תקציר: מהם ההבדלים בין דיקטטורות לדמוקרטיות ביציאה למלחמה ובמידת ההשקעה בה? מאמר שביעי בסדרת המאמרים של עמר דנק על דיקטטורות.

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

עמר דנק כתב שמונה פרקים בסדרה זו. ראו באוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן.

*  *  *

בהמשך לסדרה על דיקטטורות, על רקע המלחמה באוקראינה ולאור בקשות ספציפיות שקיבלתי, החלטתי להרים את נטל הראיה ולכתוב פוסט על דיקטטורות במלחמה, בהשוואה לדמוקרטיות.

הפוסט הזה מבוסס על תיאוריית הסלקטורט, שמנתחת את הפוליטיקה והיחסים הבינ"ל, מתוך הנחת יסוד שכל המנהיגים פועלים על מנת להישאר בשלטון. לפיכך, כל המנהיגים פועלים כדי להבטיח קואליציה "מנצחת".

הצורך ב'קואליציה מנצחת'

המונח "קואליציה מנצחת" עוסק בגודל הקבוצה, שבזכותה מנהיג נשאר בשלטון.

בדיקטטורה, מנהיגים צריכים להבטיח תמיכה של אליטה מקורבת, שבעזרתה הם שולטים במדינה, ולשם כך הם משיגים עבורם "טובות פרטיות".

לעומת זאת בדמוקרטיה, מנהיגים צריכים תמיכה של קבוצה גדולה מקרב האזרחים, מה שמחייב אותם לנקוט במדיניות שמשיגה עבורם "טובות כלליות/ציבוריות". במילים אחרות, בדמוקרטיה לא ניתן לשחד מספיק אנשים כדי להישאר בשלטון, ולכן נדרש לעשות זאת ע"י מדיניות.

כמה דיקטטורים מוכנים להשקיע ב'ניצחון'?

אם מסתכלים על העולם בצורה מעט צינית שכזאת, אזי גם במלחמה, כמו בתקופות שלום, מנהיגים של דמוקרטיות ממשיכים לחפש תועלות ציבוריות ואילו מנהיגים של דיקטטורות ממשיכים לחפש תועלות פרטיות לאליטה המקורבת.

[בתמונה: בשתי צורות השלטון נצחון הוא אטרקטיבי למנהיג, ובודאי הוא עדיף על תבוסה; אבל, לשאוף לניצחון בטרם פרצה המלחמה זה דבר אחד, להיות מוכן להשקיע מאמצים נוספים על מנת להשיג אותו זוהי סוגיה אחרת לחלוטין... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

בשתי צורות השלטון ניצחון הוא אטרקטיבי למנהיג, ובודאי הוא עדיף על תבוסה [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]. אבל לשאוף לניצחון בטרם פרצה המלחמה זה דבר אחד, להיות מוכן להשקיע מאמצים נוספים על מנת להשיג אותו זוהי סוגיה אחרת לחלוטין. בעוד שבדמוקרטיה מנהיגים זקוקים לניצחון על מנת להשיג "תועלות ציבוריות", בדיקטטורות גם אחרי הפסד מנהיגים יכולים להמשיך לשחד את האליטה על מנת להישאר בשלטון.

לא בכדי, בישראל מתקשים לשווק את המבצעים מול חזבאללה וחמאס, למרות שאלה מבצעים שאין בכוונתנו לנצח. ההתמקדות במונח המעורפל 'הרתעה' היא למעשה, הדרך היחידה לטעון שהושגו "תועלות ציבוריות", ע"י דחיית המלחמה הבאה (תזכורת: אינני סבור, שיש קשר בין עוצמת התקיפות למשך השקט) [לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן].

ההבדל בין דמוקרטיות לדיקטטורות מתבטא גם בתפקיד הצבא

בדמוקרטיות, לצבא יש תפקיד אחד: להגן על המדינה מפני איומים חיצוניים (כן, אחת הבעיות המבניות שיש לצה"ל בתפקוד, בתקציב ובכשירות, היא העובדה, שהתפקיד שהוא ממלא ביו"ש הוא לא תפקיד של צבא. אבל, כיוון שזה לא פוסט פוליטי, לא ארחיב בנקודה הזאת).

בדיקטטורות לצבא יש שני תפקידים: להגן על המשטר מפני איומים פנימיים, ולהגן על המשטר מפני איומים חיצוניים שירצו לפגוע בו ולהביא להחלפתו.

יתכנו מקרים שבהם דמוקרטיות יפעילו צבא כנגד מהומות פנימיות, אבל זה קורה כחלק משיטתן הפוליטית (כדוגמת הפעלת המשמר הלאומי ת"פ מושלי המדינות בארצות הברית); והם היוצאים מהכלל.

לעומת זאת, דיקטטורים לא בוחלים מהפעלת הצבא כנגד האזרחים; וכל עוד הם מצליחים לשמור את הצבא נאמן להם אישית, הם מצליחים להישאר בשלטון, כפי שהצליחו בשאר אסד בסוריה, וסדאם חוסיין בעיראק.

[בתמונה משמאל: סמל משמר הרפובליקה הסורי. התמונה אומרת הכל... המקור: התקשורת הסורית]

אביו של בשאר, חאפז, שלח 12000 חיילים כנגד מרי אזרחי בעיר חאמה בשנות ה-80, ואחרי מספר שבועות העיר הפכה לעיי חורבות, ועשרות אלפים נהרגו. לעומתם, חוסני מובארק לא הצליח לשמר את נאמנות הצבא, וזה הודיע לו שלא יפעיל כוח כנגד האזרחים המוחים בכיכר תחריר, מה שהוביל לנפילתו וירידתו מהשלטון. לאחר מכן, מנהיגיו של אותו צבא, עשו הפיכה צבאית כנגד נשיא שנבחר בצורה דמוקרטית, כיוון שהבינו שייאבדו את כוחם (ובעיקר את ממונם).

ההבדל בין התועלות אותן צריכים לספק מנהיגים מביא לכך שדמוקרטיות הרבה יותר בררניות ביציאה למלחמות, לעומת דיקטטורים. דמוקרטיות בד"כ מעריכות טוב יותר את יחסי הכוחות, ומעדיפות לפתור סכסוכים קשים (= יחסי כוחות מאוזנים) במו"מ. כ-63% מהסכסוכים - בהן היו מעורבות דיקטטורות, ולא פרצה בהם מלחמה - היו סכסוכים "קשים", ורק 52% מהסכסוכים של דמוקרטיות היו כאלה. כשבוחנים את המלחמות שפרצו, מתוך המלחמות שדיקטטורות נלחמו בהן, 59% מהמלחמות האלו היו ביחסי כוחות מאוזנים אצל דיקטטורות, ורק 28% אצל דמוקרטיות. מתוך 10 המלחמות הקשות של דמוקרטיות מלאות – 6 היו במלה"ע ה-2; שלוש אחרות של יוון ב- 1896 , ב- 1897 וב- 1912; ואחרונה חביבה, ישראל ב-1948.

חיילים כמשאב מתכלה

הצורך לדאוג לתועלות ציבוריות בדמוקרטיות, גורם לכך שהן משקיעות תקציב ניכר בהגנה על חיילים, באספקה של ציוד איכותי ובטוח לשימוש. מנהיגים בדמוקרטיות צריכים לתת תשובות למשפחות ולאמהות כאשר ילדיהן נהרגים בקרב, זיכרו את הנגמ"ש של גולני בסג'עייה.

לעומת זאת, דיקטטורים לא דואגים לציוד של החיילים, ולמיגון של רק"מ וטנקים. חיילים עבור דיקטטורים הם משאב מתכלה, כל עוד ניתן להמשיך להבטיח שהאליטה (כולל ראשי הצבא) ימשיכו לשרת את השליט. כיוון שכך, בדיקטטורות דיביזיות העלית הן דיביזיות שמטרתן להגן על המשטר ולא על המדינה. דיביזיית משמר הרפובליקה בעיראק ובסוריה הוצבו מסביב לדמשק ובגדאד, וממלאי התפקיד בהן היו מקורבים אישית לסדאם ולאסד. בדמוקרטיות כוחות העילית מיועדים להיות הכוח העיקרי בלחימה כנגד אויבים מבחוץ.

[בתמונה: על חיילים כמשאב מתכלה בדיקטטורה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי gfkDSGN לאתר FIXABAY]

ב-1991 אחרי שהקואליציה שארה"ב גייסה מולו גרמה לצבא עיראק אבידות קשות, הורה סדאם חוסיין לצבא לסגת מכוויית. התבוסה במלחמה הביאה למרידות נגד המשטר של השיעים בדרום והכורדים בצפון. המרידות דוכאו ע"י יחידות העלית האיכותיות שלא השתתפו במלחמה, שהיו נאמנות לסדאם. לערב הסעודית יש צבא שהושקעו בו מיליארדים, אבל לאורך כל השנים משפחת השלטון, בית סעוד, דאגה לכך שהצבא יהיה חלש, כדי שלא תצמח ממנו אפשרות להפיכה צבאית כנגד המשפחה. זאת סיבה מרכזית לביצועיו העלובים של הצבא הסעודי, ולכך שסעודיה היתה זקוקה להגנת ארה"ב כנגד עיראק.

ההוצאות על מלחמה

כיוון שדיקטטורים במלחמה צריכים להמשיך לשחד את המקורבים על מנת להישאר בשלטון, הם בדרך כלל לא מגדילים את המשאבים שהקצו למלחמה מראש; ושומרים על רמת מאמץ אחידה.

דוגמא לכך אפשר לראות בנתוני ההוצאה על המלחמה במלחמת העולם הראשונה – בעוד שהדמוקרטיות של אז הגדילו מאוד את המשאבים שהקצו למלחמה, רוסיה לא עשתה זאת [לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן].

[בתמונה: הוצאות על מלחמה - דיקטטורים מוציאים שונה ממדינות דמוקרטיות... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר FIXABAY]

במחקר על כלל המלחמות ניתן לראות, שדמוקרטיות אכן מגדילות את ההוצאה בשנה השניה למלחמה, והן גם מפחיתות בשיעור מתון יותר את ההוצאה אחרי שהמלחמה מסתיימת, כיוון שהן צריכות להבטיח את התועלת הציבורית שנוצרה. לעומתן דיקטטורים מפחיתים את המאמץ המלחמתי מייד. ערב הסעודיות ואיחוד האמירויות לא היו מוכנות להגדיל את ההשקעה במלחמה בתימן כדי להביס את החות'ים ולשמור בשלטון את המחנה הסוני.

.

נוח למעצמות דמוקרטיות לעבוד עם דיקטטורים

דמוקרטיות, מעדיפות "להמליך" דיקטטורים, כיוון שהרבה יותר זול ובטוח לקנות מדיניות רצויה בשלטון עם קואליציה קטנה. אם תסתכלו על הנכונות של ארה"ב לקבל את זיופי הבחירות והשחיתות באפגניסטן ובעיראק תוכלו עכשיו להבין אותם עתה, באור אחר לחלוטין.

והדיקטטורים מצידם מנצלים את המעצמות, המבקשות לעבוד איתם. כך למשל, אחרי שמנגיסטו היילה מריאם (ראו תמונה משמאל) תפס את השלטון באתיופיה וזרק את הקיסר היילה סילאסי, מהשלטון ב-1974, הוא זכה לסיוע רחב היקף מברה"מ במלחמתו נגד השאיפות לעצמאות של אריתריאה. הסיוע למשטרו מוערך ב-9 מיליארד דולר.

[בתמונה משמאל: מנגיסטו היילה מריאם, שליט אתיופיה לשעבר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי O.Mustafin. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

אבל במקום להשקיע את הכסף בצבא, בחיילים ובציוד, כדי לנצח במלחמה; מנגיסטו השקיע את הכסף בשלטונו ובאליטה סביבו. לרוסים אמר, שאם יעזרו לו הוא משוכנע בניצחון שישיג; אבל הניצחון עצמו לא עניין אותו.

אחרי קריסת ברה"מ ניסה מנגיסטו לעבור מחנה כדי להמשיך לקבל את הכסף הדרוש לשימור שלטונו; אבל לצערו, ארה"ב היתה מוכנה לסייע לו רק במיליוני דולרים בודדים. גם הנסיון לקבל כסף מישראל בתמורה לעליית יהודי אתיופיה לא הניב ממון מספק, ומנגיסטו איבד את השלטון ב-1991.

מי מפסיד את השלטון בעת הפסד במלחמה?

המחקרים מראים שהפסד בשדה הקרב מקטין את הסיכוי של כל פוליטיקאי להישאר בשלטון, אלא אם הוא דיקטטור שמכהן זמן ממושך.

דיקטטורים שמכהנים זמן רב בתפקידם נוטים לצאת למלחמות בשיעור גבוה יותר. 

מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs ב- 15 ביולי 2022, מלמד שהמלחמה באוקראינה הקפיצה את התמיכה בפוטין ל-80%.

מחצית מהרוסים סבורים שהסנקציות יחזקו את רוסיה וחלק ניכר סבור שלא יהיו סנקציות בכלל. המאמר מפרט גם את הקשיים שיש לכלכלה הרוסית, וצעדים שננקטו, כדי לצמצם את האבטלה ע"י צמצום שעות העבודה, אבל זה לא נושא הפוסט הנוכחי.

[בתמונה: מי מפסיד את השלטון בעת הפסד במלחמה? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי 2427999 לאתר FIXABAY]

המלחמה באוקראינה היא דוגמא לאופן שבו פועלת דיקטטורה:

המלחמה, עדכני ליולי 2022, השתלמה לאליטה שקרובה למשטר, כיוון שהיא נהנתה מהכנסות גדולות יותר כתוצאה מעליית מחירי הנפט; פוטין לא הגדיל את ההשקעה במלחמה; אלא שמר אותה בהיקף קבוע יחסית; הוא היה מוכן לחתוך הפסדים ולהסיג כוחות בחזית שבה הצבא הפסיד; ההשקעה בציוד ומוכנות הצבא נחשפה כקלוקלת; וחלק מתקציב הבטחון נוצל לשחיתות.

עקרונות היציאה למלחמה בדיקטטורה, מול הדמוקרטיה

במאמרם של ברוס בואנו דה-מסקוויטה, ג'יימס מורוו, רנדולף סילברסון ואלסתיר סמית', נבחנו השלכות של תיאורית הסלקטורט על מלחמה. בין היתר, מובאת שם השוואה בין אמנות המלחמה של סון צו (ראו את תמונת הפסל משמאל) לדברים שנשא קספר וויינברגר מזכיר ההגנה של רייגן, שממחישה את ההבדל בין דמוקרטיות לדיקטטורות:

[תמונת פסלו של סון צו משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי 663highland. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

התפיסה של סון צו ניתנת לסיכום ע"י העקרונות הבאים:

(1) יתרון ביכולות וגודל לא חשוב כמו יכולת פעולה מהירה;

(2) משאבים ולוגיסטיקה צריכים להספיק לקמפיין קצר, שלא דורש תגבור כוחות או אספקה משמעותית מהבית;

(3) תמריצים אישיים לחיילים (כולל שלל מהקרבות) חיוניים להניע חיילים להילחם.

"The skillful general does not raise a second levy, neither are his sup ply wagons loaded more than twice. Once war is declared, he will not waste precious time waiting for reinforcements, nor will he turn his army back for fresh supplies, but crosses the enemy's frontier without delay. The value of time — that is, being a little ahead of your opponent has counted for more than either numerical superiority or the nicest calculations with regard to commissariat …. Now, in order to kill the enemy, our men must be roused to anger. For them to perceive the advantage of defeating the enemy, they must also have their rewards. Thus, when you capture spoils from the enemy, they must be used as rewards, so that all your men may have a keen desire to fight, each on his own account." Sun Tsu

לעומת זאת את דברי ויינברגר ניתן לסכם כך:

(1) ארה"ב לא תשלח כוחות להילחם מעבר לים, אלא אם מדובר באינטרס חיוני שלה או של בעלות בריתה;

(2) אם החלטנו להילחם, אנחנו נגייס את כל המשאבים והאנשים הדרושים כדי לנצח ולהשיג את המטרות. אם לא נהיה מוכנים להשקיע את כל מה שדרוש, עדיף שלא נעשה זאת בכלל;

(3) המשאבים והכוחות הדרושים יותאמו למשימה וההישג הדרושים, ככל שהמלחמה תימשך, ונדרש שיוגדרו הישגים שאנחנו יודעים כיצד להשיג אותם;

(4) לפני שנשלח כוחות להילחם, נדרשת תמיכה של הציבור.

[תמונתו של קספר ויינברגר משמאל היא נחלת הכלל]

"First, the United States should not commit forces to combat overseas unless the particular engagement or occasion is deemed vital to our national interest or that of our allies …
Second, if we decide it is necessary to put combat troops into a given situation, we should do so wholeheartedly, and with the clear intention of winning. If we are unwilling to commit the forces or re sources necessary to achieve our objectives, we should not commit them at all …
Third, if we do decide to commit forces to combat overseas, we should have clearly defined political and military objectives. And we should know precisely how our forces can accomplish those clearly defined objectives. And we should have and send the forces needed to do just that …
Fourth, the relationship between our objectives and the forces we have committed their size, composition, and disposition-must be continuously reassessed and adjusted if necessary. Conditions and objectives invariably change during the course of a conflict. When they do change, then so must our combat requirements …
Fifth, before the United States commits combat forces abroad, there must be some reasonable assurance we will have the support of the American people and their elected representatives in Congress …
Finally, the commitment of US forces to combat should be a last resort." Caspar Weinberger

[לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על דיקטטורות.
• הרחבת המושג 'ניצחון';
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה';
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), דיקטטורות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/1/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.