חלופות לפתרון שתי המדינות (4): שיטת הקנטונים

מודל הרקנטונים 1

[מתוך המאמר בעיתון הארץ, 8/10/14]

[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות] 

ריכזתי באתר את מכלול ההצעות הקיימות להסכם אפשרי בין הישראלים לפלסטינים, בנוסף לרעיון של 'שתי מדינות לשני עמים' (לעיון באופציות האחרות לחצו על הלחצן שלמעלה).

שיטת הקנטונים - חלוקת הארץ  למחוזות אוטונומיים עם ממשל פדרלי, והקמת  רפובליקה ישראלית על בסיס קנטונים - לקוחה ממודל הממשל השוויצרי. היא "תורגמה" למציאות שלנו, הן כפתרון לבעיה הפלסטינית והן כדרך לפתרון "מלחמת התרבות" ולהעצמת הליברליזם בתוך ישראל.

המודל השוויצרי

שוויץ, מדינה אלפינית הממוקמת במרכז אירופה אשר מאופיינת ברמת חיים גבוהה וכלכלה חזקה. לשוויץ יש מסורת ארוכת שנים של ניטרליות פוליטית וצבאית יחד עם שיתוף פעולה בינלאומי חזק ולכן היא משמשת כביתם הטבעי של ארגונים בינלאומיים רבים.

שווייץ מהווה איחוד של קנטונים (מחוזות מדינתיים אוטונומיים) דוברי שפות שונות. לפיכך, יש לה ארבע שפות רשמיות, אחת מהן, רומאנש (שפה הקרובה לאיטלקית), משמשת שפה רשמית רק בשווייץ. מטבעות, בולים ומסמכים רשמיים אחרים, נושאים את שם המדינה בלטינית: "הקונפדרציה ההלווטית" (Confœderatio Helvetica).

עשרים ושישה הקנטונים של שווייץ הם המחוזות/המדינות להן מחולקת שווייץ (בדומה לארצות הברית). במשך ההיסטוריה ועד אמצע המאה ה-19 היה כל קנטון מדינה ריבונית עם גבולות, עם צבא ועם מטבע משלה. המבנה הנוכחי אומץ ב-1848.

ששת קנטוני היער היו רפובליקות דמוקרטיות, ואילו שבעת הקנטונים העירוניים הונהגו בידי מועצות עירוניות. מועצות אלו נשלטו על ידי אוליגרכים. בין הקנטונים העירוניים ניתן למנות את ציריך, ברן ובזל.

לכל קנטון חוקה, פרלמנט, ממשלה ובתי משפט. גודלם של הפרלמנטים נע בין חמישים ושמונה למאתיים מושבים. ממשלות הקנטונים כוללות חמישה או שבעה חברים, מספר שמשתנה מקנטון לקנטון.

גדלי הקנטונים שונים זה מזה בצורה קיצונית, בין 37 ל-7,105 קמ"ר, ובין 14,900 ל-1,244,400 נפש.

כל הנושאים שאינם בסמכותה הבלעדית של הממשלה הפדראלית של האיחוד השוויצרי לפי החוקה תלויים בהחלטת הקנטון. דמוקרטיה ישירה מונהגת כיום בשני קנטונים.

"תרגום" השיטה להעצמת הליברליזם בתוך ישראל

הוגיה הם קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד, שפרסמו ב"הארץ" מאמר, ב- 8/10/14, תחת השם: "חזון הקנטונים || למה רק שתי מדינות? גם ישראל יכולה להתחלק לאוטונומיות".

ההבנה, שבנושאים מסוימים לעולם לא יהיה קונסנזוס לאומי, במיוחד לא באלה הנוגעים לתפקידי הדת והמדינה, הניעה אותם להציע "רעיון מחולל", "שיצליח לשמור על אחדות לאומית ובו בזמן לאפשר ביטוי למגוון הזהויות בארצנו" - מודל הקנטונים:

"תארו לעצמכם שבקנטון ישראלי אחד הייתם יכולים להינשא כחוק תחת חופה בשלל צבעי הגאווה, לגהץ את הכרטיס עד דק בשבת, שלא לומר לשבת באחד מרבים מבתי הקפה המורשים למכירת קנביס. נחרדים מעצם המחשבה? באפשרותכם לבחור אם כן את "קנטון יהודה" הסמוך, שם ניתן להוציא מחוץ לחוק את הנסיעה בשבת, את סטייקיות החזיר ואת לוחות המודעות חושפי הטפח. זו לא חייבת להיות פוליטיקה בדיונית. התקדים לכך כבר קיים. וכמוהו גם הפוטנציאל לתמיכה אזרחית נרחבת"...

נראה כי בנקל ניתן להרחיב מודל זה למדינה אחת, הכוללת קנטונים ישראלים ופלסטיניים, לפי חלוקת ריכוזי האוכלוסייה.

קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד כותבים עוד כי: "פוליטיקת התרבויות הישראלית לא חייבת להיות משחק סכום אפס, לכפות ערכי קהילה אחת על אחרות. פתרונות ניתן למצוא במדינות כמו ארצות הברית, שווייץ, הודו וספרד. בדיוק כמו שמדינות בארצות הברית יכולות להכיל את "מלחמות התרבות" של אמריקה ברמה התת־לאומית, כך יכולים המחוזות התרבותיים של ישראל ליצור סטטוס קוו נסבל יותר למחיה. אוכלוסייתה של ישראל ושטחה אולי מתגמדים לעומת אלה האמריקאיים, אך הפערים התרבותיים שלנו עמוקים שבעתיים. ובדיוק כפי שהקנטונים בשווייץ מעניקים לתושביהם אוטונומיה רבה בנושאים כגון חינוך, בריאות ומעמד אישי (כולל נישואים), כך יכולים וצריכים לעשות אותם מחוזות בישראל.

המחוזות בישראל ישמשו וסת לשחרור הקיטור העצור של הקיטוב התרבותי. הנושאים הטעונים שמשסעים את מרקם האחדות הלאומית יטופלו באמצעות משאלי עם אזוריים, שבהם יקבעו תושבי שלל המחוזות במדינה בעצמם את האקלים התרבותי שלהם. כל זה ישחרר את הכנסת לסוגיות ביטחוניות ודיפלומטיות דוחקות ובוערות יותר, ויהפוך את ישראל למקום הרמוני ופרודוקטיבי יותר למחיה".

קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד מדגישים כי "חלוקה שכזו לרשויות אינה יכולה להתבצע על החלוקה האזורית הקיימת, על ה"מחוזות המנהליים", שאין להם הנהגה נבחרת ואינם אלא יחידות מינהליות פסיביות של ממשלה לאומית היפר־ריכוזית. חשוב מכך, גבולותיהם של מחוזות אלה גם אינם משקפים נאמנה את הפסיפס התרבותי והאתני של ישראל. תחת זאת יש להתוות יחידות חלוקה מגוונות יותר, תוך שימת לב מיוחדת לארבעה קנטונים ספציפיים שיחזקו את הזהויות התת־לאומיות הבולטות ביותר על המגרש":.

  • "קנטון דתי אורתודוקסי, המשתרע מירושלים דרך בית שמש ומודיעין ועד בני ברק, יכלול את רוב היהודים הדתיים בארץ ויספק להם אוטונומיה תרבותית מרבית. מחוז ירושלים מורחב שכזה יכלול אוכלוסייה בת יותר מ–1.6 מיליון בני אדם שתפוזר על שטח של כ–1,060 קמ"ר".
  • מצידה השני של הקשת יהיה קנטון תל אביב רבתי — שיכלול את מחוז תל אביב הנוכחי בניכוי בני ברק ופתח תקוה. עם אוכלוסייה של למעלה מ–1.2 מיליון בני אדם בשטח של כ–220 קמ"ר, קנטון "דן" או "אביב", שיהיה אוטונומית מבחינה תרבותית, יחזק את לבה של ממלכת ישראל החילונית במערכת ערכים נפרדת שתעניק לישראל הליברלית — הן מבחינה לאומית והן מבחינה בינלאומית — קול חזק יותר ואפיונים בולטים יותר משל עיר אחת בודדת בת 400 אלף תושבים.
  • שני הקנטונים האחרים מייצרים למעשה אוטונומיה לערביי ישראל, באמצעות יצירת שני מחוזות עם רוב ערבי — האחד במרכז הגליל והשני בצפון הנגב. על פי קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד, הערבים בישראל "אינם צריכים להפוך עצמם לציוניים כדי לזכות בנתח הוגן מהמשאבים. שרטוט מחדש של שני מחוזות ה"פריפריה" הישראליים יוכל לטפל בפערים האתניים הדוחקים ביותר של המדינה ולהסיר מהשולחן אחת ולתמיד את תוכנית הייהוד הנפיצה שלה". שרטוט מחדש של המחוזות הצפוני והדרומי ישיג, לטעמם, שתי מטרות: "הוא ייצור רצף של קנטונים עם רוב יהודי שישתרעו לאורך הארץ; ובו בזמן יגן על זכויות המקרקעין של המיעוטים. שתי מטרות אלה נראות אמנם כעומדות בסתירה, אך למעשה הן משלימות זו את זו".

יצירת יחידה בעלת רוב ערבי במרכז הגליל תאפשר שרטוט של מחוזות בעלי רוב יהודי באזורים השכנים, ותיצור קשת מנהריה, דרך הגליל העליון, שתרד לטבריה ותמשיך דרום־מערבה דרך עמק יזרעאל. כך - על פי קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד - יימנע רצף טריטוריאלי בין מרכז הגליל ללבנון, סוריה, ירדן והגדה המערבית.

בדרום, ניתן לתחום מחוז בעל רוב בדואי, שיתבסס על אזור ה"סייג" המסורתי — המשולש שבין באר שבע, ערד ודימונה — כך שיכלול יותר מ–90% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב, כולל הכפרים ה"בלתי מוכרים". על פי הגבולות המוצעים, הקנטון הבדואי יכלול אוכלוסייה של למעלה מ–250 אלף בני אדם בשטח של 400 קמ"ר. יחידה כזאת תספק מסגרת לתכנון ופיתוח משולב של הסביבות הבדואיות המקופחות.

באופן כזה ניתן להתוות שלושה קנטונים עם רוב יהודי סביב היחידה הבדואית. מבחינה דמוגרפית, חלוקה כזו של מחוז הדרום תבסס את הרוב היהודי בכל המחוזות הגובלים במצרים, ירדן, הגדה המערבית ורצועת עזה — ותיצור קשת בדומה לזו שבגליל. חשוב להדגיש כי מתווה כזה יושג לא באמצעות הגברת מאמצי הייהוד בנגב, אלא דווקא באמצעות תיחום מחוז בעל רוב בדואי.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2012
[מתוך המאמר בעיתון הארץ, 8/10/14, ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2012]

כוח אזורי למען התושבים

קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד מדגישים כי "המחוזות הישראליים, מגובים במדיניות מקרקעין ותרבות, יוכלו גם לקבל לידיהם סמכויות חוקיות בתחומים כגון בריאות, חינוך, סביבה ותחבורה. רפורמה כזאת תפצה על מרכזיות־היתר של השלטון הפוליטי ברמה הלאומית — מצב שמזכיר יותר משטרים אוטוריטריים מאשר את "ליגת הדמוקרטיות" שאליה מתיימרת המדינה להשתייך.

הקנטונים הישראליים יונהגו על ידי מושלים, שייבחרו בבחירות עממיות ויעבדו בשיתוף עם המועצה המקומית של כל מחוז ומחוז. הם יספקו את המסגרת הנחוצה כל כך לליכוד המשאבים המקומיים ולניתוב האנרגיות האזרחיות ליצירת כלים דינמיים לפיתוח אזורי. מחוז תל אביב רבתי יוכל לפעול כזרז להקמת רכבת אזורית להסעת המונים; קנטון בדואי יקדם את חיבורם של כפרים "בלתי מוכרים" לחשמל; ומחוז באר שבע־גבול עזה רבתי יחזק קהילות מוחלשות וידאג למיגון מטילים בגני ילדים, בתי ספר ובתי חולים.

קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד מזכירים גם את היתרון הדיפלומטי של התוכנית: "אם יתאפשר לכל אחד מהקנטונים לחשל קשרי תרבות, חינוך, תיירות ומסחר עם אזורים אחרים ברחבי העולם (מדינות בארצות הברית, קהילות בספרד, קנטונים בשווייץ ופרובינציות בקנדה), תוכל ישראל לגוון את יחסיה הבינלאומיים ואת תדמיתה המאובנת למדי בחו"ל".

מהפכה בבחירות לכנסת

כמו בדמוקרטיות אוניטריות כגון הולנד ודרום אפריקה, ובפדרציות כמו קנדה ואוסטרליה, עדיין יהיו פה - על פי קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד - ממשלה מרכזית חזקה ופרלמנט לאומי. אלה יטפלו בעניינים החשובים המחייבים טיפול ברמה הלאומית: הצבא, פרויקטים של תשתיות לאומיות, מדיניות חוץ וכדומה. כמובן, בנוסף למסים המחוזיים יהיו גם מסים לאומיים, אך אנו מציעים כי רוב ההכנסות האלה, למשל 60% מהן, יופנה לרשויות המחוזיות והעירוניות.

"הנוסחה החדשה תיתן מענה לבעיות שמטרידות לא רק את ישראל אלא דמוקרטיות רבות בעולם: מארצות הברית ועד לשלל מדינות האיחוד האירופי, אזרחים חשים כי המינהלות המרכזיות מרוחקות יתר על המידה וכי קיים גירעון דמוקרטי. לא מפתיע לגלות כי האזרחים חשים קרובים יותר למדינותיהם או למחוזותיהם מאשר לממשלה המרכזית, ושאת כספי המסים שלהם יש להוציא קרוב יותר לביתם באופנים שבאמת ייטיבו עמם. אותו הדבר יהיה נכון גם בנוגע לכספי המסים של האזרחים במערכת המחוזות החדשה של ישראל.

ולסיום, הקנטונים הישראליים יוכלו לשמש ליישום רפורמה מהפכנית בבחירות לכנסת. ועדת מגידור, שב–2006 הוטל עליה לנסח מודל בחירות ייצוגי יותר למדינת ישראל, הציעה אזורי בחירה מרובי־חברים כצורה ההולמת ביותר של ייצוג גיאוגרפי למדינת ישראל. 120 המנדטים של הכנסת עשויים להתחלק מחדש בצורת הקצאה של 60 עד 100 מהם למחוזות. המושבים הנותרים יוקצו על פי השיטה הקיימת של רשימות מפלגתיות ארציות. את המנדטים ניתן להקצות על פי גודל האוכלוסייה והמיקום על ציר המרכז־פריפריה, עם ייצוג־יתר מועט לקנטונים הצפוני והדרומי.

הפעלתם של מחוזות בחירה אזוריים תגביר את מידת האחריות של חברי הכנסת לבוחריהם, תבטיח ייצוג טוב יותר לאזורים המרוחקים בישראל ותעמיד את מערכת הבחירות הפוליטית של ישראל בשורה אחת עם זו של מדינות מתקדמות אחרות בעולם. חברי פרלמנט ותיקים לא יהיו מחויבים עוד לוועידות מרכז המפלגה ולמנהיגי מפלגות אוטוקרטיים, אלא דווקא לציבור בוחרים גיאוגרפי ספציפי — לצרכים האמיתיים, היומיומיים של אזרחי ישראל".

לסיום מדגישים קרלו שטרנגר ו- ג'ד ידיד, כי "בין אם ישביקורת על המודלנם 100 או 80 או 60 מנדטים אזוריים בכנסת, או 12, עשרה או שמונה מחוזות — הגיעה העת להעביר את הדיון מהמישור המופשט למישור המוחשי. מודל 12 הקנטונים של ישראל מאפשר לנו לפתוח דף חדש. ביזור הסמכויות לא יחליש את ישראל אלא דווקא יחזק אותה לבסוף, יעניק לכל קבוצה גדולה אינטרס אמיתי במדינה. הישראלים, בין אם הם חילונים או דתיים, יהודים או ערבים, יחושו פחות רמוסים, וערכיהם יהיו מוגנים תחת האתוס הלאומי של "חיה ותן לחיות".

"תרגום" השיטה לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני

על פי ההיגיון הזה ניתן לשרטט מדינה אחת בין הירדן לים עם חוקה דמוקרטית שמבטחיה את כל הזכויות הדמוקרטיות ליושבי הארץ. המדינה תהא רפובליקה בסגנון השוויצרי ומורכבת מקנטונים עם סמכויות נרחבות ועצמאות רבה. באזורים הערביים בישראל, כמו גם ביהוה ושומרון (ובעזה?) ימוסדו קנטונים פלסטינים לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים וקנטונים יהודיים לריכוזים היהודיים.

בכל קנטון שלטון עצמי ויהיה בעל כוח פוליטי הדומה למדינה עם סממנים תרבותיים, שפה, סמל, וכוח שיטור ומצד שני הם גם יוגבלו על ידי השלטון הרפובליקני המרכזי שיורכב על בסיס נציגי הקנטונים בבחירות כלליות אזוריות. לרפובליקה תהא חוקה כללית, מערכת פיננסית ומונוטרית אחת, משטרה וצבא פדראליים. המעבר בין הקנטונים יהיה חופשי.

[להרחבה של ד"ר מרדכי קידר לגבי שיטה זו, לחצו כאן]

המצדדים במודל הקנטונים, רואים בו את אחד מן המודלים הרב לאומיים. הוא עשוי להיות יעיל ומעשי יותר מאופציית החלוקה לשתי מדינות  ואף פשוט יותר. מודל זה מבוסס על שילוב של חלוקה טריטוריאלית בעלת "גבולות רכים", ושיתוף במערכת השלטון. אחת הסיבות לשימוש במודלים הרב-לאומיים לפתרון סכסוכים אתניים נובעת מכך שפתרון של חלוקה, המחייב שינוי גבולות בינלאומיים, מפר את האיזון הגיאופוליטי הקיים וגורם למתחים בין מדינות שכנות. לדוגמה, פתרון לבעיית הכורדים בדרך של חלוקת עיראק (או אף פדרציה) יגרום לזעזועים פוליטיים חריפים בשלוש מדינות גובלות, שבהן מיעוט כורדי גדול (איראן, טורקיה, סוריה). לכן יש להעדיף את שימור הגבולות הבינלאומיים המוכרים - הדומים לפסיפס, שכל שינוי בו מעוות את התמונה ויוצר קשיים ולהעדיף, אם ניתן, גבולות פנימיים "רכים". הרצון להימנע משינוי גבולות בינלאומיים והעדפת הגבולות הפנימיים, המבטיחים תנועה חופשית וערפול של סוגיית הריבונות, הדריך את מנסחי הסכם דייטון (95') שהביא לקצה את המלחמה בבוסניה, והוא גם העומד בבסיס התוכנית לפתרון הסכסוך בקפריסין.

אחרי ככלות הכל, הדילמה בין מדינה אחת לשתי מדינות אינה עוקרת הרים; בסך הכל זוהי בחירה בין חלוקה אנכית (טריטוריאלית) לבין חלוקה אופקית (שיתוף בנתחי שלטון). השאלה המכרעת אינה איזו חלופה טובה יותר, אלא מהו הבסיס הערכי לחלוקה. כאן יכולה לסייע ההגדרה העומדת בבסיס "הסכם יום השישי הטוב" האירי. הגדרה זו נוסחה בעזרת המונח "שוויון של כבוד" (Parity of Esteem), שפירושו כיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות. יעד המשא ומתן באירלנד הוגדר כך: "להשיג דו-קיום בשלום במרחב פיזי משותף, למרות ההבדלים התרבותיים". לכן נקבעה בצפון אירלנד חוקה שהבטיחה לכל חלקי האוכלוסייה, משתי הקהילות, יכולת לקחת חלק שוויוני בשלטון. למודלים הרב-לאומיים אפשר להוסיף, כמובן, את בלגיה, שווייץ וקנדה;

ביקורת על המודל

יתן להצביע על סיכונים שונים באימוץ מודל זה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אלה נובעים משונות תרבותית, היבטים דמוגרפיים , שאיפות דתיות ולאומיות. הביקורת העיקרית על המודל היא שהוא נאיבי, ובעצם יוביל למצב של חזרת ישראל היהודית לגבולות החלוקה, שהרי למעט רצון טוב (שהוא מוצר נדיר באזורנו...), מה ימנע מהקנטונים הערביים להחליט על עצמאות ולהינתק ממדינת האם?

ישראל והפלסטינים לעומת העם בשוויץ שפיתח זהות לאומית משותפת על אף השונות האתנית, אינם מחזיקים בבסיס תרבותי/היסטורי משותף ואף בסיסיהם התרבותיים, בחלקם, מתנגשים וסותרים אחד את השני. על כך יש להוסיף את ההבדלים הסוציו-אקונומים וטעם רע שנשאר מכל הסכם קודם..

יצירת קנטונים מחזק את האיום הדמוגרפי הקיים בכל הקשור לקיומו של רוב יהודי עתידי בארץ ישראל. בצד רוב ערבי בקנטונים שונים יתכן שבממשל הפדראלי ייווצר רוב ערבי. בכדי למתן איום זה יש ליצור מציאות ילודה שונה בחברה הערבית. מדיניות זו יש לתמכה בחיזוקים רציונאליים דבר שיתאפשר על ידי העלאת רמת החיים, ההשכלה ויצירת מקורות ומשאבים חלופיים לילודה למשפחה הערבית. בשביל להגשים את עליית המדרגה הכלכלית הזאת תידרש ישראל, גם בסיוע בינלאומי, לאורך כמה וכמה שנים, להשקיע מיליארדי שקלים בתשתיות וביצירת מקומות עבודה לאוכלוסיה הערבית.

בכל פתרון מדיני נדרש להבטיח שבין הים לירדן יהיה רוב יהודי מוצק. ההנחה הבסיסית ביותר היא שחוקה תמנע מהקנטון היהודי להימחק תחת גלי הרוב הערבי. על כך צריך לתהות מה בדיוק יעצור מהרוב הערבי למחוק את הקנטון היהודי- הצבא של הקנטון? הג'נטלמניות הערבית?. מה היו יותר בעולם הערבי- בחירות או הפיכות? להפרת הסכמים עם כופרים יש בסיס דתי (הסכם חודייבה) וחוקה היא לא יותר מנייר ונייר שווה רק את הערך שמקנים לו.

הנחה נוספת היא שקבוצות תרבותיות ודתיות ירצו להתכנס בתוך הקהילות שלהן ולכן ערבים לא ישטפו את הקנטון היהודי. הדבר למראית עין נשמע הגיוני אך בכל מדינה העוברת תהליך של אורבניזציה נמצא כי האוכלוסייה נודדת לעבר המרכזים הכלכלים. כך, גם אם נהפוך את הקנטון הערבי למשגשג, עדיין יהיו המרכזים הכלכלים בקנטון היהודי בעלי שגשוג כלכלי רב יותר. הצמיחה הזאת תמשוך את האוכלוסייה הערבית למקומות העבודה בקנטון היהודי ובהדרגה להתיישב בו. גם יש לקחת בחשבון שירושלים תהיה יעד להגירה ערבית המונית אליה בשם המימד הדתי כמו גם הלאומי והפיכת יהודי העיר למיעוט.

מרגע שאנו נשקיע מיטב משאבנו בפלסטינים, נעלה את רמת חייהם ונציידם באמצעים וביכולות עצמאיות, הם יוכלו באופן פשוט ביותר להתנתק מאיתנו וליצור מדינה נפרדת.

[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות]

העשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *