גדעון שניר: שתי מדינות – או משהו באמצע?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי anncapictures לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פתרון שתי המדינות, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

לאחרונה חזר ממשל ביידן והצהיר על תמיכתו ברעיון “שתי מדינות לשני העמים” כפתרון האולטימטיבי לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, ולהשיב את הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים (זו שדונלד טרמפ סגר). אלה הצהרה ומהלך מדיני, המבהירים היטב את דעתה וכוונותיה של ארה"ב להמשך מעורבותה במזרח התיכון, המתחבר במידה מסוימת לנטישתה את אפגניסטן, ולהתנתקות הצפויה בקרוב גם מעירק.

מהלך ההתנתקות של ארה"ב מהמזרח התיכון מציב בפני ישראל מציאות בעייתית מהקשות שחוותה בעשורים האחרונים. הנטישה מעיראק סביר שתאפשר השתלטות אירנית בחסות המיליציות השיעיות. החלטת רוסיה למנוע מישראל את חופש פעולה נגד מטרות אירן בסוריה, ומתן האפשרות לסוריה להשתלט על לבנון - כל אלה מספקים לאיראן הזדמנות לממש את כיתור הלבנט. משם קצרה הדרך להפיל את הממלכה האשמית בירדן, ויחד עם עזה - נסגרת הלולאה סביב ישראל.

[בתמונה: נסגרת הלולאה סביב ישראל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

בהיעדר נוכחות והשפעה אמריקנית באזור, מותירה ארצות הברית את המגרש לחסדי רוסיה. מצב זה עלול לפגוע קשות במימוש "הסכמי אברהם" - שבהיעדר תמיכה ונוכחות צבאית אמריקנית באזור, עלולים להביא לעריקתן של מדינות ערב, וישראל תשוב להיות מנותקת ומאוימת יותר מתמיד במזרח התיכון.

בנוסף, ממשל ביידן פועל בנחישות לפייס את איראן, שמלבד הבטחתו "לא יהיה גרעין אירני במשמרת שלי"-  איום הגרעין האירני שריר וקיים וביתר שאת.

סביר שמהלכים אלה דורשים את היערכותה של ממשלת השינוי לבאות. לכן ביקורו הקרוב של ראש הממשלה, נפתלי בנט בבית הלבן הוא בעל חשיבות רבה, נוכח המאמץ לשפר את היחסים הבעייתיים עם הממשל הדמוקרטי ליברלי פרוגרסיבי. זאת, בתקווה שניתן יהיה לשנות במשהו את דעת-, או במקרה הגרוע, להבטיח בדרך כלשהי את ביטחונה של מדינת ישראל. מכאן, הצורך, הבלתי נמנע, לנסח סדר-יום מעודכן עם הרשות הפלסטינית.

מודל "עסקת המאה" של דונלד טרמפ גז למעשה מהעולם; לאחר שהפלסטינים השכילו לגייס תמיכה משמעותית נגד התכנית, ולא בחלו לנקוט בצעדי 'ענישה' ובהחרמה של נציגי הממשל האמריקני שניסו לשחר את פניהם; וגם המאמץ של טראמפ לגייס מדינות ערביות נוספות לתמוך בעסקה - תמורת רווחים כלכליים, צבאיים ומדיניים שונים - נבלם בטרם עת. אפילו ממשלת ישראל הימנית, שלהלכה אמורה הייתה לאמץ את מודל הסיפוח בארבע ידיים, נסוגה מכך; ו'ממשלת השינוי' אינה יכולה/חפצה בכך. לכן, חוזרים למודל "שתי המדינות".

[בתמונה: 'הסכמי אברהם' נשחקים במהירות? טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן. מימין לשמאל: שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, שייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של ממלכת בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני. התמונה היא נחלת הכלל]

שאלות מקדימות:

  • האם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל תפתור את הקונפליקט הישראלי –פלסטיני?
  • האם זו רק 'בעיה של ישראל', באופן המחייב אותה להיענות לדרישות הפלסטיניות בכול מחיר?
  • האם הזמן  משחק לטובת ישראל?

המצדדים בפתרון שתי המדינות מתבססים על ההנחות הבאות:

  • פתרון הבעיה הפלסטינית היא קריטית למדינות ערב ויישוב הקונפליקט הישראלי- ערבי בכללותו.
  • "אדמה תמורת שלום" היא דרישה מוקדמת לפתרון הבעיה הפלסטינית שתעמוד במבחן הצדק האולטימטיבי והכבוד הערבי.
  • ישראל- היא הצד החזק במשוואה, על כן היא זו הנדרשת לעשות את הוויתורים הטריטוריאליים המתחייבים (נסיגה אל קווי שביתת הנשק 48).
  • הפלסטינים יכבדו את הסכמים לקיום המשותף בשלום עם המדינה היהודית, המגובים בסיוע פיננסי בינלאומי, וייסוגו משאיפתם המוצהרת לחיסולה של המדינה הציונית.
  • מבחינת ישראל, מדינה פלסטינית עצמאית תמנע את האסון הדמוגרפי הוודאי הצפוי במקרה של  'מדינה אחת' שיסכן את קיומה של מדינת יהודים ריבונית במזרח התיכון.
  • מדינה מוסלמית עצמאית השולטת בלעדית על המקומות הקדושים, תרכך ותרחיק מאד את איום העימות הדתי הבלתי נמנע, שקיום משותף עלול להזמין בצורה של מלחמת קודש מוסלמית גלובלית על היישות הציונית בירושלים. 
מדינת השלום

[בתמונה: חזרת הקונספט של 'שתי מדינות לשני עמים?' 'פוסטר השלום' - מתוך אתר עמותת מורשתנו, האמנה לדמוקרטיה]

האם הנחות אלו עומדות במבחן המציאות המזרח תיכונית והרקורד הפלסטיני?

עם הזמן, ניכר שפוחתת המחויבות הפן-ערבית לעניין הפלסטיני, כפי שבא לידי ביטוי בהסכמי "ברית אברהם", עם שורה של מדינות ערביות, שלא היו מעורבות במלחמה ישירה עם ישראל (למעט סודאן), מדינות שהתענינו יותר בשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ישראל, נוכח איומים מזרח תיכוניים פנימיים.

כן ראוי לציין, שאף מדינה ערבית לא התערבה נגד ישראל במלחמותיה עם ארגוני טרור כמו החיזבאללה, החמאס ודומיהם, והיו אף שסייעו (ירדן  ומצרים). מכאן ניתן להסיק, שפתרון הבעיה הפלסטינית אינו קריטי ליציבות במזרח התיכון, כפי שנחשב בעבר, אף שהסוגיה הזו עולה לעיתים - יותר כמס שפתיים - בהתמודדות בין טורקיה, סעודיה ואיראן על ההגמוניה במזרח התיכון.

יתרה מכך, דווקא הפלסטינים מרבים להתערב בענייניהם של מדינות ערב שונות כמו בלבנון וירדן; וגם, שיבחו את פלישת סאדאם חוסיין לכווית (שגמלה בגירוש 400 אלף עובדים פלסטינים). נוצר אפוא הרושם, שכול אימת שהפלסטינים חשים בירידה בהתעניינות הבינ"ל בעניינם - הם ממהרים להצית תבערה כלשהי במזרח התיכון ("אל אקצה בסכנה" וכו').

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay; הכרזה: ייצור ידע]

המלך הירדני אחוז בעתה, מעצם האפשרות שתוקם מדינה פלסטינית, שתשלוט על נהר הירדן וגב ההר. כוחות הביטחון והצבא הירדני מודעים לכך שמדינה פלסטינאית, ממערב לנהר הירדן, עלולה לשים קץ למשטר האשמי ממזרח לירדן, תגרום להשפעות, היכולות לפגוע בכול המדינות הפרו-אמריקניות בחצי האי ערב; וכן, בשוק הנפט ובביטחון הלאומי האמריקאי, באופן כללי.

[בתמונה: המלך עבדאללה השני. המלך הירדני אחוז בעתה, מעצם האפשרות שתוקם מדינה פלסטינית, שתשלוט על נהר הירדן וגב ההר... מקור תמונתו משמאל של המלך, עבדאללה השני: פייסבוק]

את המושג "אדמה תמורת שלום" הטביע דווקא ישראל, כדי לרכך, לכאורה, את הביקורת על ה'קולוניאליזם' שלה. על בסיס הזה, דורשים הפלסטינאים קודם נסיגה לקווי 67; ו"אחר כך, נסכם את תנאי השלום".

בסוגיה זו, יש לישראל ניסיון לא מוצלח עם ערביי המזרח התיכון. כאשר כול חלקת אדמה שהועברה לרש"פ, הפכה לקן טרור; ובמה שנוגע לעזה, עוד ארבע מלחמות, שרק החמירו את המצב.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

הדרישה לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים מצד ישראל "כי היא הצד החזק" במשוואה ('שלום של גיבורים') אינה אלא מניפולציה תרבותית ריגשית שלמגינת הלב משרתת היטב את האינטרס הפלסטיני. לכך מתלווה  הדרישה ל"צדק" ונטילת אשמה על סבל שנגרם לעם הפלסטיני". כאן יש ניצול ציני של 'תרבות האשמה' המערבית הפועלת היטב. המעניין כאן שכלל לא ברור מיהו בדיוק הצד החזק בקונפליקט הזה, שאינו ניתן לפתרון בעוצמה צבאית, אלא יותר בדיפלומטיה בזירה הבינלאומית בה הפלסטינאים עושים חיל בעוד ישראל מקרטעת אם לא גרוע מכך.

כיבוד הסכמים אינו הצד החזק של המדיניות הערבית. ישראל למדה זאת כבר מהסכם השלום עם מצרים הרחוק מחזון מנסחיו. תזכורת אכזרית קיבלה ישראל כאשר ה- PLO הפר את התחייבותו בהסכם אוסלו להימנע מטרור, ויזם את האינתיפדה השנייה במחיר כאלף חללים יהודים. לכן, ספק רב מאד אם הפלסטינים יעמדו בהתחייבות לחיות בשלום לצד המדינה היהודית.

משהובהר לערבים - שלא ניתן לנצח את ישראל בשדה הקרב - הומרה האסטרטגיה למה שמכונה 'תכנית השלבים'; לפיה, המטרה העליונה לחיסולה של היישות הציונית עומדת בעינה, אך תמומש בשלבים לפי דוקטרינת  'הסכם חודיבייה' של הנביא מוחמד ב- 828 AC, שמאז היא מאפיינת את מדיניות המוסלמית המסורתית עד היום; כפי שהכריז על כך יאסר ערפאת בנאום יוהנסבורג, והודהד ע"י ממשיכי דרכו פעמים רבות.

[להרחבת המושג: 'תרבות האשמה', לחצו כאן] [למאמר: הסכם חודיבייה: הסכמי שלום כתחבולה…', לחצו כאן]

[התמונה מתוך העיתונות הערבית]

עדות לספק הישראלי לעמידת הפלסטינים בהסכם כלשהו היא תכנית הלימודים של הרש"פ, עליה גדלו  דורות של ילדים המולעטים מגיל 5 שנאה ותקווה לשחרור כול פלסטין מהנהר ועד לים. כי לא "גודל השטח" מטריד את הפלסטינים- אלא עצם קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון, כי מבחינתם- אחת דתה להימחק. זאת לצד הציווי הדתי ברוח הג'יהאד הבלתי מתפשר בו משתמשים הפלסטינים (כולל אחיהם אזרחי ישראל הערבים) כסדין אדום להצית פרעות ביהודים.

[הכרזה: ייצור ידע]

הנחות העבודה למדיניות ישראל

הניסיון רב שנים בניהול משא ומתן עם ערביי המזרח התיכון, מאפשר לגזור כמה הנחות עבודה חשובות:

1. העולם המוסלמי הערבי מתקשה לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון, ותמיד תפעם בו התקווה שיוכל לה!

2. הסכם "על הנייר" במזרח התיכון עלול בסבירות גבוהה להיות "זמני" בלבד - במקרה הטוב, כאשר כול סעיף בהסכם ניתן לשינוי באופן חד צדדי עי מי מהצדדים (ראו את הסכם השלום עם מצרים והסכמי אוסלו).

3. הסעיף היחיד בהסכם שיציב וקשה לשינוי הוא הגבול המדיני! משעה שהוסכם, נחתם והתקבל ברמה הבינ"ל - לא ניתן לשנותו באופן חד צדדי.

4. העצמה המספרית והפנטיות הדתית הקיצונית המוסלמית הם משאב העליונות הפלסטינית שאין לישראל מענה שווה לו, והיא אינה יכולה להתמודד מולה ללא עזרה מבחוץ.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

המלצות:

  • אין לקבל כמובן מאליו ש"השלום" הוא עניינה הבלעדי של מדינת ישראל; ומכך, מתחייבות פשרות וויתורים חד צדדיים ברמה הביטחונית, שעלותם בטווח הארוך היא קריטית להישרדותה של המדינה.
  • יש להבטיח, בכול נקודת זמן, את עליונותה הצבאית וכושר ההרתעה של מדינת ישראל. כי רק החזק ישרוד במזרח התיכון.
  • לכול "הסכם על הנייר" יש לצרף סנקציות משמעותיות, כדי למנוע עריקה ככול הניתן.
  • אין סיכוי למימוש התנאי לפירוז טריטוריית הרשות הפלסטינית מנשק, בדיוק כפי שישראל אינה מסוגלת להשתלט על הנשק הלא חוקי שבשטחה. לכן, אין להתפשר על גבולות בטחון ברי-הגנה אפקטיביים, בשום תנאי (לא כוחות או"ם או טכנולוגיה), כולל אחיזה צבאית על קו הירדן ובשטחים שולטים על גב ההר.
  • יש לאפשר מיסוד מדינה פלסטינית (דה-פקטו כבר קיימת), עם גבול ומכשול איתן, ומעברי גבול מפוקחים היטב. זאת, במטרה להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל. לכן, אין מנוס אלא להיפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית מוקדם ככול האפשר.
  • יש למנוע זליגת אוכלוסייה פלסטינית, חד כיוונית, לישראל (במה שמכונה "איחוד משפחות") גם במחיר משבר פוליטי פנימי (מר"צ והמפלגות הערביות), כולל החמרת הפיקוח והרחקתם של מסתנני ומהגרי עבודה המוסלמיים ממדינת ישראל.
  • בעניין הדתי, מחירה של מדינה פלסטינית ריבונית הוא אובדן קשה לתרבות וההיסטוריה היהודית. בית המקדש היהודי כבר נדד בכמה אתרים חלופיים במהלך ההיסטוריה, וכנראה שזה יקרה גם הפעם. כברירת מחדל, ניתן לאמץ את רעיון בינאום האתרים הקדושים בירושלים ובגדה המערבית (הכותל, מערכת המכפלה, קבר רחל  ואחרים).

סיכום:

בעבר היו שני מודלים של היפרדות מהפלסטינים, כמו תכנית האוטונומיה של יגאל אלון (ראו תמונה משמאל), והקונפדרציה של הגדה עם ממלכת  ירדן (שת"פ שמעון  פרס ומלך ירדן). שניים, שהיום יש המתגעגעים אליהם. הרושם הוא, שעם חלוף הזמן, הציבור הישראלי החל להתעייף מהמאבק הבלתי פוסק בטרור, ומחיי אי הוודאות לגבי העתיד.

[בתמונה: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

פרעות ערביי ישראל ומזרח ירושלים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" פגע קשות באמונה, ששני העמים יכולים לחיות בשלום, אפילו לא בתוך מדינת ישראל. רמת החשדנות הגוברת הגביהה מחיצות; ואת גילויי ההזדהות הגוברים של ערבי ישראל עם האינטרס הפלסטיני האנטי ישראלי. זו תגובה אפשרית לזיהוי הרפיון בנחישות ובמוטיבציה הלאומית, שאפיינה את הציבור היהודי בעבר (ראו את שריפת תעודות הזהות הפומבי במגדל שאמס).

נראה ש'מודל שתי המדינות' הוא הריאלי ביותר, היכול להתקבל ולזכות לגיבוי בזירה הבין לאומית. זאת, תוך התכנסות לגבולות המשופרים, שכבר הוסכמו בקמפ דויד 2000, ולא לסגת למודל אולמרט, הבעייתי מאד למדינת ישראל.

נדרשת פעילות דיפלומטית נמרצת (אך לא מתחנפת) בזירה הבינ"ל ולמנף את הבריתות שהחלו בקרב מדינות אוהדות במזרח התיכון, כדי להגיע להבנות לגבי שת"פ עתידי.

האם הזמן משחק לטובת מדינת ישראל? שום דבר אינו בטוח, גם זה לא.. העולם מעריך מדינות נחושות איתנות ומנצחות! עם יעדי פעולה ברורים. שינוי המגמה האסטרטגית והילך הרוח של הממשל בארה"ב, אינו מאפשר לישראל להמתין לימים טובים יותר.

[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פתרון שתי המדינות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “גדעון שניר: שתי מדינות – או משהו באמצע?

  1. יעקב
    למנוע ספק- גם אני הייתי מאד רוצה, ותנאים שאני מציב לאפשרות של מדינה פלסטינית כוללים שליטה על קו הירדן וגב ההר ונגישות למקומות הקדושים. כך שאין מחלוקת גדולה בינינו לגבי הרצוי, אלא בהערכה למידת האפשרות לממש חזון זה. ראית כיצד ממשלות ישראל נסוגו כמעט בבהלה שמא "יאלצו" לממש את תכנית המאה שטרמפ הגיש לנו, ואנו מכירים היטב את אוזלת היד של ממשלות ישראל להתמודד עם הטרור העזתי. לכן בראייה מפוכחת ופרגמטית- אני מתכנס (עם בטן מתהפכת) לפתרון המוצע.

  2. מאמר מעניין וכתוב היטב, עם הרבה אמיתות, אבל עם מסקנה שגויה, לפיה יש לאפשר מיסוד מדינה פלסטינית בהקדם האפשרי.

    מדינה פלסטינית משמעותה לא רק יציאה מלב ארץ ישראל ההסטורית אלא סיכון בטחוני דרמטי.
    כשיש מדינה, אין לנו גמישות להיכנס. לכן – בהכרח צפוי שם מצב דומה לעזה. התעצמות מהירה שתופנה בכל הכוח נגדנו – ואת הגלגל לא ניתן יהיה להסב לאחור, כמו שאת עזה לא קל לנו להחליט כעת לכבוש מחדש.

    לדעתי אין פתרון בעתיד הנראה לעין.
    סבירות לא קטנה למלחמת אזרחים ביו"ש – בין אנשי חמאס, אש"פ, חמולות שאינן אוהבות את הרשות ואנשיה המושחתים שהיגיעו מתוניס, אנשי היורשים של אבו מאזן (שנתמכים ע"י גורמים שונים כמו מצרים ואחרים) ועוד. מה שיקרה שם ישנה דברים ויביא למציאות שאנחנו עדיין לא רואים אותה, ואולי היא מעבר לפינה ואולי עוד ייקח זמן, אבל היא תופיע.

    בהמשך, הפתרון שנראה הסביר ביותר לדעתי זה משהו בדומה ל"תוכנית האמירויות" של המזרחן ד"ר מרדכי קידר –
    https://youtu.be/PwXQOn4iPzI או תוכנית אוטונומיה כזו או אחרת, "מדינה מינוס" כמו שאמר רבין.

    אנחנו חייבים להיות עם יכולת:
    1. להיכנס לכל מקום מתי שנרצה בלי שזה ייחשב תקרית בינ"ל בין מדינות
    2. להגן על האינטרסים שלנו – מים למשל, מניעת הרס עתיקות ועוד.
    3. להגן על התושבים היהודיים ויכולת המעבר שלהם בכל מקום.
    4. לאפשר לצה"ל להתנייד כך שבמקרה שתהיה אי פעם בעתיד חזית מזרחית, נוכל בקלות להיערך בבקעה עם לוגיסטיקה רלבנטית.
    5. לא לאפשר לספרי הלימוד הפלסטיניים לכלול את שטיפת המוח לשנאה עבור הדור הצעיר שלהם ולא לאפשר למי ששולט שם לתגמל מחבלים. זה צריך להיות חלק מכל תהליך שיהיה, לא בסופו אלא בתחילתו כתנאי להתחלה.

    אם הציבור שלנו התעייף, כדברי הכותב, התשלום עם ריבית קצוצה מגיע מייד. אסור לנו להתעייף.

    אני מאמין שיש ביו"ש ציבור די רחב שכן מעוניין בשלום אמת עם ישראל. האנשים האלו היו פעם ב"אגודות הכפריים" בשנות ה-80. הם עדיין קיימים – הם, בניהם ונכדיהם. חלקים גדולים של חמולות שאין להן שום עניין בעימות עם ישראל ואין להם שום צורך במדינה פלסטינית – להיפך הם חוששים מזה מאד. הם רוצים שלטון עצמי אבל לא את הרשות וגם לא את החמאס. הם לא רק בכפרים, הם גם בערים.

    יש סיכוי לשלום בטווח הרחוק, רק חייבים בעיקשות וללא התעייפות להתמיד במדיניות "קיר הברזל", עם מקלות וגזרים לציבור הפלסטיני ועם פעילות במישור הבינ"ל לקידום הבנת הצד הישראלי-יהודי, תוך הדגשה שיש כבר מדינה פלסטינית (ירדן). את זה אני אומר לאחר שיחות עם קרוב שלי, פעיל פרוגרסיבי מאד במפלגה הדמוקרטית בארה"ב (עד כדי כך ש"ירד" מארה"ב לקנדה בעת שלטון הרפובליקנים) – אבל אחד שעדיין מרגיש ציוני באמת. אלו טיעונים שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *