יותם הכהן: שעת נעילה, הישראליות ותוצאות המלחמה

[התמונה היא צילום מסך. כאן 11]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

יותם הכהן הוא יועץ בכיר במערכת הביטחון ובמגזר הציבורי, עוסק בתחומים של חשיבה מערכתית ואסטרטגית, בפיתוח מתודולוגיות למידה מתקדמות; ובעיצוב סביבות טכנולוגיות תומכות שיתוף ולמידה. יותם שימש בעבר כראש צוות תפיסת הביטחון הלאומית במכון ראות.

ליצירת קשר עם יותם הכהן: טל: 054-4702895; דוא"ל: Yotam@DoAlogue.co.il

זהו מאמר שלישי בסדרת המאמרים על 'שעת נעילה'. המאמרים האחרים:

*  *  *

כתבו הרבה על שעת נעילה. אני מודה שהעניין והעיסוק הנרחב הפתיעו אותי, וחוללו אדוות שבפני עצמן שוות את ההשקעה בסדרה. בגלל זה אני לא רוצה לדבר על הסדרה אלא עלינו. על מה אנחנו מבינים על הישראליות ביחסה למלחמת יום הכיפורים באמצעות הסדרה.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

נתחיל בעובדות *לפי הסדרה*:

1. המלחמה התחילה בהפתעה מוחלטת ביום הכיפורים ב-14:00 בצהריים. ב-14:00 ודקה כולם כבר הבינו שזו מלחמה ושכולם היו שאננים ושכולם הופתעו. מי שאשמים בהפתעה הזו הם אנשי אמ״ן אבל ממש לא קציני 8200 שניסו להתריע ולא שמעו להם.

2. המלחמה הסתיימה שלושה ימים לאחר מכן כשהתחלנו להתאושש מההפתעה. בתום אותם שלושה ימים ידענו כבר מה המסקנות העמוקות של המלחמה גם מבחינה צבאית וגם מבחינה אנושית וגם מבחינה חברתית ולאומית.

3. המלחמה היתה בעצם אוסף של אנקדוטות מקומיות. בגולן: מוצב החרמון, תל סאקי, כח צביקה, נפאח, עמק הבכא. בדרום: מעוזים, חווה סינית.

4. המלחמה היתה המשך ישיר של מלחמת השחרור שהיתה בעצמה המשך של מרד הגטאות. היא נלחמה על ידי מיליציה יהודית מקומית, שהיבטים של מקצועיות, פיקוד ושליטה היו מאוד רחוקים ממנה. היא הוכרעה באומץ ליבם של יחידים שידעו להסתער ולהשחיל רימון לחור הנכון.

5. אילולא אומץ ליבם של היחידים האלו מדינת ישראל היתה מושמדת. הסורים היו גולשים לטבריה, משם לעפולה ואז לתל אביב.

6. הדתיים הם כרגיל הניצבים הנצחיים של הציונות.

7. המלחמה הובילה לשינוי עמוק במערכת היחסים והמעמדות בישראל בין אשכנזים ומזרחיים. השינוי הזה התרחש, כמו ההבנות שלמעלה, בתוך אותם שלושה ימים. הקיבוצניקים הפסידו, המזרחים והעירוניים ניצחו.

8. בסוף בתוך כל ישראלי, אשכנזי או מזרחי, ותיק או עולה, אטום או רגיש, מצפוניסט או ניצי, שמאלן או לא, אפילו החנון מ-8200, מסתתר רמבו שביום פקודה יחלץ לחרף את נפשו למען המולדת ולמען חבריו. אחר כך הוא יבכה ויתחבק.

9. תפקידם של המפקדים והקצינים הוא לא לפקד (כאמור - מיליציה מקומית ללא ניהול) אלא להיות הסופר אגו שלנו. אנחנו לא צריכים אותם כמפקדים בזמן אמת. אנחנו צריכים אותם מביכים, כאלה שנותנים להם בקבוק שתיה שירקו לתוכו והם מבסוטים. הם הגרסה הכי סאחית וקיטשית של הישראליות. וזה נכון לכולם, מבלי יוצא מן הכלל (אפילו ליואב). הם לא מדברים לעניין. הם רברבנים ומלאי קלישאות. אנחנו אוהבים אותם כאלה.

10. נשים זה חשוב. הן ממש מתאמצות להיות כמונו. כל הכבוד להן. אנחנו הרי נלחמים בשביל האמהות שלנו. לא חשוב שתהיה לכולן דמות, העיקר שהן חיות אי שם.

לטובת ההבהרה:

עשר הנקודות האלו הן מה שאני מצאתי כתפיסת המציאות העובדתית של הסדרה. הן נוסחו מנקודת המבט הקולקטיבית של הסדרה ולא כתיאור של עמדותי האישיות בנושא.

ועכשיו לניתוח

התיאור שלמעלה אולי נכתב ב״הזרה״ (להפוך דברים לזרים) אבל לרובנו נשמע כמו תיאור לא רחוק מהמציאות. אני חושב שהוא מתאר את הנפש הפצועה והחבולה שאיתה יצאה הישראליות ממלחמת יום הכיפורים.

אחד הדברים שהסדרה הצטיינה בו זה הדיוק בפרטים הטכניים. סוג הטנק הספיציפי, סוג הפגז שנורה. היבט זה נמצא בהלימה עם אינספור המריבות בפייסבוק על השאלה איך יכול להיות שהשאירו את השאריות של הבלטנים שנוספו לטנקים - שומו שמיים - אחרי המלחמה. גם התספורות של החיילים עוצבו כך שיתאימו בדיוק למה שהם ראו בתמונות של המלחמה ההיא - אבות מגודלי שיער וזקנים. הדימוי שנטבע מהתמונות חזק כמובן מהמציאות.

אחד המאפיינים של נרטיבים פוסט טראומטיים זה שהם מקוטעים. הם מאוד מאוד קונקרטיים, מאוד מכניים, ויש בין הקטיעות חלקים ארוכים של כלום. הדיון הפסיכולוגי מציג את אלו כמנגנון הגנה. הרבה יותר קל לדבר על הקונקרטי מאשר על המופשט. הרבה יותר קל לתאר את האנקדוטות מאשר את המכלול.

באותו מובן שכן מדברים על רגש מדברים עליו בשפה מאוד לא מדויקת. בהרצאה של בוגר המלחמה ספרתי פעם את הביטוי ״מאוד מרגש״ (באינטונציה נטולת כל רגש) יותר מ-30 פעמים. המלודרמטית של הסדרה והמשחק הגרוע (לא התאפקתי, סליחה) משלימים את הנדבך הזה באופן נהדר. אנחנו ״יודעים״ שצריכים להרגיש משהו, אבל מתקשים להרגיש אותו באמת.

היבט נוסף של הטראומה הוא האנכרוניזם המובנה בה. תפיסת הזמן משתבשת, העבר והווה נמהלים אלו באלו. מה שהובן בתקופה הקצרה שלאחר האירוע הופך להיות חוויה מוחשית לגמרי בזיכרון של האירוע. ומנגד, מה שנצרב בבשר אז הופך להיות המובן מאיליו החי של ההווה. מבלי שאנו מודעים למנגנון הזה. לכן צריך לגלות הרבה יותר חמלה כלפי האנכרוניזם העמוק של הסדרה - גם בשפה ובמניירות של הדמויות, וגם במהירות שבה הם מבינים את השינוי.

עיבוד פסיכולוגי עמוק של הטראומה מנסה לרכך את שני המאפיינים האלו: לשזור את החוויה המקוטעת לכדי סיפור שלם, שבו יש אדם, סובייקט, שחווה את כל הנוראות ומסוגל להם. מסוגל להם גם בדיעבד - יכול לדבר אותם, לדון בהם, לבחון אותם ולעבד אותם.

בעשורים האחרונים החל להתהוות דיבור על טראומות קולקטיביות. ברור, למשל, שהשואה היא כזו עבור העם היהודי. ראו כמה זמן לקח לנו להיות מסוגלים לדון בה, ועד כמה, גם היום, קל לנו יותר לדון במכניזם של ההשמדה, לגעת בקרמטוריום, מאשר לדון בהשפעה של השואה עלינו. כשאנחנו נדרשים לזה אנחנו נופלים לשיח קלישאתי של ״לעולם לא עוד״ או של ״גם לנו זה יכול לקרות״. ברור גם שמלחמת יום הכיפורים היא טראומה מכוננות של הישראליות. השיח המקוטע שהסדרה מגוללת, עם הקצוות הלא מתכנסים שלו, עם האנכרוניזם המובנה שלו, הוא שיקוף מדהים של הטראומה.

השלב הראשון של העיבוד הוא להיות מסוגל להוציא החוצה את הדיבור על המאורעות, עם כל הקטיעות והטכניות שלו. זה מה שעושה שעת נעילה. אבל הטיפול לא יכול לעצור שם. טיפול מוצלח יצליח לשזור את הקשר בין מה שקרה לבין מי שאנחנו. מהרמה של להסביר התנהגויות לא מובנות (כמו בוגרי מלחמה שישנים רק מתחת למיטה בגלל חוויה של הפגזה אלימה במחפורת) ועד לרמה של תיאור קווי האישיות שעוצבו מתוך הטראומה.

ולכן התיאור הראשוני הוא מסמך נהדר, אבל הוא ההתחלה, לא הסוף. אנחנו - ובייחוד הדור השני - צריכים להיות אלו שחותרים גם לבחינה מחדש של תפיסת המציאות שתוארה למעלה, שמסוגלים לשאול לעומק מה המלחמה הזו עשתה לנו ומסוגלים גם לחשוב האם אנחנו אוהבים את עצמנו באופן שבו היא עיצבה אותנו. אם נבין את עצמנו נוכל גם להבין את אותם העומקים שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו, ולהיות מסוגלים להשתנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *