[בתמונה: דויד מתבונן בבת-שבע, חלק מתמונתו של ניקולאס צ'אפרון, צייר צרפתי, 1656-1612]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר] [לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על חטא בת שבע באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות הפנים השונות של ההסתגלות, לחצו כאן]

עודכן ב- 24 בספטמבר 2022

אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל; תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל... (יהודה עמיחי, מתוך השיר והיא תהילתך)

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

תאונות קורות. רצוי כמובן להשתדל במניעתן. אולם מבחן המנהיגות מתחיל לנוכח התאונה, ביכולת לעסוק נכון בשאלה, מה עושים עם מה שקרה. בראייה ביקורתית, מרגע שקרה בחטא בת שבע מה שקרה (שמואל ב פרק יא), דוד נסחף לרצף של טעויות, שהתדרדר לתאונות נוספות.

יהודה בן יעקב קנה את עולמו ברגע אחד. בשעת המבחן מול תמר כלתו, בשעה שהכריזה לנוכח הקהל, רגע לפני שריפתה באש: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית ל"ח, כ"ה). יהודה בחר בגילוי האמת והודה: "צדקה ממני". יכול היה להתעלם מכורח האמת, מי היה מאמין לה? זה היה רגע הרואי מכונן. בעיקר בשל כך, סיפור תמר ויהודה קיבל בחז"ל את הכותרת: "לידתו של משיח".

[להרחבה על תאונות / תוצאות בלתי צפויות (תב"צים), לחצו כאן] [למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'תמר ויהודה – רגע הרואי של אמת', לחצו כאן]

[בכרזה: "צדקה תמר ממני"... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

גם דוד היה יכול לבחור גישה אחרת לתיקון התסבוכת...

יכול היה לקרוא את אוריה לשיחה אישית אינטימית, הרי ישבו לאכול יחד, היה יכול לומר לו: "ידידי, רעי לנשק, בוא נדבר בגילוי לב, אחוות לוחמים ארוכת ימים, שוררת ביננו. אנא תקשיב לי: מצטער! שכבתי עם אשתך היפה, היא ממש נפלאה. מבקש את סליחתך, אשתדל לפצות אותך, נקדם אותך לתפקיד מח"ט, העתיד מובטח לך, בוא לא נעשה מזה סקנדל לאומי..."

ואולי במחשבה שנייה, זה באמת מה שביקש דוד מאוריה כשישבו לאכול על שולחנו. אבל אוריה לא רק התעקש שלא לקבל את הצעת המלך, אלא אף ביטא מחאתו בהתרסה גלויה בסירובו לרדת אל ביתו. יתכן ושמועה על בגידת אשתו עם המלך הגיע עד לאוהלי החיילים בחזית, זה יכול להסביר מדוע באמצע הלחימה קפץ לביקור בירושלים.

יתכן ששמועה כזו לא הגיעה עד אליו ולשיבתו הביתה באמצע הלחימה יש הסבר אחר: אוריה שב לארמון, בשליחות החיילים, אולי גם בידיעת יואב, על מנת לבטא את מחאת החיילים נגד המלך שנשאר בארמונו. הדברים המושמים בפי אוריה על ידי המספר, מעודדים פרוש כזה. למחאת אוריה שני ביטויים מובהקים:

• האחד קיבל ביטוי באופן המתריס בו נשאר לישון ב"פתח בית המלך עם כל עבדי אדוניו, ולא ירד אל ביתו." (פסוק ט').
• הביטוי השני, מהדהד מן הדברים הקשים שהשיב להצעת המלך לרדת אל ביתו: "הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי, חייך וחיי נפשי עם אעשה את הדבר הזה" (פסוק י"א). זו אכן מחאה גלויה, שקשה להתעלם ממנה.

כמו מוטי אשכנזי...

מול דוד התייצב אדם עיקש, גיבור מלחמה, שפתח מעין שביתת שבת למול פתח בית המלך (בדומה למחאת רס"ן מוטי אשכנזי (ראו תמונה משמאל) כנגד ההנהגה בתום מלחמת יום הכיפורים).

בכל זאת, זה שדוד נלכד דווקא בפתרון המנצל את סמכותו המלכותית לרעה, בבקשו מיואב את חיסול אוריה, לא היה מחויב המציאות. דווקא דוד שהשכיל להימנע מפיתוי הריגת שאול; שהשכיל להקשיב לאביגיל אשת נבל, להימנע משפיכת דם חינם, מתמיהה איך לא קלט את פוטנציאל הנזק שיגרום לעצמו, בציווי התחבולני להביא למות אוריה בקרב.

[בתמונה משמאל: רס"ן מוטי אשכנזי, גיבור מחאת מלחמת יום כיפור. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י Boaz Arad, והיא נחלת הכלל]

ומדוע סמך על יואב? איך לא קלט את האיום המתהווה מעוצמתו הגוברת של יואב כמצביא, במיוחד בשעה שהוא עצמו נשאר בעת מלחמה בארמונו, ותהילת הניצחון שייכת בצדק, במלואה, לזה שיצא לבדו לחזית? איך לא חשש, שמא ברגע של מצוקה ישתמש כנגדו בהוצאת הסוד לאור?

ואמנם, זה בדיוק מה שקרה. מי אם לא יואב, יכול היה להוציא לאור את הסוד?

בעניין זה הוסיפו חז"ל נדבך נוסף בסיפור: יואב אכן לא שמר אמונים לדוד. לנוכח הביקורת שהופנתה כלפיו - איך שלח חייליו חשופים למול החומה - חשף להם יואב את איגרת דוד.

בבקשת הסבר לצוואת דוד לשלמה, להוציא את יואב להורג, בתמיהה המתבקשת למה? ומה עשה יואב שככה מצווה עליו דוד? על מילות דוד לשלמה "ואתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה", פרשו חז"ל, מה עשה לו: "בשעה שכתב דוד ליואב: 'הבא את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם  מאחריו ונכה ומת', עשה כך (יואב) ונהרג (אוריה). נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להורגו שהיה ראש הגיבורים... (לא יכלו להבין איך שגה שגיאה טקטית כה בסיסית, לשלוח כוח חשוף למול חומת העיר). הראה להם את הכתוב (באיגרת דוד) ולזה מתכוון דוד באומרו 'אשר עשה לי יואב בן צרויה'.

היו סבורים כל ישראל (שבאופן חתרני כזה, באיגרת סמויה), ציווה דוד להרוג גם את אבנר בן נר ואת עמשא בן יתר. לכן, עמד דוד וקילל את יואב, וידעו כל ישראל שלא היה זה מדוד (המקרים האחרים) ונתפייסו. לכן ציווה לשלמה בנו שיהרוג אותו..." (מדרש רבה, במדבר, מסעי, פרשה כ"ג).

לפנינו כרוניקה של רצף תקלות ידוע מראש

דוד כשל כאן בחריגה מכל מה שאפיין את הגיון התנהלותו מראשית דרכו, בהבנת הרעיון שאכן, לא הכל בשליטת בן אנוש.

אם משהו השתבש, אם אירוע יצא משליטה, אפשר להשתלב בהתרחשות באורח מסתגל כמו בגלישת גלים, לגלוש על גלי השיבוש, למצוא דרך אקטיבית להפוך את השיבוש להזדמנות. זו הבשורה התנ"כית, בשונותה מן הדטרמיניזם הכרוך בגזירת גורל, זו היוצרת את הטרגדיה היוונית.

[לאוסף המאמרים אודות הפנים השונות של ההסתגלות, לחצו כאן]

[בכרזה: האלוף במיל' גרשון הכהן על אירוע שיוצא משליטה... התמונה מאוסף התמונות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הכרזה: ייצור ידע]

לאדיפוס (ראו תמונה משמאל) לא היה מפלט מגורלו, דווקא מאמציו להימלט מגורלו, הובילו אותו לסופו. לעבד האלוהים התנ"כי, יש לעומת זאת מפלט ותיקון. הוא מצוי בבחירה החופשית, המתבטאת בבשורת התשובה. גם לנוכח רצף חטאים, כתאונת שרשרת הנראית ללא מוצא, כוח התשובה יכול לחלץ אדם גם ממערבולת פשע סוחפת.

[בתמונה משמאל: אדיפוס... האמן - ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. התמונה היא נחלת הכלל]

את אמירת חז"ל התמוהה: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", אציע לפרש בהקשר זה, לא כאמירה הכופרת בסיפור האירועים, אלא כאמירה על אחירתה של הפרשה, כבשורה המכוונת לעוצמתה של היכולת הטמונה באדם להיחלץ ממדמנת החטא ולברוא עצמו מחדש, ככתוב בתהילים: "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא, כאשר בא אל בת שבע. חנני אלוהים כחסדך, כרב רחמיך מחה פשעיי... לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי." (תהילים נ"א)

המשוררת יונה וולך היטיבה לעמוד על הזיקה בין היכולת לברוא עצמך מחדש, לבין היכולת להבריא:

החיים שיש לך - יונה וולך

[תמונתה של יונה וולך משמאל מובאת בשימוש הוגן]

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ  

הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ  

הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה  

מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית  

הַבְּרִיאָה  

בְּרָא אֶת עַצְמְךָ  

זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר 

הַיָּחִיד  

שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא  

כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ  

גַּלֵּה אוֹתוֹ  

הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה  

הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ  

כְּעַל שִׁעוּר רַע  

עַל מַה שֶׁהָיָה  

כְּעַל עֹנֶשׁ  

הַרְחָקָה  

עֲמִידָה בַּפִּנָּה  

נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן 

תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא  

כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(יונה וולך, מבחר השירים: 1963-1985, ספרי סימן קריאה)

[בתמונה: דויד מתבונן בבת-שבע, ניקולאס צ'אפרון, צייר צרפתי, 1656-1612]

[לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על חטא בת שבע באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

העשרה

• • פנחס יחזקאלי (2016), שלימות הניגודים של אופק בוכריס, ייצור ידע, 23/7/16.
  • אבי הראל (2016), דוד ובת שבע - הלקח המוסרי לדורות (תגובה לגרשון הכהן), 23/7/16.
  • פנחס יחזקאלי (2014), התוצאות הבלתי צפויות: מחירה של אי הודאות, ייצור ידע, 12/4/14.
  • גרשון הכהן (2019), תמר ויהודה – רגע הרואי של אמת, ייצור ידע, 20/12/19.