פנחס יחזקאלי: תיוג, פרדוקס ומסגור בזיכרון מלחמת יום הכיפורים

[בתמונה: רגע לפני - שלווה על סף הכאוס... מקור התמונה: ארכיון המדינה]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מאז המלחמה הנוראה ההיא, יום הכיפורים הוא יום הרמייה העצמית והקולקטיבית הלאומי, ואת הרמייה הזו אנחנו סוחבים על גבנו שרים בפיותינו מידי שנה, ומוסיפים עוד ועוד בדיות לארסנל...

בעידן התקשורת המודרני - גם זה שלפני הרשתות החברתיות - ניתן להפוך תודעה באמצעות יועצי תקשורת. על כן, כשמערכת בצרה, יהיו יועצי התקשורת המרוויחים העיקריים מכך. במלחמת יום הכיפורים הם עשו - ועדיין עושים - עבודה אפקטיבית במיוחד...

אז אולי הגיע הזמן, שיום הכיפורים האמתי - זה של חשבון הנפש וההסתכלות הפנימית והקולקטיבית - יגבר על השקרים העצמיים והקולקטיביים שיצקו בנפשנו, ושנצא סוף סוף לחופשי מהזיכרון המוטה של המלחמה ההיא, ונתחיל לקרוא לדברים בשמם...

נתחיל בהמשגות:

  • תיוג (labeling) הוא הצמדה של תג למישהו או למשהו. אם החיבור הזה נקלט בתודעתם של האחרים בסביבה החברתית, אזי נוצר מיתוג: משמע, תיוג של אדם או מוצר או רעיון ממתג אותו. משמע, הופך אותו למותג, והאדם או והנושא - נשוא המיתוג - נותר עמו לאורך זמן, לעתים לעד.

[לקובץ המאמרים על 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

  • מסגור (Framing) היא התופעה של הפשטת מציאות מורכבת והסברתה כמציאות מדומה ליניארית ובדויה, רק כדי להשיג אשליה של שליטה ... ו- סדר (סיבה אחת – בעיה – פתרון), בעוד בעיות מורכבות הן תוצר של מפגש של גורמים רבים. זהו תהליך סלקטיבי בלתי מודע, בו מוצגת מסגרת התייחסות או סכמה למידע או לאירוע. מסגרת התייחסות זו משפיעה על הפרשנות הסובייקטיבית שנותן הפרט למידע או לאירוע זה. מסגור היא הדרך שבאמצעותה מומחים ואמצעי התקשורת מעצבים בעיות ציבוריות בעבור הקהל. הם מכניסים אירוע או בעיה חדשים לתוך תבנית קבועה, לצורך הגדרתם. הסיפור מסופר מנקודת מבט מאוד מכוונת, ולא מאפשר לקורא לחשוב על המציאות מהיבטים שונים. טכניקות המסגור כוללת: סטריאוטיפים, דפוסים מוכרים, סיפור שמזהה מי אחראי, הדגשת טרגדיות, הדגשת סטיגמות, התעלמות מסתירות פנימיות וכו'.

[להרחבת המושג 'מסגור', לחצו כאן]

  • פרדוקס (Paradox) הוא סדרה של טענות, שמוכיחה כי ידיעותיו או אמונותיו של האדם סותרות זו את זו. טענות אלה יכולות להיות מוצגות לנו במילים או באופן ויזואלי. הטיעונים בפרדוקס מבוססים על סתירה פנימית, שאינה יכולה, לכאורה, להתקיים יחד. הסיבה לאמתותם של הטענות הופכת, בסופו של דבר, להיות הסיבה להפרכתם, וחוזר חלילה

[להרחבת המושג 'פרדוקס', לחצו כאן]

המיתוג המוצלח שבכל הזמנים: ניצחנו במלחמת יום הכיפורים...

הבלוף הגדול ביותר של המלחמה היה סוגיית הניצחון. אין בכוונתי להיכנס לניתוחים צבאיים. המלחמה הזו הסתיימה בתיקו צבאי שגרר קריסה של תורת הביטחון הישראלית. כשמנצחים, המנצח כופה את תנאיו על המנוצח. אנחנו לא כפינו על אף אחד שום דבר. אציין רק שתי עובדות בסיסיות:
  1. כל מטרות המלחמה של מצרים הושגו. ישראל נכשלה בהשגת מטרות המלחמה שלה.
  2. ועוד כלל אצבע פשוט מאוד: כשמנצחים מרגישים... איך ידענו כשניצחנו במלחמת ששת הימים? כשמנצחים מתגאים. יש מצעדי ניצחון; ושירי ניצחון; ואופוריה... האם הייתה לנו תחושה דומה בתום מלחמת יום הכיפורים? כמובן שלא, כי לא ניצחנו. אז יגידו לנו כי היינו עצובים בגלל הקרבנות... ובכן, כשמנצחים, כגודל הקרבן גודל השמחה: ברית המועצות ובריטניה איבדו פי כמה וכמה מאיתנו במלחמת העולם השנייה, ובכל זאת ידעו שניצחו, ושמחו כשנצחו.

למשל: השיר לו יהי שהפך המנון המלחמה... זה שיר ניצחון?

[להרחבת המושג 'כלל אצבע', לחצו כאן]

מי היה מעוניין למתג את המלחמה הזו כניצחון? תחשבו לבד...

[דוגמה ראשונה: כשמנצחים מרגישים... וטרנים ממלחמת העולם השנייה, יוצאי הצבא האדום, צועדים ברחובות קייב ב-9 במאי 2011, במצעד לרגל 66 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. כמקובל בקרבם, הם עונדים על דש מדיהם את אותות ההצטיינות בהם זכו. מקור התמונה: ויקיפדיה: RIA Novosti archive, image #908414 / Mikhail Markiv / CC-BY-SA 3.0]

[דוגמה שנייה: כשמנצחים מרגישים... נשיקת המלח לאלמונית בקהל בכיכר טיימס בניו יורק בסוף מלחמת העולם השנייה צילום: אי-פי]

מיתוג חלופי: בזכות התיקו עשינו שלום...

מספרים לחלופין, שבזכות התיקו עשינו אח"כ שלום, כי המצרים לא היו עושים שלום בלי שיחזירו לעצמם את גאוותם הלאומית. קשקוש! מנוצחים עושים שלום לא בגלל גאווה, אלא כי אין להם ברירה;

אין ספק, כי מצב ישראל - מבחינה אסטרטגית ובין לאומית כאחד - היה טוב ללא שיעור אם הייתה מנצחת ניצחון מכריע, נוסח ששת הימים!

מי היה מעוניין למתג את המלחמה הזו כמגש הכסף לשלום? תחשבו לבד...

הפרדוקס המוצלח שבכל הזמנים: "מחדל ההערכה"

את הבלוף הזה הצליחו למכור גם לוועדת אגרנט, אבל זה לא הופך אותו נכון... לא יכול להיות מחדל הערכה, כי מחדל ההערכה הוא פרדוקס. אף אחד לא יכול להעריך כוונות לעתיד ואין מומחים לעתיד. המודיעין שם את כל העובדות לפני הדרג הממונה. על בסיס העובדות הללו היו שחשבו כך והיו שחשבו אחרת. כשנותנים למישהו להעריך, נותנים לו גם את הזכות לטעות. הטעות היא חלק מובנה מתפקידו. לא מחדל.

[לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

[כותרות לדוגמה בישראל היום של ערב יום הכיפורים: האם תפקידו של ראש אמ"ן להביא עובדות או להעריך את העתיד (מי יכול לחזות את העתיד??); ואם בכל זאת, מבקשים ממנו לחזות את העתיד, האם לא מעניקים לו גם את את הזכות המתחייבת לטעות?]

קבע ניסים ניקולאס טאלב, מחבר הספר, 'הברבור השחור': "השכל שלנו איננו יכול לקבל את רעיון אי יכולת הניבוי... חוקרי מדעי החברה מתיימרים כבר יותר ממאה שנה לפתח כלים שימדדו אי ודאות ולשווא... אנו פועלים כאילו שיש ביכולתנו לחזות מאורעות היסטוריים, או גרוע מכך, כאילו אנחנו מסוגלים לשנות את מסלול ההיסטוריה... אנו מפיקים תחזיות ל-30 השנים הבאות בעניין הגרעון הצפוי בכספי הביטוח הלאומי שלנו והפנסיות או בגובה מחירי הנפט, בלי להבין שאיננו יכולים לחזות מה יהיה מצבם אפילו בקיץ הבא..."

הדוגמאות הללו של טאלב אינן שונות בהרבה מהיומרה לדעת מה מתרחש בראשו של שליט מצרים, והאם יחליט להילחם או שירתע. גם היום אנחנו ממסגרים את המציאות המורכבת, ומסבירים אותה כמציאות מדומה ליניארית ובדויה; ומביאים 'מומחים לעתיד' שיספרו לנו מה יהיה (והם, כמובן, טועים כל העת...), רק כדי להשיג אשליה של שליטה.

מלחמת יום הכיפורים הייתה תוצאה בלתי צפויה (תב"ץ), או בלשונות של טאלב 'ברבור שחור', שאחת מתכונותיו הבולטות היא, שאפשר לחזות אותו, אבל רק לאחר מעשה (משמע, ניתן להצדיק את הופעתו בדיעבד)...

מי היה מעוניין למתג את המלחמה כמחדל מודיעיני ולהסיט את האש מהגנרלים של צבא היבשה, שמתוכם גידלה המפלגה האחת השלטת באותם ימים, את דור המנהיגים הבא? תחשבו לבד...

[להרחבת המושג 'אי ודאות', לחצו כאן]  [להורדת הספר על התוצאות הבלתי צפויות, לחצו כאן]

המיתוג החדש: סאדאת הציע שלום לפני המלחמה, ובגלל הסירוב פרצה המלחמה

אלו טיעונים בנוסח "אם נפוליאון היה יודע איך זה ייגמר, לא היה פולש לרוסיה"...

הראשון לעורר את הסיפור היה  ד"ר אורי בר יוסף בספרו, הצופה שנרדם. ואכן, סאדאת ניסה להניע משא ומתן מדיני לפני המלחמה ונדחה על ידי ישראל, מפני שאת המחיר שדרש (גם בתחום הפלסטיני), לא היה איש בישראל של אותם ימים קונה, וביחסי הכוחות הצבאיים של אותם ימים, לא הייתה גם סיבה לקנות...

מזכיר לכם שתוצאות המלחמה היו תוצאה בלתי צפויה (תב"ץ), שנבעה מהסירוב של ההנהגה לתקוף ראשונים, וחוסר ההבנה שלה מה משמעותו של כאוס שנגרם מהתקפת הצד השני, והקשיים להיחלץ ממנו...

ומזכיר לכם עוד את קביעתו של טאלב, שאחת מתכונותיו הבולטות של 'ברבור שחור' או תב"ץ היא, שאפשר לחזות אותו, אבל רק לאחר מעשה (משמע, ניתן להצדיק את הופעתו בדיעבד)...

מי היה מעוניין למתג את המלחמה הזו כמיותרת, כי אפשר תמיד לחתום על הסכמים ולהימנע ממלחמות? תחשבו לבד, ותזכרו שבין שני גורמים יש תמיד ארבע אפשרויות, ושיש גם הסכמים שגורמים למלחמות, ובדיעבד הכל קל כל כך...

[בתמונה: הכל יכול היה להיות אחרת, אילו... "נסיגתו של נפוליאון ממוסקבה", ציור של אדולף נורת'ן. הצילום הוא נחלת הכלל]

[להרחבת המושג 'כאוס', לחצו כאן]

יאללה משתנים...

אז בואו ונפסיק לשחק ב''נדמה לי' ולהתייסר לשווא. בנסיבות של אי ודאות, ההנהגה קיבלה החלטה לגיטימית, ולהחלטה כזאת, מטבע הדברים, יש סיכוי טוב להיות שגויה.

ככה זה בחיים. לפעמים הולך 'קלף משוגע' (נס כמו מלחמת ששת הימים...) ולפעמים לא; ועדיף לדעת לקבל את העובדות כמות שהן; מלספר לעצמנו בדיות (בייחוד כאלה שמישהו אחר 'לעס' עבורנו, מסיבותיו), שרק יעזרו לנו להיתפס למיתוגים בדויים חדשים ולאמץ פרדוקסים נוספים, כחומר ביד היוצר...

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *