[לאוסף המאמרים על אתיקה לסוגיה, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 19 בדצמבר 2020
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל.
כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, וקודם לכן על הקתדרה לפילוסופיה של השפה ע"ש אברהם הורודיש באוניברסיטת תל אביב.
הוא מומחה בעל שם בינלאומי במחקר הפרגמטיקה של השפה, חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי.
ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל.
משך שנים שימש כמרצה הבית במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
מאמר זה הוא השני משני מאמרים של פרופ' כשר, בנושא הפילוסופיה של האתיקה בארגונים צבאיים. למאמר הראשון: 'נקודת המוצא הראויה לדיון בקוד אתי', לחצו כאן.
* * *
שתי מערכות כללים אפשריות להתנהגות ארגונים
האפיון של האתיקה הארגונית - כמערכת כללים, שבדרך כלל, הקבוצה מקבלת אותה על עצמה, מסיבות של רצון לשימור מעמד המקצוע - הוא רדוד ומוטעה. אני רואה את חכמי תורת הניהול באים להתבונן בארגון כלשהו, מוצאים בו "קוד אתי" או מסמך אתי אחר, תוהים על טיבו, על מקורותיו, על תכליתו, והכל מנקודת המבט שיש להם, בדבר טיבם הכללי של ארגונים ובני-אדם כמכשירים להשגת מטרות, כדי להגדיל את הכוח, באחד הממדים המוכרים של החיים: החברתי, הכלכלי, הפוליטי, המעמדי, וכיוצא באלה. התמונה הזאת מוטעית בשני מוקדים חשובים.אני לא מקבל את הלוגיקה של "קבוצה מקבלת על עצמה כללים", המניחה, שקודם כל, קיימת קבוצה של בני-אדם, שיש לה הרכב מסוים, זהות עצמית מוגדרת, תכונות משלה ויחסים כאלה או אחרים עם סביבתה, ורק לאחר מכן, לימים, היא הופכת לקבוצה של בני-אדם, שיש לה, לא רק הרכב אנושי וזהות עצמית, תכונות ויחסים, אלא גם "מערכת כללים", שהיא מקבלת על עצמה, שהיא האתיקה שלה. ראוי לשים לב לכך, שמערכות כללים יכולות לשמש בשני תפקידים שונים:
מערכות כללים יכולות להיות "מכוונות" (רגולטיביות). מערכות כללים כאלה מיועדות לכוון את ההתנהגות לעבר השגתה של מטרה נתונה. ההתנהגות לפי הכללים אמורה להביא אל המטרה או להקל על הניסיון להשיגה. מערכת הכללים של היציאה ממטוס בשעת חירום היא מערכת כזאת. אם כל הנוסעים ינהגו בהתאם לכללים הללו, בשעת החירום, תהיה היציאה מן המטוס מוצלחת בהחלט, אפקטיבית ויעילה.
אולם, מערכות כללים יכולות להיות "מכוננות" (קונסטיטוטיביות). מערכות כללים כאלה אינן מיועדות לכוון את ההתנהגות אל עבר מטרה נתונה מראש, אלא באות לכונן צורת התנהגות, על מטרותיה ואמצעיה. מערכת הכללים של עמותה חדשה מכוננת את ההתנהגות בהתאם לכללי העמותה. היא מגדירה את מטרותיה, יש מאין. היא קובעת את כללי ההתנהגות האפשרית להשגת המטרות הללו, יש מאין. בלוגיקה של מערכת חוקים מכוונת, המטרה, הזהות, מעגל הפעולה, כל אלה קודמים למערכת הכללים. בלוגיקה של מערכת חוקים מכוננת, מערכת הכללים קודמת לכל אלה, מכוננת את המטרה, את הזהות, את מעגל הפעולה.
האפיון של האתיקה כמערכת כללים - שקבוצה מקבלת על עצמה, לשם מטרה מסוימת - הוא אפיון האתיקה כמערכת כללים מכוונת. בוודאי שיש ארגונים שהאתיקה שלהם היא מערכת כללים מכוונת. אני מניח, כי ייתכן בית-ספר לנהיגה שיש לו אתיקה, שהיא מערכת כללים המכוונת את המורה לנהיגה בהשגת מטרתו, הכשרת אדם להיות נהג טוב.
אולם, ייתכנו ארגונים, שהאתיקה שלהם היא מערכת כללים מכוננת. אלה ארגונים שאינם קיימים כלל, לפני שהאתיקה שלהם כוננה אותם:
- אין להם הרכב אנושי, אלא זה שמערכת הכללים קובעת.
- אין להם פעילות שגרתית, אלא זו שמערכת הכללים מאפשרת.
- אין לפעילות האנושית במסגרת הארגון מטרה, אלא זו שמערכת הכללים כוננה אותה בתור מטרה.
אני סבור, כי גם כאשר נתונה קבוצה אנושית מסוימת, מאורגנת, מוגדרת בהרכבה, בפעילותה ובמטרותיה, האתיקה שלה יכולה להיות מכוננת ולא מכוונת. קבוצה כזאת יכולה, לכאורה, "לקבל על עצמה" מערכת כללים, כאילו היא נשארת כמות שהיא, בהרכבה, בפעילותה, במטרותיה, רק כלליה משתנים. לאמיתו של דבר, קבוצה כזאת אינה מקבלת את מערכת הכללים הזאת על "עצמה", כמות שהיא, מפני שמערכת הכללים של האתיקה שלה יכולה לכונן לה זהות, שתהיה חדשה, מבחינת ההרכב, הפעילות או המטרות. מערכת כללים של אתיקה ארגונית יכולה לכונן את הזהות הארגונית, באופן הגורם לשינוי עמוק של הזהות הארגונית, חרף רציפות שטחית של הקיום הארגוני. קיבוץ חדש יכול לקום במקומו של קיבוץ ותיק, אולם למרות מראית העין של הרציפות, בנוף הטבעי ואף בנוף האנושי, לקיבוץ החדש תהיה זהות משלו, שונה לחלוטין מזו של קודמו, זהות שמכוננת מערכת הכללים החדשה, של האתיקה החדשה, של הקיבוץ החדש.
אני גם לא מקבל את הרעיון של אתיקה מקצועית כנעוצה ברצון לשימור מעמד המקצוע, ובמקביל, האתיקה הארגונית כנעוצה ברצון לשמור על מעמדו של הארגון. לשם הקיצור, נתמקד בטענה בדבר האתיקה המקצועית. אני לא כופר בערך שיש לאתיקה המקצועית בהסדרת היחסים בין הקהילה המקצועית לבין המעטפת החברתית שלה. אני גם לא כופר בחשיבות של הסדרי הממשק הזה. אדרבה, במקצועות הרפואה החיונית או הלחימה והפיקוד הצבאיים מן ההכרח הוא, לשם הפעילות האפקטיבית של בעלי המקצוע, שהם ייהנו מאמון הבריות במעטפת החברתית של פעילותם, החולים, בזמן הזה ולעתיד לבוא, כשהמדובר ברופאים, כלל אזרחי המדינה, כשהמדובר בלוחמים ובמפקדים. האתיקה המקצועית, שהיא האתיקה של הקהילה המקצועית, ככל שהיא קבילה וגלויה וככל שאנשי המקצוע נוהגים על פיה, היא אחד מנדבכי האמון של הבריות בקהילה המקצועית האמורה.
אולם, עלינו להבחין בין הסדרי ממשק, הבאים לקיים יחסי אמון של הבריות באנשי המקצוע, לבין הסדרי ממשק הנעוצים ברצון לשימור מעמד המקצוע בעיני הבריות. אימון הבריות ברופא נועד, בראש ובראשונה, להיטיב עם החולה, בכל מוקד של החלטה בדבר טיפול רפואי רצוי, של מאמץ להתגבר על המחלה, של גיוס כוחות לשם החלמה נאותה מן ההתמודדות. לעומת זאת, מעמד המקצוע בעיני הבריות הוא כוח, בין במימד כלכלי, בין במימד חברתי, בין במימד אחר, ובתור שכזה הוא נועד, בראש ובראשונה, להיטיב עם אנשי המקצוע, לא עם החולים. אני סבור, למרות שהדבר עלול להיחשב לי לגילוי של תמימות מופרזת, כי האתיקה המקצועית מכוננת זהות מקצועית, שהיא, כשלעצמה ובעיקרה, מנותקת משיקולי כוח עצמאי, אישי או קבוצתי, כלכלי או חברתי, או אחר.
טענה כזאת, בדבר ניתוק האתיקה המקצועית, ואף הזהות המקצועית שהיא מכוננת, משיקולי כוח, מסוגלת לעורר תמיהה בלבותיהם של אחדים מחכמי תורת הניהול: מה טעמה של פעילות כלשהי, אם מעצם טבעה, היא מנותקת משיקולים של כוח עצמאי? אני לא מתפעל מן השאלה הזאת, מן התמיהה, מן ההנחה, כי הכוח יענה את הכל. הכוח הוא חזות הכל רק בעיני המתבונן, הסבור כי הכוח הוא חזות הכל. אני סבור, כי בני-אדם מסוגלים לפעול, ואף להתמסר לפעילות, שאין בה תקווה לכוח, מפני שבני-אדם מסוגלים לפעול כדי לבטא נאמנות לערכים המכוננים של צורת החיים שלהם. כך חברי קיבוץ חדש, כך בעלי מקצוע ותיק, כך רופאים, כך מפקדים. לא כולם, לא כל הזמן, לא בכל הנסיבות, אבל רבים, בהתמדה, בשיטתיות, לאור האתיקה המקצועית שלהם.
מכאן ברור מדוע אני פוטר את גישתי מכל מבחן הנעוץ ברעיון שהאתיקה היא תרופה "כנגד שחיתות" לסוגיה. אכן, אתיקה ארגונית יכולה לשמש כתרופה ואפילו כתכשיר חיסון כנגד שחיתות אפשרית, אולם אתיקה ארגונית אינה מוכרחה להיות כזאת, לא על פי טבעה ולא על פי הנסיבות. על פי טבעה, האתיקה מסמנת את מה שאני קורא לו "הרף" של ההתנהגות הראויה. גם כשהארגון הוא "בריא", הוא זקוק לסימון "הרף", מפני שהוא לא יסתפק בכך שהפעילות הנעשית במסגרתו אינה מושחתת, אינה מתחת למה שאני קורא לו "הסף", אלא ידרוש שהיא תהיה ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של "הסף", שתחתיו שורצת השחיתות, ידרוש שהיא תהיה ברמת "הרף", הרבה למעלה מן "הסף". אם נישאר בעולם התמונות הרפואיות, אתיקה היא לא בית מרקחת, אתיקה היא מכון כושר.
מכל הנאמר כאן, ברור גם מדוע לא מעניין אותי ארגון, שקיומו קודם לייעודו. שוב, אני לא כופר בעניין שיש לכל ארגון להוסיף ולהתקיים, בתוך מערכת הארגונים, לא להיבלע, לא להתפרק, לא להתנוון. אני גם לא כופר באפשרות, שהאתיקה הארגונית תשקף את חפץ הקיום הזה, במתכונת של חובה לתת את הדעת להשלכות האפשריות של הפעילות הארגונית על עצם יכולת השרידה של הארגון. ועם זאת, אני כופר באפשרות של האתיקה של ארגון כלשהו לתת עדיפות ערכית עליונה לעצם קיומו, לחייב את הפועלים במסגרתו להעדיף את עצם הקיום של הארגון על שירות ייעודו. חייו של אדם נחשבים בעיני רבים כבעלי ערך עצמי. תפיסה זו מתבטאת, לדוגמה, בביטוי "קדושת חיי אדם". אולם, ככל שתפיסה כזו חביבה עלינו, עדיין אין היא בגדר הכרח או חובה. במדינה הדמוקרטית יכולים לחיות, בכפיפה אחת, גם אזרחים בעלי הגישה של "קדושת חיי אדם" וגם אזרחים בעלי גישות אחרות, כגון הגישה של "ייהרג ואל יעבור", שאינה מתיישבת עם הגישה של "קדושת חיי אדם". מנקודת המבט הניטרלית של המדינה הדמוקרטית, חיי האדם הם בגדר תנאי הכרחי להיותו מסוגל ליהנות מן ההסדרים היסודיים של המדינה, כגון זכויות האזרח, המקנות לו חופש מוגן. חייו של ארגון אינם בעלי ערך עצמי. הדעת נותנת, כי אין טעם בביטוי "קדושת קיום הארגון". קיומו של ארגון יכול להיות תנאי הכרחי לשירות ייעודו בדרכים נאותות, בין אם המדובר בהשגה של מטרות נתונות, ובין אם המדובר בביטוי של נאמנות לערכים מסוימים. ארגון הנותן עדיפות לעצם קיומו על פני שירות ייעודו דומה בעיניי לארגון הטוען ל"קדושת חיי הארגון".
אומרים לי, שארגון כזה צריך לעניין אותי, כי העדפת השרידה של הארגון על פני הייעוד שלו היא גורם הסתאבות של הארגון. אני מסכים. אולם, העניין שלי, מנקודת המבט של האתיקה "המהותית", לא יהיה בארגון המעדיף את השרידה על הייעוד, אלא בארגון העוסק גם בשרידה וגם בייעוד. הארגון הזה מעניין אותי, בתור מוקד להערכה ביקורתית, ככל שיש בו הפרזה בעיסוק בשרידה. הפרזה פירושה חריגה מעיסוק בשרידה בתור חלק מעיסוק בייעוד. כמובן, שאי אפשר לשרת את הייעוד מבלי להתקיים, לכן, מן ההכרח הוא לעסוק בשרידה, כדי לעסוק בייעוד עצמו. אולם, משעה שהעיסוק בשרידה חורג מגדר העיסוק בתנאים ההכרחיים לשירות הייעוד, ומתחיל לשוות לעצמו חשיבות נוספת, נוצר חשש ממשי מפני מדרון חלקלק, המוביל לעבר ארגון, הטוען ל"קדושת חיי הארגון", ארגון שהוא ריק מייעוד, ארגון שהוא מלא רק בתאוות הכוח, לתפארת הכוח. לא רק ארגון כזה מעורר בי התנגדות רבה, אלא גם ארגון, היוצר את החשש הממשי מפני מדרון חלקלק, המוביל לעבר ארגון ריק, בנוסח "קדושת חיי הארגון".
אגב, טענה נוספת המועלית, ואף היא מרתקת להפליא, היא בדבר העיסוק ב"מוות ארגוני". באין מורא כזה על ארגוני השירות הציבורי, למשל, הם מועדים לפורענות אתית. בלשון אחרת, העיסוק בחשש מפני איבוד יכולת השרידה, מחסן את הארגון מפני בעיות אתיות קשות וחשובות. אני מסכים, כי התעלמות של הארגון מסכנות הנשקפות לעצם קיומו, הוא בגדר התעלמות של הארגון מסכנות הנשקפות ליכולת שלו לשרת את ייעודו. התעלמות כזו היא בגדר התנהגות אתית, שאינה הולמת שום ארגון. יהא ייעודו של הארגון אשר יהא, מידת האחריות, הנדרשת באתיקה הארגונית, אינה יכולה להיות כה נמוכה, עד שתרשה התעלמות מסכנות מובהקות הנשקפות ליכולתו של הארגון לשרת את ייעודו.
ועוד ברור, מכל הנאמר עד כה, מדוע אינני מוצא טעם במה שקוראים לו "הגישה הטכנית" לאתיקה הארגונית: הגישה הנועצת אותה באילוצים של נסיבות הלידה של הארגון, ובעיקר, של נסיבות התפקוד שלו. ושוב, אני לא כופר באפשרות, שהאתיקה הארגונית תשקף אילוצים של נסיבות הלידה של הארגון. כך, לדוגמה, אני סבור, כי חלק מן האתיקה הארגונית של צה"ל משקף את נסיבות הלידה של צה"ל, גם מבחינת הזהות של "הוריו", הפלמ"ח ו"הבריגדה היהודית", גם מבחינת המשימות, שהוטלו עליו במהלך "ינקותו", בשנותיה הראשונות של המדינה, כשהוא מוצא על כתפיו רבות מן המשימות הלאומיות של הקמת המדינה, מפני שרק הוא יכול לשאת אותן כראוי על כתפיו. וכיוצא בזה, אינני כופר באפשרות, שהאתיקה הארגונית תשקף אילוצים של נסיבות התפקוד של הארגון. אדרבה, אני טוען, כי האתיקה של כל קהילה ארגונית, ואף של כל קהילה מקצועית, משקפת ערכים בסיסים של המעטפת החברתית, שבתוכה פועלת אותה קהילה. כך, לדוגמה, החובה האתית של הרופא, שלא במצבי חירום, לקבל "הסכמה מדעת" של החולה לטיפול מסוים, לפני שהוא נוקט בו, נעוצה בעקרונות המוסריים של המדינה הדמוקרטית, האמורה להגן בהסדריה על כבוד האדם וחירותו.
עם זאת, אני כופר, לחלוטין, בתפיסה המגמדת את האתיקה, המגבילה אותה בתוך גדרות האילוצים של נסיבות הלידה והתפקוד. מידת אומץ הלב של הלוחם באה לידי ביטוי באתיקה של הצבא, אבל, היא לא נגזרת של אילוצי הנסיבות בהן הוקם הצבא או נסיבות התפקוד שלו. אומץ הלב הוא במהותה של הלחימה, ואשר על כן, הוא בא לידי ביטוי באתיקה הצבאית. היכולת המקצועית של השוטר להפעיל את הכוח העומד לרשותו באופן אפקטיבי ומרוסן כאחד, "לא יותר מדי ולא פחות מדי", אמור לבוא לידי ביטוי באתיקה של המשטרה, אבל, גם הוא אינו נגזרת של אילוצי הנסיבות בהן נולדה המשטרה או נסיבות התפקוד שלה. חובת השימוש בכוח במינון מדויק היא במהותו המקצועית של הסיור השיטורי, ואשר על כן, היא אמורה לבוא לידי ביטוי באתיקה השיטורית.
נוכח ריבוי תלונות כנגד שימוש מופרז של שוטרים בכוח העומד לרשותם, עשויים, לפחות אחדים מחכמי תורת הניהול לטעון, כי חובת השימוש בכוח במינון מדויק תלושה מן המציאות של חיי המשטרה. אנחנו מכירים את קו הטיעון הזה, אבל גם הוא נעוץ, לטעמי, ברעיון מוטעה בדבר האתיקה הארגונית. האתיקה של המשטרה אינה "השתקפות התרבות" הארגונית של המשטרה. האתיקה של המשטרה אמורה לסמן את "הרף", את מתכונת ההתנהגות הראויה של השוטר, לא את מתכונת ההתנהגות המצויה שלו, את "האידאל המעשי" של התנהגותו, לא את המציאות המעשית של התנהגות זו.
כאן אוכל להשתמש בשתי תופעות מעניינות להפליא, מתוך עולם השיטור. למשל: הדימוי העצמי של "הלוחם בפשע", דימוי הרווח בארגונים המשטרתיים בעולם כולו. ו"החומה הכחולה", שהיא חומה אטומה, שאינה מניחה לעובדות המלאות בדבר התנהגות השוטרים להגיע לידיעת זולתם, בכלל זה הציבור, האמור ליהנות מפירות עבודתם של השוטרים, וגם היא רווחת בעולם הארגונים המשטרתיים.
מוסכם עלינו, אני מניח, כי העובדה שהתופעות הללו רווחות כל כך טעונה הסבר. אני טוען, כי התופעות הללו הן ראיות לכך, שהאתיקה בארגון משטרתי אינה פרי נסיבות הלידה של הארגון או נסיבות התפקוד שלו. הדימוי העצמי של השוטר כלוחם, אם גם לא באויב חיצוני, אלא בפושע פנימי, אינו פרי הנסיבות. הדימוי הזה מבטא תפיסה עמוקה בדבר מהות המשטרה, גם מבחינת ייעודה וגם מבחינת הדרכים, שבהן המשטרה מנסה למלא את ייעודה. דימוי הלוחם הוא רווח, מפני שתפיסת העומק בדבר מהות המשטרה היא רווחת, מפני שתפיסת ייעודה של המשטרה היא רווחת ותפיסת דרכי המלך למילוי הייעוד הזה היא רווחת. נסיבות הקמתה של משטרת לונדון שונות למדי מנסיבות הקמתה של משטרת תל-אביב, אבל, הייעוד של האחת דומה מאוד לייעוד של השנייה, ודרך המלך של פעילות האחת דומה לדרך המלך של פעילות חברתה.
"החומה הכחולה" היא תופעה רווחת, מפני שייעודה של המשטרה ודרכי המלך שלה אינן נותנות למשטרה פתרון מן המוכן לכל בעיה קשה המתעוררת בה. אחת הבעיות הקשות, הרובצות לפתחה של כל משטרה היא בעיית היחס הכפול של הבריות אל שוטרי הסיור. הללו באים לשרת את האזרח, לשמור על חייו, שלומו ורכושו, מצד אחד, אבל, הם מסוגלים להגביל אותו, להציק לו, גם לחבול בו ואפילו למעלה מזה, מצד שני. השוטר עומד גם לימין האזרח וגם אל מול האזרח. נוכח יחס כפול כזה, נוצרת בשוטר מרירות, הרגשה של כפיות טובה, שהיא נקודת מוצא טבעית לאווירה של התגוננות מפני איומים חיצוניים, שהיא בסיס מוצק ליצירת אותה "חומה כחולה". התופעה הזאת אינה חלק מן האתיקה של המשטרה, אלא חלק מן הפער שבין האתיקה של המשטרה, לבין התרבות הארגונית שלה. האתיקה המקצועית של השיטור דורשת שימוש מדויק בכוח. הפרקטיקה המעשית של שוטרים לא מעטים כוללת שימוש מופרז בכוח. הפער הזה בין האתיקה המקצועית של השיטור לבין הפרקטיקה המעשית של שוטרים הוא בגדר פתרון טבעי לבעיית היחס הכפול של האזרחים, אבל, הוא פתרון גרוע, מפני שמנקודת המבט של האתיקה המקצועית של השיטור הוא בגדר בעיה ולא בגדר פתרון. הסבר מלא של התופעה הרווחת של "החומה הכחולה" יעמוד גם על המצוי בתרבות הארגונית וגם על הרצוי, הראוי, על פי האתיקה הארגונית.
מוטב שאחתום בנקודה זו.