אבי הראל: כבוד ה', שכינה והאור הנברא

[בתמונה: יתכן שכבוד ה' זה, דומה ל-melammu האכדי שעיקרו הילה וזוהר אלוהיים הבוקעים מתוך מעטה אש... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Bessi לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בסיומם של פרשות ויקהל פקודי, נאמר כך: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם"[1].

פסוקים אלה, המסיימים גם את ספר שמות, מביאים את מטרת העל של המשכן, השראת השכינה בו. הצירוף כבוד ה', או המונח כבוד בלבד, כשהוא נאמר בקונוטציה אלוהית, שכיח מאוד במקרא, ועניינו תכונה או תכונות המיוחסות לאל. יתכן שכבוד ה' זה, דומה ל-melammu האכדי שעיקרו הילה וזוהר אלוהיים הבוקעים מתוך מעטה אש.

[בתמונה: יתכן שכבוד ה' זה, דומה ל-melammu האכדי שעיקרו הילה וזוהר אלוהיים הבוקעים מתוך מעטה אש... התמונה היא נחלת הכלל]

כבוד ה', בא תדיר במקרא גם בהקשר של התגלות האל, ולפי פשט הפסוקים, מושג זה נוגע לתכונות החיצוניות של האל ולאו דווקא לסגולותיו הפנימיות. כבוד זה נראה לבני ישראל כאש: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[2], או כאור בוהק לפי התיאור של יחזקאל:" וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.  כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב--הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר"[3].

הדימוי של כבוד ה', גם באמצעותן של מילים נרדפות כדוגמת – הוד, הדר ואור :" בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה: יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד;    הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה"[4], "כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ"[5], המזכיר את הנאמר בפרשתנו, שענן כבוד ה' כיסה את המשכן. מכך אנו יכולים להסיק כי העם היה יכול לראות כבוד זה, ועניין לנו עם מעטה חיצוני שלא ברור מה טיבו הפיזיקלי, שעטף את המשכן בסיום הקמתו. למרות שהעם רואה את כבוד ה', מראה זה מעורר בו פחד ואימה, כפי שאנו מוצאים בכתובים הבאים:" וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם"[6]. גם הנביא יחזקאל כאשר הוא רואה את כבוד ה', הוא נופל על פניו מאימה ויראה. במקור אחר אנו מוצאים כי כבוד ה' מנע מהכוהנים לשרת בקודש:" וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית יְהוָה.  וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן:  כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-בֵּית יְהוָה"[7].

כאמור, כבוד ה' מתקשר למונח האכדי melammu, שהוא מסכה נוראת הוד, המקרינה קרני זוהר. זיהוי זה יכול לעלות בקנה אחד עם פרשנות המקרא, שאין אדם יכול לראות את מראה האל, אלא רק את כבודו[8].

מעבר לפשט הפסוקים יש למונח כבוד ה' פרשנות פילוסופית ענפה ומעמיקה, שנדון בה בקצרה. לפי הרמב"ם יש במונח כבוד ה', כוונה נוספת :" כן כבוד ה', יש שהכוונה בו לאור הנברא אשר האל משרה אותו במקום, על דרך נס, להערצה, וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, וכבוד ה' מלא את המשכן"[9].  בהמשך הפרק הרמב"ם מונה עוד פרשנויות למונח כבוד ה', אולם מפאת קוצר היריעה לא נדון בהן כאן. נחזור לכבוד ה' בפורמט של האור הנברא. אור זה הינו אור שהאל בורא והנביאים יכולים לראותו במראה הנבואה, והוא לדברי הרמב"ם נקרא שכינה או כבוד ה'[10].

[בתמונה: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

הרמב"ם איננו הראשון שמדבר על כך. קדם לו בכך ר' סעדיה גאון (להלן רס"ג), במאמר השני, בספרו אמונות ודעות[11].

במאמר השני  של אמונות ודעות עוסק רס"ג בייחוד האל ובתאריו בכלל, ובשלושת התארים שחכמי הפילוסופיה המוסלמים עסקו בהם –חי, יודע ויכול, בפרט. בראשית דבריו קובע רס"ג עשרה כללים מנחים שיסייעו לו בהמשך הדיון אודות ייחוד האל ותאריו. אנו נתייחס לשניים מטיעוניו החשובים ביותר[12]:

  • האחד - הדעה האנושית מתפתחת באופן מדורג, מעניינים גשמיים לעניינים רוחניים. לדוגמא - שאנו רואים שלג, אנו מבינים תחילה שסיבתו הראשונית הינה המים, לאחר מכן שאנו מעמיקים לחקור, מתברר לנו כי סיבת השלג הם האדים שעולים לשמיים, וסיבת האדים הללו היא השמש, ואת השמש ברא האל, שאין אפשרות לתופסו בחושים, בניגוד לתופעות הטבעיות הקודמות לו. משמעות הדבר: המקור לכלל הסיבות הטבעיות והגשמיות הוא האל, שאין אפשרות להגדירו, מה גם שהאל הינו חיצוני להם ושונה מהם במהותם.
  • השני - החקירה האנושית מוגבלת בהיקפה, היות והיא מבוססת על חושים מוגבלים וכול הנתון לחקירה שכלית אף הוא מוגבל וסופי, בניגוד למהות האלוהית שהינה אין סופית ולא ניתנת לחקירה.

אם נצרף את שני הטיעונים הללו נדע כי הידע המושג בחושים מוגבל, וכול דבר החורג מהידע החושי הינו מוגבל בחקירת מהותו. בנמצאים הגשמיים מצוי ריבוי, אולם לא כך הם פני הדברים כלפי האל. בעולם האלוהי מצויה  אחדות מוחלטת (=אל אחד ולא מספר אלוהויות), והחקירה החושית אינה רלוונטית בעולם זה. לשון אחר- גבול היש הוא גבול הידיעה האנושית[13]. האל שמצוי מחוץ לחקירה האנושית, הוא אחד, לא גשמי ובלתי מתפעל.

דברים אלה הינם הקדמה לעניין של השגת האל על ידי הנביאים, או ליתר דיוק במה הם יכולים לחזות: "והרי אמר הכתוב בפירוש כי דמות כדמות אדם כבר ראוה הנביאים מדברת עמם... הדמות הזו ברואה וכן כולם נבראים בראם הבורא מזוהר (אור נוצץ)...והיא דמות נכבדה מן המלאכים עצומה בבריאתה בהירת זוהר, והיא נקראת כבוד ה'... ועליה מה שמתארים חכמים שכינה..."[14].

[בתמונה: והרי אמר הכתוב בפירוש כי דמות כדמות אדם כבר ראוה הנביאים מדברת עמם...... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

אחרית דבר

יום מלאכת המשכן גורר בעקבותיו את מטרת העל בעשייתו – השראת השכינה בו. בפרשנות הפילוסופית הכוונה לאור ה', שהוא סוג של דבר נברא בוהק ונוצץ באור יקרות. רק את האור האמור יכולים הנביאים לראות, והדבר ממחיש את העובדה שההשגה החושית והשכלית של האדם הינה מוגבלת, ומסוגלת להשיג ולראות רק את הגילוי החיצוני של האל אבל לא את מהותו ועצמיותו הפנימית.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] שמות, פרק מ', פסוקים: ל"ד – ל"ח.

[2] שם, פרק כ"ד, פסוק י"ז.

[3] יחזקאל, פרק א', פסוקים: כ"ז – כ"ח.

[4] תהילים, ק"ד, פסוקים: א' – ב'.

[5] חבקוק, פרק ג', פסוק ג'.

[6] ויקרא, פרק ט', פסוקים: כ"ג – כ"ד.

[7] מלכים א', פרק ח', פסוקים: י' – י"א.

[8] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 222.

[9] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א', פרק ס"ד, מהדורת שוורץ.

[10] ראה – רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א', פרקים: כ"א, כ"ח, ס"ד.

[11] אמונות ודעות, או הנבחר באמונות ובדעותערבית: كتاب الأمانات والاعتقادات) שחיבר רב סעדיה גאון במאה העשירית נחשב לאחד מספרי היסוד בפילוסופיה היהודית שהתחברו בימי הביניים.

[12] אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, 2012, עמודים: 50 – 60.

[13] אליעזר שבייד, הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999,עמוד 37.

[14] ר' סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר שני, פרק י, מהדורת קאפח. הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א', פרק כ"ה, ביסס את דבריו על דברי רס"ג אלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.