יאיר רגב: אזהרת מירנדה הגיעה לישראל

[בתמונה: איש משמר הגבול בארצות הברית (CBP) מקריא את אזהרת מירנדה לאזרח מקסיקני החשוד בהברחת סמים. התמונה היא נחלת הכלל]

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

כדאי שנטמיע. המציאות המשפטית שלפיה עובדים אנשי משטרה בישראל עברה מהפך. בהלכה של כבוד השופט, אליקים רובינשטיין, מה- 1/1/17 (מ"ח 3523/16, פלוני נ' מדינת ישראל / החלטה) נקבע כי התעלמות של חוקרי משטרה מזכויותיו של חשוד אינה יכולה להיתפס כטעות, והיא תביא לזיכויו.

בכך, מיישרת משטרת ישראל עם ארצות הברית - יותר מחמישים שנה אחרי - בכל הנוגע למה שמכונה 'אזהרת מירנדה'.

אזהרת מירנדה (Miranda Warning) היא אזהרה הניתנת לחשודים בעת מעצר או חקירה על ידי שוטרים בארצות הברית.

זכויות מירנדה:

  1. יש לך הזכות לשמור על שתיקה.
  2. כל מה שתאמר/י עלול לשמש נגדך בבית המשפט.
  3. יש לך זכות לעורך-דין שיהיה נוכח כעת ובכל חקירה בעתיד.
  4. אם אינך יכול/ה להרשות לעצמך עורך-דין, את/ה רשאי/ת שימונה לך כזה חינם אין כסף.

האזהרה נועדה ליידע את החשוד בדבר זכויותיו להימנע מהפללה עצמית. השמעת הזכויות לחשוד קיבלה מעמד מחייב כבר בשנת  1966 לאחר החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין מירנדה נגד אריזונה Miranda v. Arizona, 384 U.S. 436 (1966).

ההחלטה נועדה לשמור על זכויות החשוד בהתאם לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, ומהווה דוגמה קלאסית לחקיקה שיפוטית.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Karyn Christner לאתר flickr]

שלושה חודשים לפני שניתנה הפסיקה, נעצר ארנסטו מירנדה בחשד ששדד 8,000 דולר מסניף בנק בפניקס, אריזונה. במהלך החקירה בת השעתיים, שבה לא הוצע לו עורך-דין,  הודה מירנדה לא רק בגניבה אלא גם באונס שבוצע 11 ימים קודם לכן. הוא נשפט ונידון לעשרים שנות מאסר. ערעור הביא את המקרה קודם לבית המשפט העליון של אריזונה, בית המשפט העליון של אריזונה בדחותו את הערעור הדגיש בפסק הדין כי מירנדה לא ביקש באופן מפורש להתייעץ עם עורך דין. מירנדה עירער לבית המשפט העליון האמריקני.

ב-13 ביוני 1966 הפך זה את החלטת בית המשפט קמא, העניק למירנדה משפט חוזר שבו ההודאה שלו לא תתקבל כראיה, וביסס את זכויות מירנדה של נאשמים, שצומחות כולן מן הזכות הבסיסית שלא להפליל את עצמם.

הבסיס החוקתי לזכות זו הוא התיקון החמישי לחוקה, שבית המשפט קבע כי הוא חל מרגע שאדם נעצר במשטרה. תמציתן של זכויות מירנדה היא כי חובה ליידע חשודים בזכויותיהם החוקתיות קודם לחקירה במשטרה. והנפקות היא כי התביעה במשפט איננה יכולה להשתמש בהודאה של החשוד שניתנה בעת היותו במעצר, אלא אם מוכח כי המשטרה פעלה על-פי ביטחונות המספקים הגנה בפני הפללה עצמית של החשוד.

במובן מסוים זהו היבט של הדוקטרינה המשפטית האמריקנית של "פירות העץ המורעל", הקובעת כי לא ניתן להשתמש בבית המשפט בראיות שהושגו שלא כדין (למשל, תוך שימוש בהאזנת סתר לא חוקית), גם אם בעזרתן נחשף פשע חמור.

השופט ארל וורן, שבעברו היה תובע, הקריא את החלטת בית המשפט שבה נפסק, כי בגלל מאפייני הכפייה של החקירה המשטרתית, הודאתו של נאשם איננה קבילה בגלל הסעיף המגן מפני הפללה עצמית בתיקון החמישי, ובגלל הזכות לעורך דין המעוגנת בתיקון השישי, אלא אם החשוד קיבל מידע על זכויותיו ובחר לוותר עליהן. מסיבה זו בוטלה הרשעתו של מירנדה.

הרציונל

המעצר והחיפוש במסגרת חקירה פלילית הינה התחום בו המדינה פוגעת בזכויות היסוד של האדם בדרך החמורה ביותר, על ידי שלילת חירותו ופגיעה קשה בכבודו ובפרטיותו.

לפיכך, נדרשות ערובות חוקתיות משמעותיות במשפט הפלילי, אשר יבטיחו שלא ניתן יהיה לפגוע בזכויות יסוד אלו, שלא כדין. ערובות אשר יבטיחו גם את תקינות והגינות ההליך הפלילי.

על מנת להבטיח שפגיעה זו תעמוד במבחן חוקתי יש לבדוק ראשית האם הפגיעה היא לתכלית ראויה, ויש מבחנים רבים שפותחו במהלך השנים לאזן בין האינטרסים השונים.

לקיום הליך פלילי הוגן יש ערך עצמאי, ואין הוא נגזר מנכונותן המהותית של תוצאות המשפט. אסור לבתי המשפט בישראל להשלים עם פגיעה חמורה בזכויות האדם. מן הראוי שבית המשפט יעמוד כ"חומה בצורה" להגנת ההליך המשפטי ההוגן, ויקבע באופן מפורש ובקול צלול שאין הוא מוכן להתעלם מקיום הליכים שנעשו ללא הסמכה מפורשת בחוק. מילוי חובות השוטר וביצוע פעולות בהתאם לסמכותו, הוא תנאי לחוקיות פעילותו. מעצר וחיפוש לא חוקים פוגעים פגיעה קשה בזכויות האדם, ומקוממים את חוש הצדק וההגינות הטבעי של כל אדם.

כבודו האנושי של האדם, עלול להיפגע פעם נוספת כאשר רשויות החוק ובתי המשפט אינם רואים את עצמם כמחויבים לכבד את זכויות החשוד והנאשם. ידוע, כי העוולות הגדולות ביותר מתרחשות בצילה של "הסכמה שבשתיקה".

תפקידו הציבורי של בית המשפט הוא לשמש גם שומר עקרונות השיטה המשפטית. הוא מופקד על ביצור חומותיו של המשפט אל מול הגישה של "הך בעבריין והצל את המולדת".

בית המשפט מופקד על שמירת עקרונות המשפט הפלילי המהותי, עקרונות ההליך המשפטי ההוגן וכל מה שנשאר מכבוד האדם של החשוד והנאשם העומד לדין לפניו.

מטרת ההליך הפלילי הנה בירור וחשיפת האמת לשם עשיית הצדק והוצאתו לאור. הכשרת הליכי מעצר וחיפוש לא חוקיים עלול לגרום לכך, שהצדק לעולם לא ישמע ובוודאי לא יראה.

לסיכום, ניתן לכתוב תִּלֵי תִּלִים על חשיבות זכויותיהם של החשודים והנאשמים, על מעמדם החוקתי. אולם, אם בפועל יאפשר בית המשפט לרשויות האכיפה לקיים הליכים פליליים המאפשרים פגיעה ממשית בזכויות, מילים אלו יוותרו רק על הנייר.

[הצילום למעלה מתוך אתר העוקץ. לא מוזכר שם הצלם]

המשפט בישראל

המשפט בישראל עסק בבקשתו של פדופיל למשפט חוזר. הוא הורשע בעשור הקודם בעבירות מין חמורות בילדים, ונדון ל-24 שנות מאסר. במשפטו התברר, כי הודאתו נמסרה בלא שהובהרו לו זכויות ובלא שניתן לו להיוועץ בעורך דין, אך בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית המשפט העליון הרשיעו אותו בכל זאת, תוך דיון במשקלה של אותה פגיעה בזכויותיו (לוין, 2017).

הפדופיל עצמו לא ערער על קבילות הודאותיו, אלא טען שמשקלן אפסי - ורק כעת טען שהיה צורך לפסול אותן לחלוטין. מאחר שטענה זו לא הועלתה בזמן אמת, היא נדחתה כעת, לצד נימוקים נוספים שהביאו את רובינשטיין לדחות את הבקשה. האסיר יוצג בידי עו"ד דניאל חקלאי, והמדינה - בידי עו"ד ג'ואי אש (לוין, 2017).

רובינשטיין מצטט בהסכמה את דבריו של הנשיא הקודם, אשר גרוניס, אשר נכתבו כדעת מיעוט בהלכת יששכרוב, פסק הדין בו קבע לראשונה בית המשפט העליון, כי פגיעה בזכויות החשוד תביא לפסילת הודאותיו והודעותיו. גרוניס כתב אז, בניגוד לדעתה של הנשיאה דורית ביניש:

"הנקודה האחרונה עוסקת בשאלה האם ועד כמה יש ליתן משקל לכוונתו של החוקר, שכזכור נקבע כי נמנע במכוון מליידע את המערער באשר לזכותו להיוועץ בפרקליט. על-פי עמדתה של חברתי השופטת ד' ביניש, הקביעה שעסקינן במחדל מכוון מהווה נסיבה כבדת-משקל בעד פסילתה כראייה. על כך אעיר שתי הערות:

  • ראשית, מתקשה אני לראות, לאור נסיבות המקרה, מה הקשר בין כוונתו של החוקר לבין קביעת הפסלות. אפשר שהיה מקום ליתן משקל נכבד לכוונה אילו מטרתו העיקרית של כלל הפסילה הייתה הרתעתית-חינוכית. אולם, לגישתה של חברתי זו איננה המטרה הדומיננטית.
  • שנית, כאשר מדובר באיש משטרה שתפקידו חקירה של חשודים או עדים, כלום ניתן לקבל שמחדל כאמור איננו מכוון?!".

[בתמונה: אזהרת מירנדה: תמונה חופשית שהועלתה על ידי Rick O'Kelley לאתר flickr]

 רובינשטיין מוסיף: "חוקרי משטרה, מהם ישגו בתום לב בשל אי-הכרה מספקת של הדין (וכמובן יש צורך בהדרכה ובריענון תקופתי של הכללים), וכבר נדרשנו בעבר באופנים שונים לכך. אך יש חוקרים, ונקווה שהם המעטים, העלולים מתוך להיטות לקידום החקירה להתעלם מן הכללים. לאלה אין לדעתי לתת תמיכה שיפוטית, גם אם מחירו של הדבר יהא זיכוי" (ההדגשה שלי).

המשמעות

כדאי שלא נקל ראש במשמעותה של ההלכה הזו: כמו בארצות הברית, מהיום, מחירה של הפגיעה בזכותו של נחקר היא זיכוי!! 

בעפ 3090/11 ווספי ענתבאווי 18/10/12 נכתב: "נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת.

ברוח זו נפסק כהאי לישנא: 'מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו' (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472, השופט - כתארו אז - ברק).

לאור זאת, השאלה היא מהי הנפקות והמשמעות של מחדלי החקירה. מבקש אני להניח כי זהו האתוס של גורמי החקירה. אך – מבלי להטיל דופי – יש צורך באמצעי הדרכה ופיקוח תדירים כדי שלא יהא חלילה חשש למדרון חלקלק; מתוך חולשות אנוש, הרצון לפתור תעלומות פשע עלול לגבור על בקשת האמת.

במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות"."

23/08/12  עפ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל שופטים: ס' ג'ובראן , י' דנציגר , מ' נאור: יש לאמץ דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין המבוססת על מודל מניעתי, מכוחה מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים אם הושגה שלא כדין וקבלתה תפגע מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן בניגוד לפסקת ההגבלה !!!

תיאור הלכה:

העת בשלה לאימוץ דוקטרינה פסיקתית המאפשרת בנסיבות מתאימות פסילת ראיות שהושגו שלא כדין בשיטתנו המשפטית. המודל המתאים לשיטתנו המשפטית הינו "המודל המניעתי" לפיו פסילת הראיה תהווה סעד שתכליתו למנוע פגיעה עתידית בערך מוגן עם קבלת הראיה במשפט, ולא סעד מתקן בגין הפגיעה הראשונית בנאשם שהושלמה בעת השגת הראיה. בשל מורכבות הסוגיה וריבוי הגורמים שיש לקחתם בחשבון, אין זה רצוי לאמץ כלל פסילה נוקשה אלא יש להותיר בידיהם של בתי-המשפט שיקול-דעת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, וזאת בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים:

  • האחד- כי הראיה הושגה שלא כדין;
  • והשני- כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה.

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.