[בתמונה: קריקטורה מהמאה ה- 19 על יחסי מפלגת הלייבור האמריקאית עם האנרכיסטים]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן]

המאמר עודכן ב- 16 ביולי 2020

מבוא

מטרת הפרק לבחון את האופן שבו טופלו אירועי חירום בשיקגו, ארצות הברית, בתקופת גל הטרור האנרכיסטי בסוף המאה התשע עשרה ולנתח את הגורמים, אשר הביאו לתגובות אלה.

קשה להבין את האירועים הללו ללא הבנת הקונטקסט הכללי של אותן שנים. העשורים האחרונים של המאה ה- 19, היו שנים של טרור טראומטי עבור העולם המערבי. טרוריסטים אנרכיסטיים, מונעים על-ידי אידיאולוגיה, שגרסה את פירוק מדינות הלאום ובניית חברה עולמית, צודקת יותר, הטילו את צילם על המדינות והעומדים בראשן.

• בשנת 1878, נעשו ארבעה ניסיונות התנקשות בראשי מדינות: שניים בקייזר הגרמני, וילהלם הראשון, אחד במלך ספרד ואחד במלך איטליה;
• ב- 1881 נרצח הצאר הרוסי, אלכסנדר השני;
• ב- 18 השנים שבין בין 1894 ל- 1912 נרצחו לא פחות משבעה ראשי מדינות: נשיא צרפת, קַרְנוֹ, ב- 1894, ראש ממשלת ספרד, קַנוֹוַס, ב- 1897, קיסרית אוסטריה, אליזבת, ב- 1898, מלך איטליה, אומברטו, ב- 1900, נשיא ארצות הברית, מקינלי, ב- 1901, ראש הממשלה הרוסי סטוליפין, ב- 1911, וראש ממשלה ספרדי נוסף, קַנַלְחַס, ב- 1912.
• למקרים אלה יש להוסיף את ההתנקשות במלך הספרדי אלפונסו ובכלתו, ביום חתונתם, ב- 1906, בה נהרגו עשרים צופים חפים מפשע, ועוד מקרים רבים של פעולות טרור נגד מטרות שונות, מתחנות משטרה ועד בתי קפה ומקומות אחרים הומי קהל, ורצח של אישים רבים אחרים.

אנרכיסטים רבים נתפסו, הועמדו למשפטים פומביים, וחלק מהם אף הוצא להורג. מקרים אלו הביאו להיסטריה ציבורית ולתחושה של אבדן ביטחון (טוכמן, 1998; ידלין, 1994).

שורשי האנרכיזם והתחברותו עם מאבק הפועלים

המחצית השנייה של המאה התשע עשרה נחשבת לתקופה של המהפכה התעשייתית השנייה, בה חל מעבר מטקסטיל וחקלאות לתעשיות כבדות, וכתוצאה מכך, גדל מספר פועלי התעשייה, אשר עבדו בתנאים קשים ביותר. כתגובה לגידול המספרי של הפרולטריון ולקשייו, החלו להתגבש גם רעיונות חדשים, אשר מטרתם הייתה לתת פתרונות למצב החברתי שנוצר. רעיונות אלה כללו קשת אידיאולוגית רחבה, החל מאנרכיזם, עבור במרקסיזם, סוציאליזם מתון (אשר הפך בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה לכוח בעל משקל באירופה) וכלה בתביעות להגנה על הפועלים, תנאי עבודתם וזכויותיהם הפוליטיות על ידי התארגנות באיגודים מקצועיים. במקביל להתארגנויות לקבלת זכויות לעובדים ולוויכוחים האידיאולוגיים בין כלל סוגי האנרכיסטים, המרקסיסטים, הסוציאליסטים והסינדיקליסטים, עבר על אירופה המתועשת גם גל של פעילות טרור אנרכיסטי, אשר תואר קודם לכן.

עם זאת, הכלי המרכזי של מאבק הפועלים באירופה היה ארגון  שביתות, חלקן במטרה לקצר את שעות העבודה ולשפר את שכר העובדים, וחלקן בתביעה לקבל זכויות פוליטיות (לדוגמה, השביתה הכללית בבלגיה ב- 1893 פרצה בתביעה לקבל זכויות הצבעה עבור כלל האוכלוסייה).  גל שביתות כלליות, ששיבשו את תפקוד המדינות בהן נערכו, התרחש בבלגיה ב- 1893 וב- 1902, בהולנד ב- 1903, באיטליה ובצרפת ב- 1904. השפל הכלכלי הארוך, שהחל בשנות השבעים של המאה התשע עשרה והמשיך, למעשה, עד סופה; השביתות הרבות ודיכויין האכזרי, בדרך כלל; אבטלה גוברת ומשבר כלכלי מתמשך – כל אלה הביאו לזרם הגירה של עובדים אירופאים לארצות הברית. מספרי המהגרים האירופאים עלה מ- 427,000 עובדים  בשנה, ב- 1854, ל- 789,000 עובדים ב- 1882, והגיעו ל- 1,285,349 מהגרים, בשנת 1907 לבדה (http://www.britannia.com/history/euro/2/1_3.html). מהגרים אלה, אשר הועסקו בתעשיות המתעצמות של ארצות הברית, השפיעו על מעמד הפועלים האמריקאי. הם הביאו עימם רעיונות אירופיים והשתתפו בהתארגנויות העובדים, בארצות הברית.

ההתפלגויות והוויכוחים האידאולוגיים, אשר איפיינו את הסוציאליסטים והאנרכיסטים באירופה, לא נפוצו בארצות הברית, בה כלל הרעיונות הסוציאליסטיים, המהפכניים והתארגנויות הפועלים  הפכו לנחלת רבים מקרב מעמד הפועלים בראשית התארגנותו[1].

רעיונות האנרכיזם  והסוציאליזם, אשר נפוצו באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19  והובילו להתארגנויות פוליטיות מחד גיסא ולפעולות טרור מאידך גיסא, נתפסו כאיום ממשי לא רק על ידי משטרים מונרכיים, כמשטר הרוסי, אלא גם כאיום על הסדר הקיים, במדינות בעלות משטרים דמוקרטיים, כארצות הברית והביאו לתגובות חריגות של מערכות אכיפת החוק.

מאבקי פועלים באותה תקופה, מחוץ לארצות הברית 

מאבקי הפועלים, באותה תקופה, לא איפיינו את המצב בארצות הברית דווקא, אלא אפיינו את התמורות שחלו בכל המדינות המתועשות בעולם המערבי. להלן הדוגמאות העיקריות, מבלגיה ומבריטניה:

• בבלגיה, ב- 1893, הצליחו מנהיגי האיגודים המקצועיים, אחרי ניסיונות קודמים עקובים מדם, לארגן שביתה כללית למען זכות בחירה שווה לגברים, שהייתה תנאי מוקדם לכיבוש השלטון, נשלח הצבא לדכא את המהומות, פתח באש וכתוצאה מהירי, נהרגו שנים עשר איש (טוכמן, 1998, עמ' 466-465).
• בבלגיה, ב- 1902, נעשה הניסיון השני להשיג, באמצעות שביתה כללית, זכות הצבעה לפי העיקרון של "אדם אחד קול אחד". השביתה דוכאה, על ידי הצבא, באמצעות ירי ברחובות לוויין. שמונה שובתים נהרגו ונדרשו למפלגת העבודה הבלגית שנים רבות כדי להתאושש מן התבוסה (טוכמן, 1998, עמ' 477-476).
• בחודש יוני 1911, פרצה שביתת התחבורה הגדולה בבריטניה, ש"ציינה את המעבר מ"סכסוכי עבודה" פרטניים למאבק מקצועי בהתאם לדגם הסינדיקליסטי, שלפיו ייצאו הפועלים לא רק נגד מעביד מסוים, כי אם נגד ענף כלכלי שלם". שביתה זו נמשכה 72 יום והקיפה 77,000 איש. היא התפשטה מלונדון לליוורפול, להאל, לקרדיף, לבריסטול ולסאות'המפטון. התנועה נפסקה כמעט בכל הנמלים, ופרצו מהומות, מעשי שוד והצתה. ארבעה איגודים של עובדי מסילות ברזל הצטרפו לשביתת הימאים והסוורים, צעד שאיים לשתק את ענף התחבורה כולו. שר הפנים דאז, וינסטון צ'רצ'יל סיפק ליווי צבאי כדי להבטיח את המשך פעולתן של רכבות חיוניות ושיגר כוחות צבא למרכזי השביתה. פרצו התנגשויות בלתי נמנעות. חיילים בליוורפול פתחו באש, הרגו שני שובתים ופצעו מאתיים. אחד המנהיגים, טום מן,( (Tom Mannנכלא באשמת הסתת הצבא למרד, כאשר קרא לחיילים שלא לירות בפועלים בריטים, גם אם יצטוו לעשות זאת (טוכמן, 1998, עמ' 450-449). 

שיקאגו  כמרכז תעשייתי

הגל השני של המהפכה התעשייתית בארצות הברית, ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הביא לצמיחה עצומה. ב- 1860, מנתה אוכלוסיית ארצות הברית כשלושים ואחד מיליון נפש; ב- 1900, עלה המספר ליותר משבעים ושישה מיליון. מסילות הברזל, אשר סימלו יותר מכל את מהפיכת התיעוש, התרחבו, מאורך כולל של שלושים אלף מייל, לפני מלחמת האזרחים האמריקאנית, לכמאתיים ושבעים אלף מייל, ב- 1900. כוח האדם, שהועסק בתעשייה, עלה פי שלוש במהלך עשרים שנה, ומספרו הגיע לשמונה מיליון איש, ב- 1900 (www.kentlaw.edu/ilhs/curricul.html#6).

התהליך המואץ של סלילת מסילות ברזל ופיתוח התעשיות הנלוות, הפך את שיקאגו למרכז תעשייתי מרכזי בארצות הברית. ריכוז עצום של פועלים (בעיקר מהגרים), תנאי העסקה ירודים וקושי בהבטחת תנאי חיים מינימאליים, גררו גם ניסיונות התארגנות של פועלים, שביתות ופעולות מחאה. האירועים הבולטים ביותר התרחשו ב-1886 וב- 1894.

הטרגדיה של כיכר היימרקט (The Haymarket Tragedy)

ה-1 במאי 1886, נקבע על ידי איגודי העובדים האמריקאים כיום של הפגנות ושביתה כללית ברחבי ארצות הברית, בדרישה להנהגת יום עבודה בן שמונה שעות. את המאבק לקיצור שעות העבודה בשיקאגו הובילו אנשי האיגודים המקצועיים. חלק ממנהיגי האנרכיסטים והסוציאליסטים ראו במאבק זה סתירה לאידיאולוגיה המהפכנית. אולם, בסופו של דבר, הפכו למארגנים פעילים של פעולות המחאה, בעיקר בשיקגו. ההשבתה הלאומית למען יום עבודה של שמונה שעות בכללותה הייתה אכזבה למארגנים. למרות הכנות מרובות, הצטרפו להשבתה רק מאה ותשעים אלף איש ברחבי המדינה (Rayback, 1966), מתוכם כשמונים אלף באזור שיקגו.

בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה נוצרו בשיקגו מתח ועויינות בין תושביה הוותיקים והאמידים לבין הפועלים, שמספרם הלך וצמח. אגודי עובדים לסוגיהם בשיקגו, ובכללם התאגדויות אנרכיסטיות וסוציאליסטיות רבות, קיימו פעילות ענפה של מועדונים פוליטיים ופעילות תרבות והשתתפו בהתאגדויות עובדים. הם גם לקחו חלק באירועים קבועים לזכר הקומונה הפריזאית, במצעדים, בהחרמות ובשביתות. חלק מעיתונות הפועלים הפיצה ספרות אנרכיסטית וסוציאליסטית מאירופה, אשר דגלה, לא רק בשיפור תנאי העבודה של הפועלים, אלא גם בצורך בשינוי המשטר הקפיטליסטי בדרכים אלימות.

על רקע זה ובשל התגברות פעילות העובדים לקראת האחד במאי 1886, התכוננו גם כוחות אכיפה להתפרעויות ותגברו את כוחותיהם[2].

למרות ההיענות הרחבה לקריאה לשביתה ולהפגנות בשיקגו, עבר האחד במאי 1886 בשלווה.

בשלושה במאי, הוזמן אחד ממנהיגי האנרכיסטים, אוגוסט ספייס ((August Spies, לנאום בפני כחמשת אלפים שובתים ליד אחד המפעלים. תוך כדי הנאום, יצאו מפירי שביתה משערי המפעל, והשובתים החלו לצעוק עליהם. לפתע, הגיעה למקום יחידת משטרה, אשר פתחה בירי ותקפה את השובתים. שני שובתים לפחות נהרגו, עד שישה שובתים נפצעו ושובתים נוספים נפגעו פגיעות קלות. בעקבות התקרית, קראו מנהיגי השובתים להפגנת מחאה בארבעה במאי, בכיכר היימרקט בעיר (Nelson, 1988, ע' 188).

ההפגנה עברה בעצלתיים, ואפילו ראש עיריית שיקגו, שעבר במקום, העריך, כי אין בה סכנה והציע לשחרר את יחידת הכוננות של המשטרה (Nelson, 1988, ע' 188). לקראת סוף ההפגנה, אחרי עשר בערב, הופיעה יחידה גדולה של שוטרים שמפקדה דרש מהמשתתפים להתפזר. לפתע נזרקה פצצה אשר התפוצצה לפני שורת השוטרים הקידמית. בעקבות הפיצוץ, ירו השוטרים על הקהל, והחלה מהומה רבתי. בסופו של יום, מצאו את מותם שבעה שוטרים (רובם ככל הנראה מאש חבריהם) ועשרה פועלים. כשבעים שוטרים וכחמישים פועלים נפצעו (Nelson, 1988, ע' 188). מטיל הפצצה בכיכר היימרקט מעולם לא זוהה (Donner, 1990).

התגובות על אירועי היימרקט, כפי שהשתקפו בעיתונות ובציבור בשיקגו, האשימו את הפעילים האנרכיסטיים בהסתה ובהפעלת הפצצה, וקראו למצות את הדין עמם. אנשי העסקים של שיקגו אף הבטיחו פרס של 100 אלף דולר לכל עד ראיה, שיעיד כנגד פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים.

להט הרוחות לאחר האירועים, והלחץ הציבורי למיצוי הדין עם מנהיגי המפגינים, הביאו להאשמתם של 8 מנהיגים אנרכיסטיים בקשירת קשר לביצוע רצח ובהסתה למהומות. פסק הדין מצא את השמונה אשמים. שבעה נידונו לגזר דין מוות, ואחד למאסר של 15 שנה. ניסיונות הערעור של הנאשמים לא נשאו פרי, וב- 11 לנובמבר 1887, הוצאו ארבעה מהם להורג בתליה. נאשם נוסף התאבד בבית הכלא. שלושת הנותרים, קיבלו חנינה ממושל אילינוי אלטגלד ((Altgeld, ב- 1893 (Nelson, 1988, עמ' 123-115).

האווירה הציבורית לאחר אירועי הארבעה במאי 1886, איפשרה למשטרה לפעול כנגד כל הארגונים המזוהים עם אנרכיזם וסוציאליזם, לעצור את פעיליהם  ולסגור עיתונים, כל זאת ללא צווים וללא צורך בהכרזה של מצב חרום. תוך שבועיים מאירועי היימרקט, המשטרה פשטה על כל מקומות המפגש של האנרכיסטים וסגרה אותם. פעילים רבים נאלצו לעזוב את שיקגו. במשך חודשים רבים לאחר אירועי היימרקט, ואף לאחר סיום המשפט, המשטרה המשיכה בפעילות דיכוי האנרכיסטים, פיזור אספותיהם ובמעקב סמוי אחריהם. זאת, בתמיכה מלאה של רשויות העיר. בפעילות זו השתתפו גם כוחות שיטור פרטיים, אשר נשכרו על ידי קהילת אנשי העסקים של שיקגו. ב- 1889 אף קנה מועדון המסחר של שיקגו שטח אדמה סמוך לעיר והעמידו לרשות הכוחות הפדרליים של ארצות הברית, על מנת שהללו יהיו קרובים יותר בשעת הצורך. חופש הפעולה בו זכו כוחות אכיפת החוק, אף שלא גובה על ידי הכרזה על מצב חרום, הביא לדיכוי ממשי של התנועה האנרכיסטית בשיקגו בסוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה (Nelson, 1988, עמ' 200-190).

משפט נאשמי אירועי היימרקט נחשב כיום לאחת הדוגמאות הבולטות של עוול, שנגרם על ידי מערכת המשפט האמריקאית תחת לחץ של התלהמות ציבורית.

שביתת  עובדי חברת פולמן (Pullman)

בשנים  1894-1893, כתוצאה מירידה ברווחים, פיטרה חברת פולמן לבניית קרונות רכבת שמרכזה בשיקגו, מאות עובדים וקיצצה את שכר העובדים הנותרים בלמעלה מעשרים אחוז, זאת, מבלי להפחית את שכר הדירה בשיכונים של החברה ואת מחירי המזון בחנויותיה (העובדים חוייבו להתגורר ב"פרבר לדוגמה" של  החברה). ניסיונות נציגות העובדים לבקש הורדת שכר דירה, אשר נענו בסירוב ובפטורי חלק מהנציגים, הובילו, באביב 1894, להצטרפותם של עובדי חברת פולמן ל"איחוד האמריקני של עובדי מסילות הברזל" (The American Railway Union), בהנהגתו של יוגין ו. דבס ((Eugene V. Debs ; להכרזה על שביתת הזדהות בכל הרכבות בהן השתמשו בקרונות חברת פולמן; ולהחרמתה. השביתה החלה ב-26 ביוני 1894. היא הקיפה יותר ממאה אלף עובדים ב- 27 ממדינות ארצות הברית . לצורך שבירת השביתה, גויסו כ- 3,000 שוטרים ממשטרת שיקגו; 5000 שוברי שביתה בשכר, אשר הושבעו כעוזרי מרשל פדראליים וצוידו בנשק חם; 250 סגני שריף; 1,936 חיילים פדראליים ו- 4,000 אנשי משמר לאומי, סך הכל, כוח של 14,186 איש מצד כוחות שוברי השביתה (טוכמן, 1998; Colston, 1955, ע' 8). האמצעים שננקטו לשבירת השביתה היו חסרי תקדים, הן מבחינת היקף גיוס כוחות האכיפה כנגד השובתים, והן בתחום היחסים שבין השלטון הפדרלי לבין השלטון המדינתי.

למרות העובדה, כי השביתה וההחרמה לא כוונה כנגד חברות הרכבות בכללן, התגייס הגוף הסמי-סודי של עשרים וארבע חברות רכבות שמרכזן בשיקגו, "אגודת המנהלים הכלליים"

("General Managers Association") לסייע לחברת פולמן. מטרת ההתארגנות הייתה להביס את "האיחוד האמריקני לרכבות ואת מנהיגו (Rayback, 1966, ע' 201). האגודה פנתה לתובע הכללי של ארצות הברית , ריצ'ארד אולני (Richard Olney ), משפטן וחבר מועצות מנהלים של חברות רכבות. אולני, מצידו, פנה אל הנשיא גרובר קליבלנד (Grover Cleveland), בבקשה שישלח כוחות פדרליים, על מנת למנוע  פגיעה אפשרית בשרותי הדואר ובתחבורה בין מדינות. הנשיא הסכים לשיגור כוחות פדרליים רק במקרה בו ייתבקש לכך על ידי רשויות החוק. התובע מצידו, מינה את אחד ממקורביו ליועץ מיוחד לתובע המחוזי של שיקגו, אשר ארגן פעילות משפטית ענפה כנגד השובתים. פעילות זו הביאה להוצאת צווי מניעה רבים כנגד השביתה. בעת הקראת אחד מצווי המניעה בפני קהל פועלים, בשני ביולי 1894, הגיב הקהל בצעקות ובקריאות בוז. המרשל שיגר לוושינגטון מברק מסית, בו תיאר התפרעויות, אשר עלולות לגרום לניתוק תנועת רכבות הדואר, מברק שתוכנו סיפק עילה מספקת להתערבות פדרלית (Rayback, 1966, עמ' 203-202).

בשלושה ביולי, ניתנה פקודת הנשיא להכניס כוחות פדרליים לשיקגו, והם הגיעו אליה לאחר חצות הלילה, בארבעה ביולי. תנועת הרכבות בעיר הייתה, אומנם, משובשת, אולם, למעט אירועי אלימות מבודדים, לא היו בה התפרעויות בטרם הגעת הכוחות.

מושל אילינוי, ג'ון אלטגלד (John Altgeld), אשר גילה את דבר הצבת הכוחות הפדרליים בעיר רק עם הגיעם, שיגר בחמישה ליולי מברק נזעם לנשיא, בו הוא הביע את תמיהתו על המעשה , את ביטחונו ביכולתם של כוחות מדינת אילינוי לטפל במצב, ואף לשגר כוחות סיוע אל מחוץ למדינה. המושל האשים את מבקשי הסיוע מעירו במניעים פוליטיים ואישיים, ואת הנשיא בהתערבות פדרלית ללא הצדקה ראויה[3]. בתשובתו, נימק הנשיא את שיגור הכוחות בפניות מרשויות הדואר, ובחובתו החוקתית למנוע קשר לפגיעה בסחר בין מדינות הברית[4].

בתוך יום מהגעת הכוחות הפדרליים לשיקגו, החל המון מתפרע להצית קרונות רכבת. התגובה הראשונית של הכוחות הייתה מתונה. קבוצות האספסוף גדלו במספרן ובמידת האלימות שלהן, אשר כללה זריקת לבנים, השמדת רכוש חברות הרכבת וצעקות רמות. התפרעויות החמישה ביולי הגיעו לשיאן בשריפת ענק של מבני היריד העולמי בעיר. ההתפרעויות והירי על המשתתפים בהן, גם מצד הכוחות הפדרליים וגם מצד כוחות המשטרה של מדינת אילינוי, המשיכו מספר ימים. הם הביאו לנזקים עצומים ברכוש ולנפגעים רבים. תגבורות פדרליות ומשטרתיות הוזעקו לשיקגו, והעיר נראתה כאזור מלחמה, על אף העובדה, שלא הייתה הכרזה על מצב חירום.

התפרעויות פועלים, אשר יצאו משליטת "האיחוד האמריקני של עובדי מסילות הברזל",  התפשטו אל מעבר לשיקגו וכללו אזורים באילינוי, באיובה, באוקלהומה, ביוטה, בניו מקסיקו ובקליפורניה. ההתפרעויות גבו מחיר של שלוש עשרה הרוגים וכחמישים פצועים מקרב המתפרעים באזור שיקגו, ועוד כארבעים הרוגים באזורים אחרים[5]. השביתה, החרמת חברת פולמן וההתפרעויות, הסתיימו במחצית חודש יולי. בשבע עשרה ביולי ניתנה הפקודה להסיג את הכוחות הפדרליים מן העיר. בשניים באוגוסט 1894, שבו פועלי חברת פולמן לעבודה. היקף האירועים היה חסר תקדים ונתפס על ידי רבים, כולל על ידי הקונגרס של ארצות הברית ומרבית העיתונות, כאיום על אושיות החברה[6] (http://www.ku.edu/kansas/pullman).

מנהיג "האיחוד האמריקני של עובדי מסילות הברזל", דבס, שסרב לציית לצווי המניעה נעצר עם כמה מעמיתיו ונכלא ללא אפשרות להשתחרר בערבות. הוא הועמד לדין ונידון, ב- 1895, לששה חודשי מאסר בפועל (טוכמן, 1998, עמ' 482-481).

השביתה גרמה לתעשיית הרכבות נזקים ישירים של למעלה מארבעה וחצי מיליון דולר, אולם לא תרמה לשיפור תנאי העבודה של השובתים, אשר הוחזרו לעבודה בתנאי שיחתמו על התחייבות לא לשבות בעתיד.

בעקבות השביתה ובעיקר על רקע המחלוקת בין הנשיא קליבלנד לבין מושל אילינוי אלגלד, הקים הנשיא וועדה, בראשותו של הנציב הפדרלי לענייני עבודהUnited States) Commissioner of Labor  Statisics, Carrol D. Wright) על מנת לחקור את הנסיבות שהביאו לשביתה. במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת על חברת פולמן, על דרכי הניהול שלה  ועל חוסר נכונותה להסכים לבוררות, אשר עשוייה הייתה למנוע את השביתה. כמו כן הוועדה העבירה ביקורת על "איגוד המנהלים הכלליים" כגוף בעל נטיות מונופוליסטיות, אשר היה בין הגורמים המרכזיים לשביתה. אשר להתפרעויות במהלך השביתה, הכירה הוועדה בכך, שמרבית המתפרעים לא היו מבין השובתים או אירגוני העובדים. עם זאת, הוועדה לא מתחה ביקורת על פעילות כוחות אכיפת החוק ולא נתנה כל פסיקה באשר לצורך בגיוס כוחות פדרליים (Colston, 1955, עמ' 26-23). הועדה אף המליצה על הקמת ועידת שביתה ממלכתית קבועה על מנת למנוע את הפיכתם של סכסוכים כלכליים למהומות וסכסוכים חברתיים (Smith, 1995 , עמ' 238).

אחת התוצאות הבלתי רצויות של השביתה מנקודת מבטם של אלה ששברו אותה, הייתה הפיכתו של יוגי'ן דבס לסוציאליסט במהלך מאסרו. זמן קצר לאחר השביתה, יסד את המפלגה הסוציאל דמוקראטית של ארצות הברית, אשר הפכה ב- 1901 למפלגה הסוציאליסטית.

דיון

בפרק זה הבאתי את השתלשלות האירועים בשתיים מן השביתות הבולטות בתולדות תנועת הפועלים בשיקגו, בהן התנגשו כוחות אכיפת החוק עם פועלים שובתים הנאבקים על הטבת תנאי עבודתם. לכאורה, אין דימיון בין מקרים אלה לבין אירועי אוקטובר 2000 בישראל. עם זאת, ליחס הכוחני כלפי השובתים הן בפרשת היימרקט והן במהלך שביתת פולמן רקע המקשר אותם למהומות בישראל.

התארגנויות פועלים ודרישותיהם כלפי המעסיקים נתפסו על ידי הציבור הרחב של אמריקנים וותיקים כהתארגנויות, אשר עשויות לערער את המשטר והחברה הקיימת. עצם העובדה, כי רבים מקרב השובתים היו מהגרים מאירופה, בה התקיים אי שקט חברתי ממושך ופעילות טרור, איפשרו לגורמי אכיפת החוק להפעיל כוח ולפגוע בזכויות האזרח של הפועלים בתמיכת הציבור הוותיק ורשויות העיר.

על אף העובדה, שבמקרה של שביתת פולמן, נתגלעה מחלוקת על חלוקת סמכויות בין נשיא ארצות הברית לבין המושל, המחלוקת לא נסבה סביב שאלת השימוש בכוח כלפי הפועלים. במהלך ששביתת הרכבות, הן כוחות המשטרה המקומית והן הכוחות הפדרליים לא היססו להשתמש בנשק חם כלפי המפגינים והשובתים. כך היה גם באירועי היימרקט. תפיסת פעילות השובתים באירועי היימרקט כמאיימת על העיר, ואפילו על ארצות הברית כולה, איפשרה פעולות ממשליות בשביתת פולמן, אשר ניתן להניח, כי היו זוכות לקיתונות של ביקורת, לו הופעלו כלפי אמריקאים וותיקים. כבאירועי אוקטובר 2000, לא קדמה להפעלת כוחות האכיפה הכרזה פורמלית על מצב חרום לאומי.

דמיון נוסף בין שני האירועים הנדונים לבין אירועי אוקטובר 2000, נעוץ בעובדה, כי עוצמת האלימות של האירועים עלתה מדרגה עם הכנסת כוחות האכיפה. הפצצה המסתורית בכיכר היימרקט נזרקה עם הופעת השוטרים בשלהי הפגנה שקטה; והאלימות ההמונית בפולמן התחילה עם הופעת הכוחות הפדרליים. נראה, כי הנכונות המופגנת לשימוש בכוח מצד השילטון משמשת כקטליזטור להבערת להט הרוחות בקרב המפגינים, בין אם המדובר בפועלים שובתים או במיעוט אתני מוחה, כבאירועים בישראל.

עם זאת, ההבדלים הרבים בנסיבות האירועים ובמיקומם, וכן, השנים הרבות המפרידות בין השביתות בשיקגו לבין מהומות הערבים בישראל, הביאו לטיפול שונה במהותו בתוצאותיהם. אובדן חיי אדם מקרב הפועלים בהיימרקט ובפולמן לא נתפס כבעייתי או ראוי לבדיקה. אחרי אירועי היימרקט לא הוקמה וועדת חקירה כלל ועיקר וכוחות אכיפה ציבוריים ואפילו פרטיים קיבלו יד חופשית בדיכוי התארגנויות פועלים. וועדת הבדיקה, אשר הוקמה לאחר שביתת פולמן, התמקדה בשאלה של האחריות על אי מניעת השביתה ובהערכת נזקיה הכלכליים ואילו המניע להקמת וועדת החקירה הממלכתית בישראל היה חקירת פעילות כוחות המשטרה בשל ריבוי החללים בקרב המפגינים הערביים. עם זאת, הן מן האירועים סביב השביתות בשיקגו והן מאירועי 2000 בישראל, נראה, כי פרצי האלימות ואובדן חיי אדם מהווים אבני דרך, המכריחים את החברה להפנות תשומת לב לבעיות יסוד, אשר הטיפול בהן נדחק לשולי הדיון הציבורי בלעדיהן.

מקורות

• טוכמן ברברה (1998), המגדל הגאה, דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, פרק שני: "ההלכה והמעשה - האנרכיסטים 1914-1890, תל-אביב: דביר, עמ' 138-15.
• ידלין עמוס (1994), פרק מס' 14: מאפיינים ומדדים להצלחה ולכישלון במלחמה בטרור, אצל: יחזקאלי (עורך), על טרור ומאבק בטרור, אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון.
• A Curriculum of United States Labor History for Teachers: http://www.kentlaw.edu/ilhs/curricul.html#6
• Colston Warne E. (ed.) (1955), The Pullman Boycott of 1894: The Problem of Federal Intervention, Boston: D.C. Heath and Company.
• Donner Frank (1990), Protectors of Privilege: Red Squads and Police Repression in Urban America, Berkeley: University of California Press,
• http://www.britannia.com/history/euro/2/1_3.html
• http://www.ku.edu/kansas/pullman
• Nelson Bruce C. (1988), Beyond the Martyrs: A Social History of Chicago's Anarchists, 1870-1900, New Brunswick: Rutgers University Press.
• Papke David Ray (1999), The Pullman Case: The Clash of Labor and Capital in Industrial America, Kansas: Kansas University Press.
• Rayback Joseph G. (1966), A History of American Labor, New York: The Free Press, p.165.
• Smith Carl (1995), Urban Disorder and the Shape of Belief: The Great Chicago Fire, the Haymarket Bomb, and the Model Town of  Pullman, Chicago: The University of Chicago press.

הערות

[1]      לתאור מקיף של אופי תפוצת הסוציאליזם והאנרכיזם בתקופה הנדונה ראו:

Bruce C. Nelson (1988), Beyond the Martyrs: A Social History of Chicago's Anarchists, 1870-1900, New Brunswick: Rutgers University Press.

[2]   קיימת אי בהירות לגבי הרכב ומספר כוחות האכיפה שרוכזו בעיר. עם זאת, נראה, כי באירועים  האלימים השתתפו רק כוחות המשטרה. להרחבה ראו אצל Nelson (1988, פרקים 7-6 על פעילות האיגודים, עמ' 187-185).

[3]     לעיון בטקסט המלא של מברקו של המושל ראו: Colston, 1955, עמ' 49-47.

[4]    לעיון בטקסט המברק המלא של הנשיא והמשך חילופי הדברים בינו לבין המושל, ראו: Colston, 1955, עמ' 51-49.

[5]    מספרים גבוהים יותר בקרב השובתים בשיקגו מובאים אצל: Rayback, 1966, ע' 203.

[6]     לתאור מקיף של מהלך השביתה וההתפרעויות ושל הסיקור התקשורתי בתקופה זו ראו אצל: Papke, 1999, עמ' 37-20.