא גם אקט סמלי שמבטא השבת כבוד, תיקון סדרים שהופרו ותגובה לעוול. ענישה פלילית, במיוחד זו שמושתתת על עקרונות גמול (Retribution), מתבססת על הרעיון ש"מגיע" לפוגע לשלם על מעשיו. אמצעי ענישה כלכליים או פוליטיים – כולם מבוססים, במידה רבה, על העיקרון של "מי שעושה – משלם". במילים אחרות, מדובר בנקמה ממוסדת. Durkheim (1893) טען כי הענישה נועדה לשמר את הסולידריות החברתית, על ידי הבעת מחאה מוסרית נגד הפוגע. גם אם אין בנקמה תועלת מעשית, יש בה מענה רגשי-חברתי, ו- Foucault (1977) הראה, כיצד מוסדות הענישה הפכו את הנקמה לשיטה של שליטה: לא ביטול הנקמה, אלא עידון וארגון שלה במסגרת היררכית-מדינתית.

נקמה והרתעה בזירה המדינתית

במישור הגיאו-פוליטי, מדינות אינן נוקמות בשם רגשות – אלא בשם הסדר החברתי, אך הגבול בין השניים דק מאוד. כך למשל, דוקטרינת ההרתעה הגרעינית בין מדינות מבוססת על איום מפורש בתגובה – לעיתים אכזרית – על תוקפנות עתידית. הנקמה היא אבן יסוד בהרתעה. דוקטרינת "מאזן האימה" במהלך המלחמה הקרה, למשל, התבססה על עיקרון תגובה גרעינית טוטלית במקרה של תקיפה – תגובה שנראית רגשית, כמעט ילדותית, אך בפועל שירתה את היציבות האסטרטגית. גם בימינו, תפיסת ההרתעה של מדינות, כולל ישראל, מבוססת לעתים על פעולות תגמול מיידיות כדי לייצר תדמית של כוח, חוסר סובלנות לפגיעה והרתעה עתידית (Kober, 2008).

מדינות אינן נוקמות בשם רגשות – אלא בשם הסדר החברתי, אך הגבול בין השניים דק מאוד. כך למשל, דוקטרינת ההרתעה הגרעינית בין מדינות מבוססת על איום מפורש בתגובה – לעיתים אכזרית – על תוקפנות עתידית.

הבדל בין-תרבותי בתפיסת הנקמה: המערב מול האסלאם

בעוד שבתרבות המערבית המודרנית נקמה מוצגת כאקט לא מוסרי או ככישלון של השליטה העצמית, הרי שבתפיסות תרבותיות אחרות – ובפרט בתרבויות מוסלמיות מסורתיות – הנקמה נתפסת כחובה מוסרית, דתית ומשפחתית. בקוראן ובמסורת האיסלאמית, קיים מקום לגמול – קִסאס (قصاص) – אשר משמש לא רק כאמצעי להחזרת כבוד, אלא גם ככלי צדק לגיטימי. יחד עם זאת, לצד הזכות לנקמה, מופיעה גם ההמלצה לסליחה (עַפוּ) – אך הבחירה ביניהם נתונה לפרט ולמשפחתו.

כפי שמראה אבו-עזם (Abu Azzam, 2016), הנקמה במסורת האיסלאמית נתפסת כחלק ממעגל של כבוד (שַראף), אחריות משפחתית ותגובה מחויבת לפגיעה. התרבות השבטית, שעדיין משמרת את השפעתה באזורים רבים במזרח התיכון, מייחסת לנקמה תפקיד מרכזי בשמירה על שיווי המשקל החברתי והזהות הקבוצתית.

במובן זה, הפער בין התרבות המערבית לבין תרבויות מוסלמיות רבות איננו רק מוסרי אלא גם קוגניטיבי: כאשר המערב נמנע מלנקוט שיח של גמול או תגובה קשה לפגיעה – הוא עלול להתפרש כחלש, פייסן או חסר מחויבות לערכיו. במילים אחרות, עצם הדחייה המערבית של שיח הנקמה פוגעת ביכולת ההרתעה שלו כלפי קבוצות או תרבויות שבהן הנקמה נחשבת למנגנון תקשורת חיוני.

ההשלכה הפוליטית של פער זה ניכרת, למשל, במדיניות הביטחונית של מדינות מערביות הפועלות מול ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים. בעוד שהמערב מבקש להציג תגובה "מידתית", המשפטית והמוסרית, הרי שבצד השני – פרשנות כזו עשויה להתקבל כאות לחולשה או חוסר רצינות (Bar, 2004).

הרטוריקה המערבית והדחקת יצר הנקמה

התרבות המערבית המודרנית מושפעת מהשיח הנוצרי, ההומניסטי והליברלי, המדגיש את חשיבות הסליחה וההומניות. אך אידאלים אלה מתקיימים לצד פרקטיקות של השפלה, נידוי וענישה. האדם המערבי נדרש להדחיק את יצר הנקמה הפרטי – ולהפקידו בידי המדינה או החברה. בכך, הסובייקט לא מוותר על הנקמה – הוא פשוט ממסגר אותה מחדש. תחושת ה"צדק נעשה" מספקת את המענה הפסיכולוגי לנקמה, אך בפועל, לעתים קשה להבחין בין השניים (Vidmar & Miller, 1980).

האתוס המערבי, במיוחד מאז עידן ההשכלה, מבליט ערכים של רציונליות, חמלה, פיוס וסליחה. הנצרות הטמיעה את רעיון "הפנה את הלחי השנייה", ובתרבות הפופולרית המודרנית רווחים נרטיבים של שיקום, סליחה וגאולה. ואולם, אלה חיים לצד תרבות ענישה חריפה, לעתים נקמנית, במערכת המשפט, במדיניות חוץ ואף בשיח התקשורתי.

סיכום

הנקמה ממשיכה להוות יסוד עמוק במערכות חברתיות מודרניות, גם כשהיא נעטפת בשפה של צדק, גמול או ביטחון. בעוד שהרטוריקה המערבית דוחה את הנקמה, הרי שמנגנוני ההרתעה של החברה והמדינה אינם יכולים להתקיים בלעדיה. למעשה, הנקמה אינה עומדת בניגוד להיגיון חברתי – אלא מהווה חלק ממנו, כשהיא ממוסדת, מנותבת ומומשגת מחדש.

בעולם המערבי המודרני, נקמה נתפסת כרגש פרימיטיבי, כתגובה בלתי רציונלית שאינה הולמת את עקרונות הצדק והחוק. התרבות הדומיננטית הנוצרית - ובהשפעתה, גם היהודית - מעודדת סליחה, פיוס והישענות על מוסדות חוקיים להתמודדות עם עוולות. ואולם, מבט סוציולוגי מעמיק מגלה פרדוקס מעניין: אף על פי שהנקמה מוקעת במישור הערכי, היא ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בהבניה של הרתעה – הן במישור האישי והן במישור החברתי והמדינתי.

על אף הדימוי השלילי שלה במערב, נותרה הנקמה אחד הכוחות החזקים שמעצבים מערכות יחסים בין אנשים, קבוצות ומדינות. ההתרחקות הרטורית ממנה אינה משקפת ניתוק ממנה, אלא עיבוד מחדש שלה בתוך מנגנונים ממוסדים של צדק, חוק וביטחון. במובן זה, הנקמה היא לא רק אינסטינקט רגשי אלא מרכיב עמוק במבנה החברתי – ולמעשה, היא הבסיס להרתעה היעילה ביותר.

[לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה'.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה'.
• הרחבת המושג: 'סדר'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בזכות הנקמה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), בזכות הנקמה, ייצור ידע, 20/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על 'הרתעה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/10/19.
• Durkheim, E. (1893). The Division of Labor in Society. New York: Free Press.
• Foucault, M. (1977). Discipline and Punish: The Birth of the Prison. New York: Pantheon Books.
• McCullough, M. E. (2008). Beyond Revenge: The Evolution of the Forgiveness Instinct. San Francisco: Jossey-Bass.
• Vidmar, N., & Miller, D. T. (1980). "Justice and the Allocation of Rewards." In G. Mikula (Ed.), Justice and Social Interaction (pp. 145–205). Springer.
• Kober, A. (2008). "Targeted Killing during the Second Intifada: The Quest for Effectiveness." Journal of Conflict Studies, 28(2), 1–20.
• Abu Azzam, S. (2016). Honor, Revenge, and Forgiveness in Islamic and Tribal Contexts. Middle Eastern Studies, 52(4), 563–578.
• Bar, S. (2004). Culture, Religion, and Demography: A Framework for Understanding the War on Terror. Hoover Institution.