גרשון הכהן: הזמנה לברור אסטרטגי – בעקבות יונתן שם אור

[התמונה היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברלגרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

יונתן שם אור במאמרו : "המבחן האסטרטגי: מה ישראל רוצה?" (ליברל 049)- העלה דיון ראוי לבירור עומק.  מדובר בהזמנה לבירור ביקורתי של סוגיות יסוד:  החזון הלאומי שלנו, תפקידי העלייה וההתיישבות, גודלו של צה"ל ומשימותיו.

בצדק הציב את שאלת החזון בנקודת ההתחלה לדיון. בכל מדינה, תפיסת הביטחון הלאומי (המוכרת גם כ'תורת הביטחון'), מושתתת על החיבור בין הביטחון הקיומי בממדיו הפיזיים, לבין האינטרסים הלאומיים שמעבר לעצם הגנת הקיום.

[למאמרו של יונתן שם אור, "המבחן האסטרטגי: מה ישראל רוצה?", לחצו כאן] [להרחבה על תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

במסמכי היסוד לתורת צה"ל הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים." למשמעויותיה של הבחנה זו הקדשתי את ספרי: "מה לאומי בביטחון הלאומי?".

לפנינו מערכת זיקות בין שתי שאלות המתבררות בכל יום מחדש:

  • הראשונה, שאלה מקצועית, טכנית כביכול: כיצד מגנים על הקיום?
  • השאלה השנייה:  בשביל מה ולמען מה מתקיימים? והיא כרוכה כמובן, בהשקפת עולם ערכית.

מערכת זיקות זו בין הממד המקצועי, לבין הממד הערכי, מכוננת את התנהלות הממשלה ומשרתי הציבור גם ביתר התחומים. מדע הרפואה לכשעצמו הוא אוניברסלי. אבל מדיניות הבריאות הממשלתית מבטאת ערכים לאומיים. הדיון על סל התרופות הממשלתי, הוא דוגמה למערכת הזיקות בין הידע הרפואי המקצועי, לבין  סדר עדיפויות ערכי וחברתי.

שם אור צודק בהבחנתו, ש"לישראל אין חזון ידוע, גלוי וקונקרטי. אין לה אפילו דוקטרינה מוצהרת." זה נכון בממד הרשמי הגלוי, בממד הסמוי לעומת זאת, קיימות הבנות מוצקות למדי.

יגאל אלון הסביר מדוע תכניתו המדינית שגובשה לאחר מלחמת ששת הימים, לא אושרה בממשלה: "ראש הממשלה אשכול הבין שאם תעלה התכנית לאישור היא תידחה. הדבקים בארץ ישראל השלמה ידחו אותה כי היא מוותרת יותר מידי. הפוסלים כל סיפוח, ידחו אותה כי היא מספחת יותר מידי. לכן, התכנית הוצגה בממשלה ולא עלתה להחלטה רשמית. בינתיים, בשטח נבנה מפעל התיישבות בבקעת הירדן, בהתאם לתכנית." זו תמצית ה"פשרה המפא"יניקית"!

בכל המדינות המתוקנות והפחות מתוקנות, קיים פער בין החזון המוצהר והרשמי לבין החזון הסמוי המכוון את משרתי הציבור כמצפן לאומי. זה התפקיד העיקרי, של המכללה לביטחון לאומי (ראו את סמלה משמאל), המקבצת לשנת לימודים סביב שולחן אחד את בכירי מערכות הביטחון, ומשרדי הממשלה. בשנה זו הם מלבנים ומפנימים את המצפן הלאומי בממדיו הגלויים והסמויים.

יעקב קדמי, שפעל כראש נתיב בתחילת גלי העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, הציג מופת לחובתו המעשית של משרת ציבור, לחזון לאומי.

כאשר גילה כי היהודים המגיעים מברית המועצות אל מחנה המעבר בווינה, מעדיפים להגר לגרמניה או לארה"ב, העביר את מחנה המעבר לבודפסט ולבוקרשט, מעבר למסך הברזל. בכך לא הותיר ליוצאי ברית המועצות ברירה, מלבד עלייה לישראל.

רק לאחר שסידר את העניין עם הרשויות, עדכן את ראש הממשלה, דאז, יצחק שמיר וכמובן זכה לברכתו. הוא פעל בהכוונת החזון הלאומי כפי שניסח בן גוריון: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות." (כוכבים ועפר, עמ' 32).

המחלוקת ביני לבין שם אור, מתחילה כנראה, בשאלת היסוד: בשביל מה אנו מתקיימים בארץ ישראל? אין להתפלא שהמחלוקת מתפתחת לגישה שונה בכל יתר סוגיות היסוד כמו עלייה, התיישבות, וגודל הצבא.

המדינה כבר קמה, לטענת שם אור, ואנו עדין מתנהלים כאילו אנו במאבק להקמתה. מדינה להבנתי, היא ישות מתהווה כמו זוגיות, היא מוקמת בכל יום מחדש, במומנטום מתמיד של חיכוך באתגרים חדשים, במאבק שאינו מסתיים לעולם.

מקורות והעשרה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.