גדעון שניר: לדו קיום נותרה רק עוד אופציה אחת

[בתמונה: התפרעויות ערבים ברמלה. קרדיט: מיכל אברהם]

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

נוכח התובנה המכירה בעובדה ששתי הישויות הלאומיות - הערבית והיהודית - נועדו לחיות יחד במדינת ישראל, אין מנוס אלא למצוא את הדרך לחיות זה בצד זה.

מכאן מתנהל ויכוח אמיתי בין שתי עמדות:

האחת, המטילה את האחריות למציאת הדרך ומימושה על הצד היהודי, הנחשב לחזק במשוואה הזו. על כן זו חובת המדינה לרצות את המיעוט הערבי, ולפעול לשוויון ברמת החיים וההזדמנויות להתפתחות אישית, עד שיהיה להם חבל לאבד זאת, להביע הזדהות עם הסבל ההיסטורי, ולהבין ולתמוך בשאיפה לאוטונומיה תרבותית (אם לא לאומנית).

[הכרזה: 'ייצור ידע']

השנייה, המטילה את האחריות על המיעוט הערבי, החייב להכריע בין היענות לצו הלאומי הדתי האנטי ישראלי; ובין הרצון ליהנות ממה שמדינת ישראל הדמוקרטית יכולה להבטיח לרווחת החיים ברמת הפרט והקהילה, שלא ניתן לקבל במדינות האויב שמסביב. מכאן, שחובת ההסתגלות, ההתאמה, והנאמנות למדינת ישראל, היא מוחלטת; ואת בעיות האלימות ושאר הקונפליקטים הפנימיים ,עליהם לפתור בעצמם ולא להשליך אותם לפתחי המדינה, שעה שהם יושבים על הגדר. שהרי, בדמוקרטיה זכויות האזרח מותנות במילוי חובות אזרחיות. ההזדהות והתמיכה הפעילה עם אויבי המדינה, אינה קבילה, ועל העוברים עליה לשאת בתוצאות.

חוששני, שאם מישהו היה זקוק להוכחה, האופציה הראשונה אינה רלוונטית עוד. הדרישה המינימליסטית להדדיות, אינה קיימת בשלב זה, והניסיון לרצות את התוקפן ולא “להרגיז” אותו - כפי שבאה לידי ביטוי בשתי ההחלטות האומללות, על מניעת חיילים מלצאת במדים; וביטול ההשבעה של חיילי חטיבת הנח"ל בכותל - הם בדיוק הדבר ההפוך שהיה צריך לעשות, באופן שרק מרחיק את חזון אחרית הימים.

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

 

One thought on “גדעון שניר: לדו קיום נותרה רק עוד אופציה אחת

  1. מאמר מדויק.
    השאלה איך אפשר לפקוח את העיניים של אנשים מימין ושמאל שלא מבינים שיש פה אוכלוסייה ענקית שעויינת מאד את המדינה והיהודים, ושום הטבות ודו-קיום מעולה לא ישנה את זה?

    זה נכון, גם אם ביומיום חלק מהם יכולים להיות נהדרים ולסייע ברמה האישית (צוותי רפואה, שכנות טובה…). כשהנושא הלאומי/דתי מתפרץ דורש מהם להחליט, הם בוחרים ברובם הגדול את הזהות הפלסטינית העויינת ולא את הזהות הישראלית.

    עבור טיפשות ורישעות אוסלו, ההתנתקות והבריחה מלבנון כבר שילמנו.

    התשלום על אי הבנת ערביי ישראל ואיך נכון להתמודד מול שנאת רבים מהם, עלול להיות גבוה עשרות מונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *