[התמונה: חתני פרס נובל לשלום 1994 באוסלו. רהמ יצחק רבין, שר החוץ, שמעון פרס ויאסר ערפאת (צילום: SA'AR YA'ACOV 12/10/1994, לע"מ)]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים.
* * *
עשרה חודשים לאחר שנבחר בפעם הראשונה לנשיא ארה"ב, באוקטובר 2009, הוענק לברק אובמה פרס נובל לשלום. למה? על מה?
פרס נובל לשלום לשנת 1994 הוענק ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת על חתימת הסכם אוסלו. לא על יישומו. למה?
כי פרס נובל לשלום הוא כלי פוליטי; שתפקידו במקרים רבים לחשק את מקבליו ולחייב אותם, להתנהג בהתאם לציפיות מעניקיו.
.
בדיעבד, הסכמתו של יצחק רבין לקבל את הפרס - תחת שיאמר: "אנא המתינו שלוש שנים; ואם יגיע לי, אשמח לקבלו", חרצה את גורלם של הסכמי אוסלו לטבוע בנהרות של דם.
על כן, חזרתן של "אג'נדות השלום" של ממשל ביידן מחייבות אותנו לעמוד על המשמר בשני הקשרים:
- האחד ברמה האיזורית - השגת הסכם עם איראן.
- השני ברמה המקומית - הסכם ישראלי פלסטיני.
בשתי הזירות הללו, אנחנו מיועדים להיות ה'ארוחה'...
[בתמונה משמאל: הנשיא ג'ו ביידן. התמונה היא נחלת הכלל]
כולי תקווה, שלא יהיו פוליטיקאים ישראלים שהמחשבה על הפרס, בטווח הקצר; תסמא את עיניהם מראות את הטווח הארוך. שהרי, כבר קבע המזרחן האמריקני הדגול ממוצא פרסי, פואד עג'אמי, כי: המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים".
משמע, "להמר על שלום לטווח ארוך, באזורנו, זה להמר נגד ההיסטוריה..." (אטינגר, 2021).
[תמונתו של פרופ' פואד עג'מי היא צילום מסך]
