[בתמונה: קינות ירמיהו - חיתוך עץ. Die Bibel in Bildern", 1860. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת איכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על צום עשירי בטבת ומגילת איכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 22 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

רקע[1]

מגילת איכה כוללת בתוכה חמש קינות על האסון הלאומי הגדול ששינה באופן קרדינלי את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל – חורבן ירושלים ובית המקדש, והגליית רוב העם לבבל, על ידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.

המקורות לאירועים אשר משוקעים במגלת איכה, מצויים בספר מלכים ב' (פרקים: כ"ד – כ"ה); ובספר ירמיה (בעיקר פרקים ל"ט – מ"ד). בשלהי המאה השביעית לפני הספירה, נפלה האימפריה האשורית, ששלטה על פני כל המזרח הקדום, ואת מקומה תפסה ממלכת בבל, שמלכיה היו ממוצא כשדי. המלך החזק ביותר של בבל היה נבוכדנצר השני, שבימיו נשתעבדה ממלכת יהודה לבבל.

חורבן יהודה הגליית תושביה, היו פועל יוצא של מרידות חוזרות ונשנות שמרדו מלכי יהודה בבבל. ראשון המורדים בבבל היה המלך יהויקים, מעשה שהמיט אסון על יהויכין בנו שמלך אחריו. נבוכדנצר וחייליו צרו על ירושלים, בזזו את אוצרות בית המקדש והגלו לבבל את יהויכין כולל משפחתו וכל אנשי חצרו.

[בתמונה: יהויקים שורף את המגילה, שאותה מזהה התלמוד הבבלי עם מגילת איכה... the Providence Lithograph Company. התמונה היא נחלת הכלל]

גלות יהויכין, החלישה עד למאוד את ממלכת יהודה, אך לא הצליחה לדכא כליל את אש המרד נגד בבל. צדקיהו, שמלך לאחר יהויכין, נשבע שבועת אמונים למלך בבל, עובדה שלא הפריע לו למרוד בבל לאחר מכן תוך שיתוף פעולה עם מלכי האזור ועם האימפריה המצרית. בגלל הפרת השבוע האמורה, נבוכדנצר צר בשנית על ירושלים, בעשרה בטבת, שנת 587 לפני הספירה. המצור הבבלי הכבד, הוסר באופן זמני, בגלל ידיעה מודיעינית, בדבר יציאת צבא מצרים לטובת ממלכת יהודה, אך לאחר שצבא מצרים נסוג, חודש המצור על ירושלים, ונמשך שנתיים ימים. במהלך המצור סבלו תושבי ירושלים מרעב ומגפות, ובמקביל הקרבות עם הצבא הבבלי הפילה בהם חללים רבים גם כן.

בתשעה בתמוז, שנת 586 לפני הספירה, הובקעה חומת העיר והיא נכבשה. המלך עם כל חצרו הובאו לבבל, שם הרגו הבבלים את בניו של צדקיהו ,לנגד עיניו, ואחר כך עיוורו את עיניו. ביום השביעי או העשירי לחודש אב[2], שנת 586 לפני הספירה, שרפו הבבלים את ירושלים ואת בית המקדש, והגלו עם רב לבבל.  בכך הגיעה לסיומה העצמאות הדתית והמדינית של ממלכת יהודה, ובית המקדש שסימל עצמאות זו נחרב עד הייסוד. הקינות שבמגילת איכה מתארות את הסבל הכבד שפקד את העם ואת הזעזוע התיאולוגי הקשה. תיאור המאורעות במגילה הוא לרוב כללי, ונכתב בדימויים מסורתיים. אין המגילה מזכירה ולו שם אחד של אישיות היסטורית השייכת לתקופת החורבן ואף אין היא נוקבת בשמם של  האויבים  שהחריבו את ירושלים.

אחת מצורות הקינה הידועות מהמקרא היא הקינה על הציבור. בדרך כלל קינה שכזאת עוסקת אודות עם שהושמד או על עיר או מחוז שנחרבו. נביאי ישראל הרבו להשתמש בסוגה זו, בנבואות הפורענות שלהם על עם ישראל[3] ועל הגויים[4] גם יחד. פרקים א', ב', ד', במגילת איכה, נמנים עם סוג זה של קינה. סימן או ליתר דיוק סימנים אופייניים לקינה על הציבור באיכה, הם תיאור תכונותיו של העם שהובס במלחמה כנגד הבבלים, בהנגדה מוחלטת למצבו קודם לכן.

הקינה בפרק ג' במגילת איכה, הינה יוצאת דופן, לעומת שאר חלקי המגילה, היות שבפרק זה, מתלונן אדם אנונימי, על סבלו האישי בגוף ראשון, ועל העונש הכבד שניחת עליו משמיים. חרף השוני של פרקי המגילה השונים, בתוכנם ובצורתם הספרותית, אין לראות בהם לקט אקראי. לפנינו אוסף קינות שהתחבר על ידי משורר אחד, או על ידי מספר משוררים בני אותה תקופה, ועל כך נרחיב בהמשך. [בתמונה משמאל: כריכת הספר: 'מגילת איכה', שראה אור ב- 2018 בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

קינות דומות במזרח הקדום

מגילת איכה כאמור הינה קינה או קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש, אם כי היא גם מכילה בתוכה, כפי שראינו קינות על נפילתה של מממלכת יהודה, על כל המשתמע מכך. קינות על חורבן עיר או מקדש או על חבל ארץ, מופיעות גם מחוץ לספרות המקראית, רק בספרות השומרית. נכון לעכשיו, התגלו חמש קינות שומריות גדולות, מהמאה העשרים לפני הספירה לערך. הקינות השומריות הללו, יצאו ממעגל המסורת הספרותית זמן רב לפני תקופת חיבור ספרי המקרא, וקשה להניח כי הן השפיעו באופן ישיר על הקינות המקראיות. אולם למרות זאת, קיים דמיון רב במוטיבים וברעיונות ביניהן.

כל אחת מהקינות השומריות  הגדולות, מקוננות על חורבן מאחת ערי הקודש החשובות של ממלכת שומר. הן גם מספרות גל מר גורלן של ערים אחרות ומקדשיהן ברחבי הממלכה, ומתארות בהרחבה את סבלה של האוכלוסייה השומרית בעקבות האסון שניחת עליה. קינות אלה מן הסתם, נתחברו זמן קצר לאחר חורבן אותן ערים, כאשר המשורר זוכר את העוצמה והתפארת קודם החורבן ואת המצב העגום של אותה עיר לאחר חורבנה.

[בתמונה: מפת מסופוטמיה בעת העתיקה. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי רוליג. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בדומה למגילת איכה, מלאות הקינות השומריות בתיאורים קשים של הרס וחורבן, לצד סבלה הקשה מנשוא של האוכלוסייה האזרחית. בניגוד לקינות הקצרות של מגילת איכה, הקינות השומריות הן ארוכות מאוד, עד חמש מאות שורות, ויש בהן בדרך כלל סיפור עלילתי הכוללים סממנים מובהקים של האפוסים הקדומים של ספרות המזרח הקדום.

אחת הקינות המרכזיות של הקינות השומריות, הינה הקינה על אור, בירתה המפוארת של שומר במשך למעלה ממאה שנה. בשלב מסוים פולשים העילמים והורסים אותה עד היסוד, כולל את המקדש המפואר שעמד בטבורה. בקינה אחרת על העיר אור, מוזכרת פלישה של עם בשם גותים, שהפכו את העיר למדבר שממה, על פי גזרת האלים.

הקינה השומרית על ניפור, המרכז הדתי והתרבותי של ממלכת שומר, מוקדשת רק בחלקה הראשון לתיאור חורבן העיר, ואילו בחלקה השני, היא שיר תודה על שיקומה, ועל החגיגות שנערכו בה לרגל חידוש הפולחן הדתי.

בדומה למגילת איכה, גם בקינות השומריות מוצגים החורבן והאסון הלאומי כתוצאה של גזירה משמיים שאין לשנותה, והאויבים שמבצעים גזירה זו נחשבים לשלחי האלים/אל. בדומה לאיכה, גם בקינות השומריות, יש קריאה לאלים לשוב אל ערי הממלכה, תוך נקמה באויב.

המסר התאולוגי של מגילת איכה ומחברה

בכל חלקי מגילת איכה, המסר הברור שעולה הוא ההכרה הברורה באלוהי ישראל כמי ששולט בהיסטוריה האנושית. בשל כך, מופנית אליו הבקשה לעזרה ולנקמה באויב. במקביל, מוטיב תאולוגי נוסף הינו ההכרה בחטא וצידוק העונש של האל. חרף זאת, במגילת איכה ישנו קו תאולוגי שונה במקצת מזה שאנו מוצאים בספרות הנבואה. על פי איכה: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" [5], כלומר טענה שבעצם דור החורבן עצמו חף מפשע. עמדה הפוכה לכך אנו מוצאים בספר ירמיה:

[בתמונה משמאל: הנביא ירמיהו אומר קינות. מיכאלאנג'לו, מוזיאון הוותיקן. רומא. התמונה היא נחלת הכלל]

"בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו"[6], ובספר ביחזקאל:" מַה-לָּכֶם, אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה.  חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:  אִם-יִהְיֶה לָכֶם עוֹד, מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה--בְּיִשְׂרָאֵל.  הֵן כָּל-הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי-הֵנָּה:  הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת"[7]. לכן קשה לשייך את הקינה שבפרק ה', במגילת איכה למחבר מחוג הנבואה.

בגוף המגילה אין אזכור לשם המשורר שחיבר אותה, אולם כבר תרגום השבעים ייחס את חיבורה לירמיהו הנביא. לכן בתרגום השבעים היא צורפה לספר ירמיה. גם חז"ל היו בדעה כי מחבר המגילה הוא הנביא ירמיה: "ירמיהו כתב ספרו וספר מלכים וקינות" [8], מסורת שהתקבלה על רוב פרשני המקרא, עד לעת החדשה.

לאחרונה נטען כי בימי קדם לא היה ידועה זהותו של מחבר מגילת איכה, וזהות זו נוצרה רק אחר כך. בנוסף, ירמיהו מתנגד אופן נחרץ לטענה התאולוגית שהובאה בקינה בפרק ה' על חפותו של דור החורבן, כפי שהובא לעיל. בנוסף, ירמיהו היה מתנגד חריף לברית עם מצרים [9], ומעבר לכל זאת ירמיהו היה מאוכזב מהתנהלותו של המלך צדקיהו [10] וניבא לו גורל מר ואכזר. ראיות אלה נגד המסורת שירמיהו חיבר את מגילת איכה אינן מכריעות והן ניתנות לפרשנות והסבר, אולם טבעי הדבר שירמיהו, שהיה נביא החורבן, וחזה את האירועים על בשרו, יחבר את מגילת איכה. מה גם שחלק מסגנונה של מגילת איכה, דומה לחלק מנבואותיו של ירמיהו.

המסורת - האומרת כי ירמיהו הוא שכתב את מגילת איכה - התבססה על הנאמר בספר דברי הימים כדלקמן: "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ, עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים, עַל-הַקִּינוֹת" [11]. לא ידוע מן הקינות הללו, אבל המסורת ייחסה זאת לחיבור מגילת איכה בידי ירמיהו. אשר על כן, זהותו של מחבר או מחברי מגילת איכה לא ידוע, אולם ברור שיש בה סוג של אחידות ספרותית, וייחוסה לנביא ירמיהו אפשרית למרות הקשיים הצצים מייחוס שכזה.

לימים נתקדש המנהג לקרוא את מגילת איכה בליל תשעה באב, לאחר תפילת ערבית, כשהקהל יושב על הארץ כמנהג האבלים. מנהג זה מוזכר לראשונה במקורות בתקופת הגאונים [12], במאה השמינית לספירה.

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת איכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על צום עשירי בטבת ומגילת איכה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), צום עשירי בטבת ומגילת איכה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/5/20.

[1] עולם התנ"ך, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:108 – 116.

[2] ראה – מלכים ב', פרק כ", פסוק ח', ירמיה, פרק נ"ב, פסוק י"ב. אבי הראל, מתי חל צום תשעה באב, ייצור ידע, יולי 2018.

[3] עמוס, פרק ה', פסוקים: א' – ב'.

[4] ישעיה, פרק כ"ב, פסוקים: א' – ג'.

[5] איכה, פרק ה', פסוק ז'.

[6] ירמיהו, פרק ל"א, פסוקים: כ"ח – כ"ט.

[7] יחזקאל, פרק י"ח, פסוקים: ב' – ד'.

[8] בבלי, בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'.

[9] ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ח.

[10] שם, פרק ל"ז, פסוק י"ז.

[11] דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ"ה.

[12] מסכת סופרים, פרק י"ד, ג'.