[בתמונה: מה עניין שמיטה להר סיני? תחריט מ-1723. התחריט הועלה לויקיפדיה על ידי Jan and Kaspar Luiken - Alle de werken van Flavius Josephus, והוא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

עודכן ב- 10 במאי 2023

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

פרשת בהר, ראשי פרקים

1. דיני שנת השמיטה – שנת השמיטה חלה פעם בשבע שנים. בשנה זו קיים איסור לעבד את הקרקע ולעשות כל פעולה המסייעת לגידול הצמחים, וכן לא לזרוע או לנטוע. מצות השמיטה נוהגת רק בגבולות ארץ ישראל.

נשאלת השאלה (ע"י רש"י) "מה עניין שמיטה בהר סיני"? (משפט זה משמש כניב בשפה בעברית ל-"מה הקשר"; ראו כרזה בראש המאמר); והתשובה הינה, כמו שהמצוות והפרטים שלהם בנושאים השונים, נתנו בהר סיני, כך גם המצות והפרטים הקשורים בארץ ישראל נתנו בסיני.

2. פירות שנת השמיטה הגדלים על העצים, הינם הפקר לכל האנשים ואסור לבעל השדה לגדר את שדהו. בנוסף, אסור לסחור בפירות שביעית וכל מי שרוצה לקחת מהשדה יכול לקחת לעצמו, אבל לא לצורכי מסחר. שנת השמיטה מלמדת את האדם שהארץ אינה בבעלותו אלא שייכת לבורא עולם, ברצונו נותן לאדם זכות להשתמש בה, וברצונו מונע אותו מכך.

[בתמונה: שנת השמיטה מלמדת את האדם שהארץ אינה בבעלותו אלא שייכת לבורא עולם, ברצונו נותן לאדם זכות להשתמש בה, וברצונו מונע אותו מכך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pixel2013 לאתר Pixabay]

3. מתוך מאמר של ד"ר עמוס רובין: בספר דברי הימים נאמר "עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ:  כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה", רש"י מסביר ש"רָצְתָה " לשון של פיוס, והכוונה שגלות בית ראשון (70 שנה) היתה כמספר השנים שבני ישראל לא קיימו את מצוות השמיטה. לעומת זאת יש לנו מספר עדויות על קיום המצווה בימי בית שני.

בספר החשמונאים מובא שצבאות המכבים הפסידו בקרב בית צור נגד היוונים, בגלל רעב ששרר בעיר עקב השמיטה. אנו גם מוצאים שיוליוס קיסר פטר את תושבי יהודה ממיסים בשנת השמיטה (כפי שמספר לנו יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים).

[בתמונה משמאל: חריטה רומנטית של יוסף בן מתתיהו המופיעה בתרגומו של ויליאם וויסטון (Whiston) ליצירותיו. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Rachel-Esther לאתר flickr]

תקנה זו של הפטור ממיסים בוטלה בימי מרד בר-כוכבא. עקב המצב הכלכלי הקשה בשל התוצאות הקשות של תשלום המיסים התקין רבי ינאי תקנה חדשנית, כמעט מהפכנית, כשהוא פנה לאיכרים והמליץ להם לזרוע בשנת השמיטה, והנשיא, רבן גמליאל ברבי ביטל זמנית את האיסור לחרוש בשנה השביעית מפני פיקוח נפש. כמו כן התירו מסיבה זו ללקט ירקות בשלהי שנת השמיטה ואף לשחרר מחובת השביעית כמה ערים כמו בית שאן.

[בתמונה: תקנה זו של הפטור ממיסים בוטלה בימי מרד בר-כוכבא... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "מרד בר כוכבא"]

4. בימינו (כשאין בית מקדש), מצות השמיטה אינה נוהגת מדין תורה אלא רק מתקנת חכמים. במאה השנים האחרונות קיים ויכוח בנוגע לקיום מצות שנת השמיטה. דיון זה ידוע בציבור כדיון אודות "היתר המכירה". הויכוח הינו בשאלה האם ניתן למכור את קרקע שבבעלות יהודי לנכרי, כדי שלא ינהגו בה כל דיני השמיטה? כאשר החלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בשנים הראשונות של המאה שעברה, התמודד הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל בשאלת השמיטה ועל מנת לא לפגוע בכלכלת המתיישבים ולאפשר להם להתפרנס חיפש ומצא את האפשרות ההלכתית לפתרון הבעיה.

אולם, מספר שנים לפי כן בשנת תרמ"ט 1888-1889 כשעם ישראל החל לשוב לארצו והחלה הקמת יישובים החקלאיים, נאלצו לראשונה להתמודד עם נושא השמיטה. מצד אחד היו החקלאים הדתיים מהמושבה מזכרת בתיה שרצו לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה גם במחיר הפסד ממוני שהיה מאד בעייתי באותה התקופה ומצד שני החקלאיים שעזבו את אורח החיים הדתי (המושבה גדרה – מושבת הביל"ויים) וכן פקידי הברון רוטשילד שרובם ככולם היום מנותקים מהיהדות. ויכוח זה נכנס להיסטוריה בשם "פולמוס השמיטה".

הפשרה שנמצאה הייתה הבסיס "להיתר המכירה". הרעיון הוא למכור את הקרקע לנוכרים לשנה בלבד ולהמשיך לגדל את התבואה. פתרון זה הינו אמנם דחוק והסיבה העיקרית להיתר זה היתה לחזק את החקלאות והחקלאים שהחלו בישוב ארץ ישראל מחדש. לאחר שבעה מחזורים של 'שמיטות' (49 שנים), מגיעה שנת החמישים שהיא "שנת היובל". בשנה זו גם כן נוהגים כל דיני שמיטה, ובנוסף להם, עבדים יוצאים לחופשי וקרקעות שנמכרו חוזרות לבעלים המקוריים. כלומר, עיסקאות הנדל"ן מוגבלות למשך פחות מחמישים שנה. זו גם הסיבה שמנהל מקרקעי ישראל מחכיר את הקרקע ולא מוכר אותה.

בנוסף, בשנת החמישים לעצמאות ישראל ניתנה חנינה להרבה אסירים.

[בתמונה: בשנת החמישים לעצמאות ישראל ניתנה חנינה להרבה אסירים.תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

5. התורה מצווה אותנו לא לבצע בקרקעות עסקאות שאינן כשרות ובכל זמן נתון יש ליידע את הקונה כמה שנים נשארו עד לשנת השמיטה "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת אָחִיו.  בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; .... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ  כִּי אֲנִי ה’, אֱלֹהֵיכֶם"

6. קיום מצוה השמיטה כתיקנה גורר בעקבותיו הבטחה של התורה ליבול מרובה וישיבה בטוחה בארץ (כלומר, בזכות נטישת עבודת הקרקע לשנה – מבטיח אלוקים ברכה בארץ).

7. איסור ריבית – אדם המלוה כסף לחבירו אסור לו לדרוש ריבית עבור הלואה זו. לא כאן המקום לפרט את הלכות ריבית, אולם להלכות אלו יש השלכה בכל תחומי הכלכלה. גם כאן אנו מוצאים כיום פתרונות של "היתר עסקה.

אמרי אמיר

1. "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (כ"ו , ו'-ז') - אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים "ונפלו איבכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו איבכם לפניכם".

[בתמונה: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו איבכם לפניכם"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

2. "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (כ"ו , ו') - אף על פי שיהיה לכם שבע ועושר, תהיה שנתכם שלווה ורגועה וללא דאגות, ולא תהיו בבחינת (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" – מדאגה שירד ערך נכסיו, ומפחד שמא יבואו גנבים ויגנבו את רכושו. ורבי אברהם שמואל בנימין "כתב סופר" היה אומר: הברכה תהיה "ונתתי שלום בארץ" – שלא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וממילא יתקיים בהם: "ושכבתם ואין מחריד", כי לא יהיו מוטרדים ולא יוכלו לישון מפני שלאחרים יש יותר.