דפנה בר און-אופיר: על מקורות כוח וסמכות המורה

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

דפנה בר און-אופיר, יועצת ארגונית ומפתחת תכניות הדרכה במחלקה להוראה וללמידה באוניברסיטה הפתוחה. ותק של 20 שנה בפיתוח סגלי הוראה, ובתהליכי מיון, גיוס והכשרת עובדים. בעלת MA בסוציולוגיה ארגונית יישומית.

*  *  *

עידן של ערעור סמכויות

לצערנו, זו כבר אינה תופעה נדירה. אירועי אלימות כלפי מורים ומנהלים צצים חדשות לבקרים, במקרים ה'קלים' מדובר באלימות מילולית שכוללת צעקות וקללות, ובמקרים החמורים יותר מדובר באלימות פיזית. בדרך כלל התוקפים הם בני המשפחה של התלמיד שאינם מסכימים עם התנהלות המורה וחשים כי "נעשה לילדם עוול". בבסיס ההתנהלות האלימה עומדים תחושות קשות של כעס, תסכול, אכזבה וזלזול:

[למעלה: מורים חשופים לאלימות - מקבץ מן התקשורת...]

למרות האמוציות הקשות המלוות אירועים אלו, לא ניתן ליחסם רק להעדר ויסות רגשי ולחוסר שליטה של התוקף. ההסבר המרכזי תולה את הירידה בסמכות המורה כגורם המסביר אלימות של תלמידים ושל הורים כלפי צוותי חינוך. תופעה זו היא חלק מתהליך כלל-עולמי של ערעור הסמכות המבוגרים בחברה. בישראל תופעה זו בולטת מאוד. אנו מטילים ספק, שואלים שאלות ולא מקבלים סמכות ללא עוררין. הילדים שלנו מדברים איתנו בצורה שונה לחלוטין מכפי שאנחנו דיברנו עם ההורים שלנו. הגבולות הטשטשו בין כותלי הבית ובין כותלי בית הספר. המורה בישראל לא נחשב מקור סמכות, לא עבור הילדים ולא עבור הוריהם. בחברה הישראלית מקצוע ההוראה נתפס כלא-יוקרתי, תנאי הקבלה לסמינרים ולבתי הספר לחינוך נחשבים לנמוכים, והשכר המוצע הוא נמוך. מספר ימי החופשה של המורים ושנת השבתון נתפסים כ"שערורייתיים", והתדמית לה זוכים המורים היא שלילית.

ערעור הסמכות באה לידי ביטוי גם בהתייחסותנו לבעלי תפקידים אחרים בחברה: שוטרים, עובדי ציבור, שופטים ורופאים. גם כלפי אלו מופנית אלימות לסוגיה השונים, אך בשכיחות נמוכה מזו שסופגים צוותי החינוך. המשמעות המעשית של נתון זה, היא שמצבי קונפליקט "טעונים" יעברו לפסים אלימים, כאשר מדובר בזירה החינוכית, יותר מאשר בזירות אחרות במגזר הציבורי והפרטי. נתון זה מעלה שאלה: מדוע כאשר מנהל או מורה יביעו גישה שאינה מקובלת עלינו, הסבירות להתנהגות אלימה (מילולית ופיזית) תהייה גדולה יותר? הרי אם שרברב, או כל בעל מקצוע אחר עימו נהיה באינטראקציה, יביע דיעה שאינה מקובלת עלינו, לא רק שסביר שלא ננקוט באלימות, אלא אפילו ניטה לקבל את דעתו המקצועית, גם אם זו מנוגדת לתפיסתנו ומעוררת בנו כעס ואמוציות חזקות.  ההסבר של ערעור הסמכות הבוגרת אינו נותן מענה מספק לשאלה זו, שכן אז היינו מצפים למצוא שכיחות של ביטוי האלימות בקרב כל המגזרים. העובדה כי עובדי ההוראה נתונים יותר לביטוי אלימות מחייבת הסבר נוסף.

[בתמונה: עידן ערעור הסמכויות ותוצאותיו... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

עוצמה חברתית ומרכיביה

ההסבר אותו אני רוצה להציע מבוסס על המודל הקלאסי של "עוצמה חברתית" או "כוח חברתי" אותו הציעו פרנץ' ורייבן[1]. כוח חברתי מוגדר כ"יכולת להשפיע על אמונות, תפיסות והתנהגויות של האחר". יכולת השפעה זו מבוססת על חמישה מקורות עיקריים:

  1. כוח הכפייה, שמקורו בהפעלת כוח פיזי;
  2. כוח לגיטימי, שמוקנה מתוקף סמכות התפקיד;
  3. כוח התגמול, המבוסס על היכולת של בעל הכוח להפעיל את הזולת ע"י שכר ואמצעים בעלי ערך;
  4. כוח מופתי הנשען על אישיותו של בעל הכוח;
  5. וכוח מומחי, הנובע משליטה בידע ו/או במידע.

[להרחבת העיסוק במושג 'עוצמה', לחצו כאן]

זמינות המידע בעידן בו אנו חיים, מאפשרת בקלות רבה נגישות לידע, ומחלישה את מקור הכוח המומחי. בעבר, הידע והמידע היו מצויים בידי בעל המקצוע: רופא, מורה, מהנדס. בעל המקצוע, בהיותו השולט הבלעדי בידע, הוא נתפס כבעל הסמכות העליונה. איש לא ערער על קביעותיו, בהעדר יכולת לבחון אותן ולחלוק עליהן. בעל המקצוע קיבל את ההחלטות בעצמו, ומקבל השירות (הפציינט, התלמיד והוריו, הלקוח, האזרח) לא היה שותף בדרך כלל בקבלת ההחלטה. כך, קיבלנו בלי ערעור המלצה של הרופא, קביעה מקצועית של מהנדס, והחלטה של מורה.

[בתמונה: הכוח המומחי... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

הידע עובר אל הפרטים

כיום, המצב שונה בתכלית. בפנינו היכולת לאתר מידע, לבחון אותו, לאתר חלופות ולשקול אותן. בתחומים רבים, גם ההיבט החוקי תומך בשקיפות המידע. למשל, "חוק זכויות החולה" וכללי האתיקה הרפואית מחייבים את הצוות הרפואי לשתף את החולה במידע הרפואי, ולהציג בפניו את כל החלופות האבחנתיות והטיפוליות שקיימות, ללא תלות בשיקולים אחרים (שיקולי זמינות, שיקולים כלכליים וכו').

למרות מהפכת המידע, אסנו מקבלים את סמכותם של בעלי המקצוע. הסיבה לכך היא שהידע אינו בסיס הכוח היחיד של מקור הסמכות. בהתאם למודל ה"כוח חברתי" ישנם בסיסי כוח נוספים. למשל: סמכויותיו של שוטר מוקנות לו גם מתוקף המשרה (כוח לגיטימי). מנהלים רבים משתמשים בבונוסים ומענקים כאמצעי מוטיבציה (כוח התגמול). ישנם מקצועות המבוססים על ידע מומחי, אך בשל מורכבותו של הידע, למרות זמינותו, מקור הסמכות של בעל התפקיד נשאר (למשל, רופאים, מהנדסים, עורכי דין).

[בתמונה: הידע עובר אל הפרטים... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

למורים דרושים מקורות עוצמה נוספים

בתחומי ההוראה, הידע הפדגוגי אינו נחלתם הבלעדית של צוותי החינוך. יתרה מכך, תפיסת "המעורבות ההורית", הרווחת במוסדות חינוך רבים, מקדמת שותפות של הורים בעשייה החינוכית ומעודדת את השיח הפדגוגי בין הורים מורים. כיום, הסמכות שמקורה בידע ('הכוח המומחי') הוחלפה בשוויון וליכולת להשפיע נדרשים מקורות כוח אחרים. במילים אחרות, כיוון שהידע החינוכי והפדגוגי אינו נחלתם הבלעדית של מורים ומנהלי בתי ספר, הם אינם יכולים להסתפק רק בכוח מומחי. בהינתן כמובן, שכוח כפיה אינו בא בחשבון בהקשר החינוכי, הרי שלביסוס סמכות המורה כסמכות מקצועית ותקפה, אנו כחברה, נדרשים לשקוד על פיתוח מקורות כוח נוספים. כוח התגמול וכוח מופתי הם חיוניים בהקשר זה.

אחרת, נמשיך להיות עדים לתופעה המחפירה הגוברת והולכת, של אלימות כלפי מורים.

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1]
French, J.R.P. & Raven, B. (1959). The bases of social power. In D. Cartwright Ed.), Studies in social power. Ann Arbor: University of Michigan Press.
French, R., Rayner, C., Rumbles, S., Schermerhorn, Jr., Hunt, J., & Osborn, R. (2008). John Wiley. Chichester. UK.
 

One thought on “דפנה בר און-אופיר: על מקורות כוח וסמכות המורה

  1. Pingback: למידה, מחנכים ושיטות לימוד באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.