[בתמונה: הסכם אוסלו ב' חילק את יהודה ושומרון לשטחי A (שבשליטת הרשות הפלסטינית); לשטחי B (שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל) ולשטחי C (שבשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל). בנוסף גויסו במסגרתו כ-10,000 פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו אלפי רובי AK-47 (קלשניקוב) (שנלקחו כנשק שלל במהלך מבצע שלום הגליל מאש"ף עצמו). התמונה נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי Shuki. קובץ זה הוא GNU Free Documentation License]
[גרסה מקוצרת של מאמר זה ראתה אור לראשונה בכתב העת ליברל. המאמר המלא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
עשרים וחמש שנים לחתימת הסכם אוסלו, הם זמן טוב לחשבון נפש...
לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכול. המזרח התיכון במערבולת, העולם בטלטלה, גם הסכם אוסלו הולך ומתרחק מחוף המבטחים, שאליו כיוונו אדריכליו.
מאז סתיו 1993 עולמנו השתנה. בתוך כך השתנו מאוד תנאי הרקע להסכמתו של ראש ממשלת ישראל באותם ימים, יצחק רבין, להפליג אל מגמת הסכם אוסלו. ביסוד הסכמתו ניצבו מספר הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי.
נתבונן בהן, על מנת לבחון את תקפותן בתמורות הזמן. להלן ההנחות, כפי שמצאתי לנכון לנסחן:
- ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. גרמניה אוחדה. ארצות הברית זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי. על סף העידן החדש, בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה" (ראו כריכת ספרו משמאל).
- הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי - בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל-דמוקרטית במערב אירופה - נראה כהגיון מנצח. השגשוג הכלכלי בעולם המערבי, בשילובו בערכי חרות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה אנושית.
- התהוות האיחוד האירופי - בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות למעבר חופשי בין מדינות האיחוד - עיצבו באירופה תודעת מרחב חדשה. מיסדיו ציפו לחולל בכך מיזוג אנושי רב לאומי ורב תרבותי, שיציע מזור ופיוס לסכסוכים לאומיים, עתיקי ימים. 'הסדר החדש' במבטו אל העתיד, נתפס כביטוי מוחשי לאידאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה הקאנטיאנית, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור (Ausgang), לא ירצה לשוב אל החושך. הממד האוניברסלי בהגיון זה בישר, כי במוקדם או במאוחר, יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
- הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה ביותר לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו, לא רק בממד הטכנולוגי, אלא גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם כוחות משלוח ערביים: מצריים, סעודיים וסוריים. גם יאסר עראפת וגם המלך חוסיין - שתמכו בסאדם חוסיין נשיא עיראק - נקלעו לאחר תבוסת צבא עיראק במלחמה, למצב משברי. מצב כזה ידוע באסלאם בכינוי "מארחלת אל איסתדעף" ופירושו: "שלב חולשה". במסורת אבותיו, המאמין המוסלמי יודע להכיר מצביי חולשה והוא מצווה להכיל בסבלנות (סאבר), בהסתגלות המתאימה עצמה לתנאיי החולשה. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"פ לתהליך אוסלו.
- גם החברה הישראלית באותן שנים, עברה שינויים משמעותיים. בתהליך מואץ של היפתחות למגמות הכפר הגלובלי, עברה החברה הישראלית מתודעת חברה מגויסת, אל חברה ליברלית, בחתירה אינדיבידואלית למימוש עצמי. באווירת השיר מאותם ימים, "אנו ילדי חורף 73", במילותיו המתריסות "הבטחתם יונה עלה של זית", נוצרה הכרה מנהיגותית בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שכוח ההקרבה הלאומי יימוג.
המון השתנה מאז ימיה הראשונים של בשורת אוסלו, בתוך כך ראוי לברר מה נותר מתקפותן של הנחות יסוד אלה עליהן הושתת התהליך:
עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה, ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית, כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה; אך מטלטל בלי הרף את יציבות העולם. אירופה מוצאת עצמה מאוימת מן הלחימה באוקראינה ובמזרח התיכון, כוחות אסלאם רדיקליים - מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב - למדו כיצד למרות נחיתותם, ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה. הטלטלה במזרח התיכון חוללה גל פליטות, ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי מגמת הגבולות הפתוחים.
מעל לכל, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר הכרוכה בהגיון חלוקת הארץ לשתי מדינות: בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו אדריכלי ההסכם בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי, הלכה והצטמצמה. רעיון השלום ההדדי, הוחלף באופק הציפיות הישראלי, ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".
עדיין יש המייחלים לשלום של ממש. מסבירים, שאמנם נכון ולפי שעה קיימת עוינות והסתה, המאבק האלים נמשך. אולם, מתוך הנחת נאורות, מבטיחים כי עם סיום הכיבוש ופריצה אל מציאות חדשה, דברים ישתנו לטובה. הרי המתונים בשני הצדדים, חפציי חיים. בימי ראשית תהליך אוסלו, עם אווירת השלום הגלובלי, הייתה להנחה זו אחיזה. אלא שמאז גם המערכת הגלובלית נסחפה לטלטלה שאחריתה מי ישורנה. גם בגרמניה השלווה מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה". בהתהוות זו, ראוי לחשב דרכנו מחדש ובעיניים פקוחות.
מעניין שליהודי לא מומלץ להכנס לשטח A כי הסביבה מסוכנת עבורו. לעומת זאת פלשתינאי שרוצה להכנס לישראל חייב לעבור בדיקה אם בישראל הוא לא מסוכן לסביבה. בסיכום הסביבה הפלשתינית עלולה להיות מסוכנת ליהודים והפלשתינאים עלולים להיות מסוכנים לסביבה יהודית.
היו בשמאל מי שהזהירו עוד בזמן הסכמי אוסלו מפני תמימות יתר של פרס ורעיון "שלום של שווקים" שלו , רעיון שלמרבה האירוניה נתניהו הוא ממשיכו (כאשר הדבר נוח לו) ברעיון לפיו ייצוא גז טבעי יביא שלום… מבקרים אלה טענו כי מדובר בשלום של אליטות מערביות שבעות שלא רואות את השטח הבוער, לא רואות את האבטלה והעוני ברחוב הפלסטיני ובעולם הערבי בכלל.
הדבר זה עדיין נמשך – הימין ממשיך לדבר על איסלם כגורם מערער יחיד של היציבות כאילו מגמות של לאומנות לא מתרחשות גם ברוסיה הנוצרית ומגמות של הקצנה לאומית גם בארה"ב – כאשר אנשים מרגישים שהסדר העולמי מאיים על המשרות שלהם ומגדיל את הפערים.
אנחנו בכל מקרה הולכים לקראת עולם אחד – מה שלא נעשה. בכל מקרה המסחר הוא לכיוון הזה. וכך גם התרבות, הפוליטיקה והכל. התחממות עולמית משפיעה על כולנו – אם זה בצורת בסוריה ובישראל, גלי חום בלונדון ופאריז או עליית מי ים שגומרמת להצפות בחופי ארה"ב; אם זה פליטים מאפגניסטן וסוריה שמציפים את טורקיה ואתונה; פליטים מאפריקה שמגיעים אלינו ולאירופה; ייבוא גדל של ירקות ופירות אל ישראל ; השפעה פוליטית גדלה של תאגידים רב לאומיים כמו נובל אנרג'י, או גוגל ופייסבוק; הטמעת האנגלית לתוך השפה המדוברת (לדוגמה שירים) ; מהגרים מישראל ואליה ממדינות שנוות בעולם המערבי.
המוטטלת הלאומית היא דבר מובן , נוכח זה ששני הזרמים המשפיעים ביותר הם הלאומנות השמרנית והליברלזים הקפיטליסטי האליטטסי שלא סופר את העניים. אבל לשני הזרמים האלה אין באמת פתרונות. הם מבוססים על רעיונות מלפני יותר ממאה שנה בלי הרבה אחיזה במציאות של היום ובלי קשר למדע – הליברליזם מאמין באני רציונלי ומנותק מהחברה , שהפרט יכול לשפר את חייו בעצמו בכל מישורי החיים ללא צורך לשתף פעולה מבחינה פוליטית עם אחרים (לא ממש מתאים למציאות של מוצרים ציבוריים כמו מניעת מלחמה או מניעת התחממות עולמית) , הימין מפורר אותנו ללאומים שנלחמים זה בזה עם פתרונות שלא הוכיחו עצמם כבר בשתי מלחמות עולם.
דמוקרטיה היא תרבת, היא לא רק שיטת שלטון. היא גם לא יכולה להיות מנותקת מהמציאות הכלכלית. כאשר יש עוני יאוש ואבטלה הדמוקרטיה לא יכולה לפרוח. כאשר אנשים לא מאמינים זה בזה ובשלטון (כשל של אמת כמוצר ציבורי , אמון כמוצר ציבורי) התוצאה היא חשדנות ופריחה של תאוריות קונספירציה.
מי שלא רוצה את הפלסטינים כשכנים רעים שרק אימת כלי הנשק שלנו מרתיעה אותם – יקבל אותם כאזרחים סוג ב' \ ובהמשך אזרחים לכל דבר בתוך המדינה – או מדינה שבה יש שלטון אפרטהייד ושבה אין דמוקרטיה – מדינה שתקשה להתקיים נוכח הצורך בהשתקת ביקורת – התנכרות לאקדמאים ש"לא חושבים נכון" ושיתוק המחקר והפיתוח.