[תמונה חופשית שהועלתה על ידי The Israel Project לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום', ב- 8/10/15, תחת השם: "דרושה יזמה אקטיבית". גרסה מורחבת שלו מובאת כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מה עם ישראל מבקש במאבקו בירושלים ובמרחבי יהודה ושומרון?

השיח הגלוי של ממשלת ישראל, במידה רבה גם השיח הגלוי של מנהיגי המתנחלים מבקש בעיקר ביטחון לאזרחי ישראל. זו כמובן תכלית ראויה, אלא שהיא לוכדת את מדינת ישראל בהתנהלות הגנתית. דוקטרינת הביטחון של בן גוריון ביקשה להעביר מלחמה אל שטח האויב, לא רק מפאת העדר מרחב לניהול מגננה, אלא בעיקר מתוך ההבנה שעל מנת לנצח מערכה, גם כאשר היא הגנתית בתכליתה, נדרשת נטילת יוזמה.

בכך ביקשה דוקטרינת הביטחון להעביר  את הצד המגן מהתנהלות תגובתית אל התנהלות אקטיבית. בהיבט זה לא די להניח ידינו על חוליות רצח לאחר שרצחו, בין היתר כי מדובר באתגר מורכב שונה בהיקפו ובמהותו מאתגרי פענוח רצח של שרלוק הולמס.

כאשר מכנים את פעולות האיבה טרור, אנו מתארים רק את צורת הפעולה. אבל, בתוך כך אנו מטשטשים את הצורך לברר את תכליתן של הפעולות. גם אם אנו מתקשים להצביע על כתובת אחראית המכוונת אותן באופן מאורגן, הן מצטברות למגמה המחוללת תכלית אסטרטגית, המאיימת על אינטרסים אסטרטגיים חיוניים של מדינת ישראל, ובהם עצם ריבונותה של מדינת ישראל בבירתה.

לפי שעה, האסטרטגיה ההגנתית של ממשלת ישראל מנחה את צה"ל להבטיח לתושבי ישראל את הביטחון, ומצפה שרצף פעולות הגנתיות ותגובתיות בטבען האופרטיבי, יביא לדעיכת הגל האלים. אלא שבינתיים, המציאות בהתהוותה המורכבת מייצרת פוטנציאל הישגים ליריב הפלסטיני, דוגמת סימון מרחבים בירושלים, הסגורים למעשה לכניסת יהודים.

התנהלות תגובתית לנוכח רכבת שירדה מהמסילה, מטפלת באורח טכני בהשבת הסדר המכני על כנו. התיקון מסתיים בהחזרת המערכת ליציבותה השגרתית. במערכת אנושית שהיא מורכבת בטבעה, גם במה שנראה כהשגת יציבות מחודשת, נוצרת למעשה מציאות חדשה.

במקום הזה, על מנת שמציאות תתעצב מחדש במגמות הרצויות לנו, נדרשת על פי רוב גם יוזמה אסטרטגית אקטיבית. מבוקשת כאן צורת פעולה המחוללת ביוזמתנו - בהגיון החורג מן הדפוס התגובתי - מגמה אחרת הרצויה לנו.

מהו אם כן אופיה של מגמה אקטיבית כזו שיכולה לשרת את מדינת ישראל במערכה זו?

שאלה זו מציבה אותנו בפני צומת דרמטית המכוננת את מהות קיומנו בארץ זו: האם אנו מבקשים כאן מולדת שמרכזה ירושלים, על כל הכרוך במטען משמעויותיה הדתיות והלאומיות; או שאנו מבקשים כאן לא יותר ממדרך כף רגל ליהודים נרדפים, לא יותר ממקלט בטוח, מוכר על ידי אומות העולם (מקלט שלדעתי לעולם לא יוכל להיות ממש בטוח, כי נוכחנו לדעת עד כמה הדרך אל הביטחון נסללת במקום בו אנו פועלים בדפוס המבטא כי אנו מבקשים כאן מולדת).

בעיצומה של מלחמת העצמאות, באפריל 1948, הציג בן גוריון בפני הועד הפועל הציוני את שיקוליו בקביעת המערכה על ירושלים כמאמץ המלחמה העיקרי וכך אמר: "למותר להסביר בוועד הפועל הציוני, מה ערכה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם... כי אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד... ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד איתה. השבועה ההיא, על נהרות בבל, מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל." (בהילחם עם, עמוד 91) (בן גוריון כיוון לתהלים קל"ז א: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"...).

ובכן, 'השבועה ההיא על נהרות בבל' היא השבועה הנאמרת על ידי כל חתן יהודי בחופתו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...". בנקודה זו ביקום מתלכדים באומה הישראלית שלושת המעגלים, הדתי , הלאומי והפוליטי.

כך גם עבור יריבנו שכנינו הפלסטינים.  זהו הכוח המניע למערכה זו. בהיבט זה, לא די לממשלת ישראל באישור הצעות הפעולה של גורמי הביטחון. האקטיביות הממשית נדרשת כאן בממדים החורגים מאחריותם הטכנית של מפקדי המערכות הללו. בהקשר האסטרטגי הכולל, זה הפוטנציאל הטמון במגמות הבניה וההתישבות בירושלים וביהודה ושומרון. לא אינטרס מגזרי כאן, אלא אינטרס לאומי.

אכן, בעמדנו בצומת זו, מי שמבקש בארץ ישראל גאולה ומולדת, יכוון את פעולותיו אחרת ממי שמבקש לא יותר ממקלט בטוח. הגענו לצומת, להחלטותינו בשעה זו משמעויות הרות גורל לעתידנו בארץ ישראל.

להלן המאמר המקורי בישראל היום: