[בתמונה: גלויה שעוצבה במיוחד על-ידי האקדמיה לאומנות "בצלאל" לציון הצהרת בלפור - נובמבר 1917; מקור: הארכיון הציוני המרכזי]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על הצהרת בלפור והשלכותיה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 2 בנובמבר 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ב- 2 לנובמבר 2016, יצוין יובל המאה להצהרת בלפור. נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ציין מועד זה בנאומו בוועידת הפת"ח שהתכנסה בסוף נובמבר 2016 ברמאללה וטען: "לאנגלים לא היתה זכות לתת ליהודים את מה שנתנו וליהודים לא היתה זכות לקבל. זה פשע שבוצע נגד עמנו" (שידור הטלוויזיה הפלסטינית, 30.11.2016).

קדם לאבו מאזן שר החוץ הפלסטיני, ריאד אלמלאכי, שדרש מבריטניה התנצלות לעם הפלסטיני. כדאי להקשיב למחאה זו היכולה ללמדנו עד כמה הצהרת בלפור ממשיכה להיות אקטואלית במשמעותה גם בעבורנו.

אכן הצהרת בלפור מוכרת בנרטיב הפלסטיני כמקור אסונם. כבר בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, הבינו את מלוא משמעות התמיכה הבינלאומית שהוענקה להצהרה זו בחבר הלאומים,  וביקשו מיד לסכל את מימושה. אלא שגם מאבקם של הפלסטינים למימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם, שייך במידה רבה להגיון  שעיצב בשלהי מלחמת העולם הראשונה את אזורנו.

רעיון ההגדרה העצמית כעיקרון  בינלאומי מוסכם, הובא לשיח המעצמות, עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, באפריל 1917, והוצב לפני בנות הברית בתביעה לגיבוש מחודש של מטרות המלחמה. הנשיא וילסון - ששלל את המורשת הקולוניאלית - הוביל שינוי משמעותי, במגמה המעצבת לסיום המלחמה: לא עוד מימוש מטרות אמפריאליות, אלא  מהלך כולל, בשם זכות ההגדרה העצמית, לשחרור לאומים משעבוד אמפריאלי. מימוש הגדרה עצמית כפשוטו נתקל בקשיים כפי שתיאר גנרל יאן סמטס - המדינאי הדרום אפריקאי - במסמך שעסק בנושא: "העמים שנותרו מאחור עקב התפוררות רוסיה, אוסטריה וטורקיה אינם כשירים רובם ככולם מבחינה פוליטית, רבים מהם אינם מסוגלים לממשל עצמי."  בראשית ינואר 1918 החליט הקבינט הבריטי, בהמלצת סמטס, כי עיקרון ההגדרה העצמית יחול רק באירופה, בארצות שנותרו מן האימפריה האוסטרו הונגרית והרוסית, אך לא באזוריי המזרח התיכון, שהיו טרם המלחמה נחלת האימפריה העות'מנית.

[בתמונה: הצהרת בלפור. תמונה זו היא נחלת הכלל]

הנשיא וילסון הצטרף להבנה זו. מכאן עלה רעיון המנדט לשלטון זמני של המעצמות באזורי המזרח התיכון, כפיקדון נאמנות בהרשאת חבר הלאומים. בוועידת סן רמו,  באפריל 1920, העניק חבר הלאומים את המנדט על סוריה לצרפת, ואת המנדטים על מסופוטמיה וארץ ישראל לבריטניה. ביולי 1922, אישרה מועצת חבר הלאומים את החלטות סן רמו, וכן את הכללתה של הצהרת בלפור בכתב המנדט על ארץ ישראל. לאורה, הוטל על בריטניה "להוציא לפועל את הצהרת בלפור, שאימצו שאר מעצמות בעלות הברית".

בתגובה מידית טענו הערבים כי רעיון הצהרת בלפור, סותר את עקרון ההגדרה העצמית. חשוב  להזכיר כי באותה עת מובילי המאבק הפלסטיני, בהם חאג' אמין אל חוסייני, לא ביקשו הגדרה עצמית פלסטינית, אלא צרוף פלסטינה למחוז דמשק שהוענק לפייצל.

כמובן, לא אטען שהצדק עם טענת הערבים, אלא שבהחלט ראוי להכיר כי מבחינה בינלאומית, הצעד שנעשה בסן רמו, היה חריג בכל קנה מידה היסטורי. דווקא לנוכח מגמת חבר הלאומים לפעול לסיום הקולוניאליזם האימפריאלי, מזדקרת מלוא משמעות הכרתם של המעצמות בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. בעצם מודעותם המוצהרת של מנהיגי חבר הלאומים למצבם החריג של היהודים - שרובם באותה שעה לא התקיימו במרחב שלטון המנדט  כ"קהילות מקומיות" - הודגשה בהחלטתם משמעות זכותו המיוחדת של העם היהודי בארץ ישראל, למרות היעדרותו.

היה בהכרה זו מעין וודאות מובנת מאליה גם לגבי זיקת היהודים לארץ ישראל כעניין היסטורי ותרבותי, וגם לגבי משמעותה המדינית האקטואלית של זיקה זו. חשיבות ההחלטה טמונה גם בעיתויה, עשרות שנים לפני שואת יהודי אירופה. בהיבט זה, דווקא לנו היהודים הישראלים כדאי לבקש לשוב לאותן הבנות שהיו אז בבחינת מובן מאליו בינלאומי, כפי שהתבטא  בהצהרת בלפור 1917 ותוקף לאחר מכן בהסכמה  בינלאומית בסן רמו, 1920. גם במשפט החוק הבינלאומי בן ימינו, יש לכך משמעות רבה שלא פג תוקפה.

[לאוסף המאמרים על הצהרת בלפור והשלכותיה, לחצו כאן]

העשרה

• גרשון הכהן (2017), משמעותה היוחדת של הצהרת בלפור, ייצור ידע, 27/10/17.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצהרת בלפור, ייצור ידע, 2/11/15.