[בתמונה: שירת הים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 24 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

מאמר זה הוא השני מתוך שלושה, העוסק בשירת הים. המאמרים האחרים הם: 

• אבי הראל: שירת הים – בין פרוזה לשירה.
• יוסי פיינטוך: "מעשה ידי טובעין ואתם אומרים שירה" – במי המדובר?

*  *  *

פרשת בשלח מתארת בין השאר את צאת בני ישראל ממצרים, נס קריעת ים סוף, טביעת המצרים שרדפו אחרי בני ישראל, ושירת הים שבאה בעקבות נס זה. שירה זו היא מסוג הימנונות הניצחון, והיא מספרת בין השאר על מלחמתו של האל המקראי בים. מלחמה שכזאת אנו מוצאים לא אחת, בספרות המזרח הקדום, בעיקר בשירת המזמורים הקדומה[1]. על זמן חיבורה ותוכנה עמדנו במקום אחר[2] וכאן ברצוני להרחיב אודות תרגום שירת הים לארמית.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

[בתמונה: שירה זו היא מסוג הימנונות הניצחון, והיא מספרת בין השאר על מלחמתו של האל המקראי בים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

קודם שנדון בקצרה בתולדתם של התרגומים הארמיים על התורה, ראוי לציין כי בתקופת המשנה והתלמוד, וגם לאחריה, נקראה פרשת השבוע בכלל, ושירת הים בפרט בציבור עם תרגום לארמית. מצד ימינו של הקורא בתורה עמד המתורגמן, מי שחזר על דברי התורה בארמית, פסוק אחר פסוק, לסירוגין עם הקורא. מנהג זה של תרגום התורה נועד לעזור למי שלא שלט בשפה העברית על בוריה, וכן, וזו הנקודה החשובה לעניינו, להוסיף אגב דבר התרגום דברי הסבר והרחבה של הפסוקים המיתרגמים, ברוח תורתם של חז“ל ועל פי רמתו של קהל השומעים, צרכיהם ואירועי זמנם[3].

על אף ריבוים של תרגומי המקרא לארמית המצויים בידנו, ראשיתם ומקורם לוט בערפל[4]. למרות כל זאת, אנו מוצאים במקורות תנאיים, כדוגמת המשנה, תוספתא וספרי, התייחסות למוסד התרגומים כאל מציאות קיימת. כך למשל מעידה התוספתא על התרגום לספר איוב: "אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקודש(הכוונה לספרי הכתובים), אבל שונין בהן ודורשין בהן... היו כתובים תרגום(לארמית), מצילין אותן וגונזין אותן. אמר ר' יוסה(דור התנאים, המאה השנייה לספירה), מעשה שהלך רבי חלפתא(דור התנאים, המאה השנייה לספירה), אצל רבן גמליאל לטבריה ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נזיף, ובידו ספר איוב תרגום, והיה קורא בו..."[5]. סיפור זה מעיד על קיומו של תרגום כתוב לספר איוב כבר מראשיתה של המאה הראשונה לספירה, ואף על פי שהורה רבן גמליאל הזקן שחי במאה הראשונה לספירה, לגונזו, הרי בימיו של נכדו חזרו וקראו בו.

[בתמונה: שירת הים... התמונה היא נחלת הכלל]

מקור זה ואחרים מעידים באופן ברור על מציאותם של התרגומים של התורה לארמית כבר במאה הראשונה לספירה. סבוכה יותר היא שאלת מקום כתיבתם, היות והארמית של תרגומים אלה, מורכבת מארמית מערבית וגם מארמית מזרחית. בגלל סיבה זו, היו חוקרים[6] שטענו כי לשון התרגומים הינה לשון מאוחרת, שצמחה רק במאות השישית – תשיעית לספירה, במרחב של ארץ ישראל וסוריה.

מעבר לכך, יש בספרות חז"ל התייחסות מעמיקה לעניין התרגומים, איזה קטעים מקראיים לא ניתן לתרגם, ועל פי איזה כללים יש לתרגם את דברי המקרא[7], אולם מפאת קוצר היריעה לא נרחיב כאן בנושאים אלה.

התרגומים לתורה נחלקים לשתי קבוצות: תרגום אונקלוס מזה ותרגומי ארץ ישראל מזה.

תרגום אונקלוס לתורה, הוא התרגום המפורסם והנפוץ ביותר בין כלל התרגומים הכתובים, והוא אף זכה למירב תשומת הלב המחקרית. מוצאו של תרגום זה לוט בערפל, אבל הוא נעשה לתרגום קנוני בבבל במאות הרביעית והחמישית לספירה. מתחילת המאה התשעה עשרה, יש ויכוח בין החוקרים היכן תרגום זה נכתב בבבל או בארץ ישראל. ברם, כאשר אנו בודקים את תרגומו של אונקלוס, אנו מוצאים כי הארמית שלו הינה הלשון הארמית המערבית, ולכן יש רגליים לסברה שהוא נתחבר בארץ ישראל. תרגום זה הוא בדרך כלל תרגום מילולי, הצמוד לפשט הפסוקים, אולם לעניינינו, בפרקי השירה המקראיים הוא מתגלה כתרגום חופשי.

.

מנגד עומדים התרגומים הארץ ישראלים, או הירושלמים. תרגום יונתן בן עוזיאל, הינו תרגום מלא ורציף על המקרא, יוחס בימי הביניים[8] לתנא יונתן בן עוזיאל שחי במאה השנייה לספירה. ברם, אין לדעת בוודאות מתי נכתב תרגום זה, היות ומצד אחד יש בו רמזים לאירועים ודמויות מתקופת בית שני, ומנגד יש בו רמזים לראשית האסלאם, כאשר הוא מזהה את ישמעאל כמוחמד, ואת נשותיו עם נשות הנביא, עדישה  ופטימא[9]. אשר על כן היו חוקרים שטענו כי תרגום זה נערך סופית במאה השמינית לספירה, ובכך נפתרות רוב הבעיות הכרונולוגית המצויות בו. קיימים תרגומים ארמיים נוספים, אולם לעניינינו ציינו את שני התרגומים המרכזיים על המקרא[10].

נחזור לעניין התרגום החופשי לארמית של שירת הים. כאמור, התרגומים הארץ ישראליים, לא התיימרו מלכתחילה, להגיש שירה זו על דרך הפשט. אשר על כן, נמצאו בתרגומים אלה הרחבות שאינן בנמצא בטקסט המקראי ואנו נביא מספר דוגמאות המדגימות, כיצד הורחב הסיפור של שירת הים על ידי התרגום.

הפסוק הפותח את שירת הים: "... אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים"[11], מתורגם על ידי יונתן באופן הבא": (הדברים מובאים להלן בתרגום לשפה העברית): 'נשבח ונודה לפני ה‘ הנשגב, אשר מתגאה על הגאים ומתנשא על המתנשאים, וכל מי שמתגאה לפניו - הוא נפרע ממנו (כלומר מעניש אותו), ומפני שפרעה הרשע הזיד לפני ה‘ והתפאר בלבבו ורדף אחרי בני ישראל, סוסים ורוכביהם השליך והטביע אותם בים סוף'.

.

בהמשך הפרק בפסוק י"ב נאמר בפרשתנו כי האל המקראי ביצע את הדבר הבא:" נטית ימינך תבלעמו ארץ", כאן משלב תרגום יונתן ויכוח בין היבשה לים מי אמור לקלוט את גופותיהם של המצרים ההרוגים, ולכן תרגום יונתן לפסוק י"ב מקפל בתוכו ויכוח זה כדלקמן: 'הים והארץ רבו זה עם זה. הים אמר לארץ קבלי בניך והארץ אמרה לים קבל הרוגיך. הים לא רצה להטביע אותם והארץ לא רצתה לבלוע אותם‘.

לא האדמה ולא המים רצו לקבל את גופותיהם של המצרים, ולכל אחד טענה משלו: הים סבור, ככול הנראה, כי האדם נברא מן האדמה ובה עליו גם להיקבר (על פי האמור  בבראשית, פרק  ג', פסוק: י"ט: כי עפר אתה ואל עפר תשוב), ואילו הארץ, כאמור בתרגום, ’יראה לקבל אותם, שלא יתבעו אצלה ביום הדין הגדול בעולם הבא, כמו שתבע ממנה (האל) דמו של הבל‘, היינו האדמה חוששת שהיא תיענש על קבלת גופות המצרים, כשם שקליטת גופתו של הבל הביאה עליה קללה.  גופות המצרים הוטלו מן היבשה אל הים וחוזר חלילה, ועל כן, ממשיך התרגום ומספר, כי: ’מיד נטית יד ימינך, ה‘, בשבועה לארץ שלא יתבעו ממנה לעולם הבא, ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם‘, דבר המסביר גם את עניין הרמת היד במקור המקראי, שבדרך כלל בא לציין שבועה.

התרגום מביא בהמשך וויכוחים רבים נוספים, ואנו נאזכר שני ויכוחים מרכזיים מתוכם. האחד -  בין בני ישראל המתווכחים בשאלה כיצד לנהוג אל מול האויב המצרי, האם להיכנע לו, להילחם נגדו או שמא להתאבד, והשני – ויכוח  בין משה לבין הים, כיוון שזה האחרון מסרב להיבקע בפני ילוד אישה, עד שהאל המקראי  בעצמו 'נכנס' לעובי הקורה, ומאלץ את הים להיכנע ולהיבקע.

אחרית דבר

בפרשת בשלח מצוי הטקסט הנשגב של שירת הים, שהיא תיאור המאורע אודות חציית בני ישראל את ים סוף, וטביעת המצרים שרדפו אחריהם בים זה. החל מתקופת המשנה והתלמוד, הטקסט של התורה נתרגם לארמית, היות וחלק גדול מקהל השומעים, לא שלט בשפת הקודש. התרגומים הארץ ישראליים, שהיו בדרך כלל צמודים לפשט הכתוב, לא התיימרו לעשות זאת, כאשר המדובר היה בשירת הים. או אז, הם נתנו לעצמם דרור מוחלט, והכניסו לדברי התרגום לארמית של השירה, רכיבים שלא נמצאו כלל בטקסט המקראי. התרגום הציג דרשות אגדתיות, המרחיבות את הפסוק למחוזות רחוקים מאוד משפט הפסוקים.

הוספת האגדות והוויכוחים העצימה את הרושם של השירה על ציבור השומעים, ואפשרה  למתורגמן לארמית להעמיד בפני שומעיו סיפור דרמטי ורב משתתפים, ובאמצעותו להעביר מסרים הנראים לו כחשובים, ואשר לא נמצאים כלל בפסוקי המקרא. מנהג התרגום נעלם במהלך ימי הביניים, ופרט למנהג התימני, הנוהג לתרגם את פסוקי המקרא לארמית בימינו, אין הדבר נהוג בשום מנהג או ריטואל ליטורגי בקהילות האחרות, כך שאבד אחד ממרכיבי הפרשנות המרחיבה, של שירת הים, ושל הטקסטים הדומים לה.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.

[1] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998,עמוד 94.

[2] אבי הראל, שירת הים – בין פרוזה לשירה, ייצור ידע, ינואר 2021.

[3] אביגדור שנאן, כיצד נשמעת שירת הים בארמית?, מתוך אתר  - על מקרא הוראה וחינוך, דצמבר 2010.

[4] רימון כשר, תרגומי המקרא הארמיים, פעמים, חוברת 83, תש"ס, עמודים: 70 – 107.

[5] תוספתא, שבת, י"ג, א' – ב'.

[6] כך למשל טוען יחזקאל קאופמן, כאשר הוא דן על התרגומים, בספרו ארמית, עמוד 118.

[7] ראה – אביגדור שנאן, אגדתם של מתורגמים, ירושלים, תשל"ט, עמודים: 16 – 21.

[8] היחוס הראשון לכך נמצא אצל רבי מנחם ריקנאטי, שחי במאה הארבע עשרה, בפירושו על התורה, שיצא לאור בוונציה שנת רפ"ג.

[9] בראשית, פרק כ"א, פסוק כ"א.

[10] קיימים תרגומים חלקיים וכוללים כמו תרגום ניאופיטי, שנמצא רק לפני שבעה עשורים בספריית הוותיקן הקרויה בשם זה, על ידי כומר קתולי מספרד, וקיימים גם תרגומים חלקיים הנקראים תוספות של תרגום.

[11] שמות, פרק ט", פסוק א'.

• אבי הראל (2021), שירת הים – בין פרוזה לשירה, ייצור ידע, 26/1/21.