סוד ההישרדות של משטרת ישראל

%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c

[בתמונה למעלה: ישראל היום בעקבות דקירת השוטרים בעיר העתיקה בירושלים, 20/9/16]

קשה לכתוב אחרי יום שבו שוטרים שילמו בדם... קשה אבל צריך. זו הדואליות שבתוכה מתקיימת משטרת ישראל:

  • מצד אחד,עבודה מפרכת וסיזיפית של שוטרים שמסוככים בגופם על הטרור, וקונים עבור המשטרה, שוב ושוב קרדיט יקר;
  • ומן הצד האחר, קצונה מנופחת - בלי שום פרופורציה לגודל הארגון - שיש בה חלקים בעייתיים גדולים מידי, שחסרים השכלה רלוונטית במדעי המשטרה, ושנוהגים את הספינה מזה כמעט שני עשורים בהפקרות לא תאומן, ומבזבזים את הקרדיט הזה...

דומה שהמשטרה מפגינה מצוינות בכל דבר שאיננו עבודת משטרה לשמה...

יש גורמים - במשטרה ובאקדמיה כאחד - המלינים על הסתירה שבין העיסוק בביטחון הפנים ועבודת המשטרה ה'רגילה', ורואים את התחום הזה כאחד הגורמים המפריע למשטרה להתמקצע במטלותיה הרגילות. אבל האמת היא, שלא רק שהוא מעשיר את מגוון יכולותיה של המשטרה להתמודד עם שגרת הפעילות שלה, הוא מאפשר לה להמשיך ולתפקד באופן שבו היא מתנהלת בשגרה, ללא תורה רלוונטית וסדורה, ובצורה שלומיאלית ולא מקצועית. בעצם, הסיבה היחידה שבגינה המודל של משטרת ישראל כמשטרה לאומית אחת (לכאורה) הצליח לשרוד עד היום, הוא הקרדיט הציבורי - שנצבר מידי תקופה של מתח בטחוני - בגין עבודת המשטרה בתחום ביטחון הפנים! 

%d7%a4%d7%a0%d7%97%d7%a1-%d7%99%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a0

מאז 1974, עת קיבלה המשטרה את האחריות על ביטחון הפנים, הווה התחום הזה את ליבת ההערצה שרוחשים אזרחים לשוטרים. בכל פעם שגדשה סאת הביקורת הציבורית מתחומי השיטור הרגילים, הגיעו האירועים הביטחוניים, ובבת אחת, המינוס הענק בחשבון הציבורי עם המשטרה התאזן, ואף צבר קצת קרדיט בזכות; ושוב הגיעו ימים שקטים, ושוב התבזבז הקרדיט, וחוזר חלילה: כך במלחמת המפרץ הראשונה, כך בתקופת האוטובוסים המתפוצצים אחרי תחילת יישום הסכמי אוסלו, כך בתקופת המאבק המזוין נגד הפלסטינים בתחילת המילניום וכך גם היום.

פיקוד המשטרה, לאורך שנים, היה ער יותר מהשוטרים בשטח לתופעה וניצל אותה היטב. מפקדים ידעו שהתופעה הזו מאפשרת להם לא להתמודד עם סוגיות קשות, שיכולות לעלות להם, ברמה האישית, בהכפשות בתקשורת (וכדרך התרבות הארגונית ה'כחולה', גם בחשיפה מניפולטיבית של אירועים ופרשיות מעברם, שעלולים לעלות להם במחיר הקריירה שלהם). די לראות את המחיר שמשלם המפכ"ל הנוכחי, אלשיך, על הניסיון לשנות את תרבות המשטרה ולמסד בה תורת ההפעלה רלוונטית.

אבל הפעם, דומה שהקרדיט הציבורי משחק לטובת המפכ"ל. הקמפיין המחודש של ה'אופוזיציה' נגדו (ראו את המאמר: "המפכ"ל וציידי הקרקפות…") ייאלץ להידחות קצת, בתקווה שהניסיונות העקביים של המדליפים הללו לערער את שגרת עבודת המפכ"ל ואת תהליכי קבלת ההחלטות שם למעלה, אכן מעידים, שמשהו מרוחות השינוי הללו מצליח להיקלט בשטח...

4 thoughts on “סוד ההישרדות של משטרת ישראל

  1. טובית אנקור:
    שאלת הביצה והתרנגולת.
    האם העיסוק האינטנסיבי בענייני ביטחון פנים ״מפריע״ למשטרה לעסוק כל כולה בבבעיות המשטרתיות הקלאסיות או רק מכסה את ערוותה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *