[בתמונה: כריכת הספר: 'הבקעה']

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

הבקעה (Breakthrough or Penetration) היא פיצול מערך היריב לכל עומקו, על ידי החדרה של כוח צבאי דרכו (הכט, 1999, ע' 9); הכרעה טקטית, המושגת ע"י כוח מהלומה, הערוך במבנה טורי. מבנה זה מאפשר התמודדות טובה עם בעיית ה- התשה, שכן, כוח נייד הערוך בטור פגיע הרבה פחות (נוה, 2003, ע' 158).

מילון מונחי צה"ל (1998, ע' 121) מגדיר הבקעה כצורת תמרון הניכרת בהתקפה דרך מערכי האויב, כדי לבתר את הגנתו לכל עומקה בגזרה צרה יחסית. אלה שלביה: פריצה, הרחבת הפריצה, חדירה, מיטוט ההגנה וניצול הצלחה להשמדת האויב או לכיבוש יעד עומק או יעד מערכתי. כדי למנוע את חסימת המבקע על ידי המגן לאחר החדירה, לפני שיוכל הכוח הפורץ לנצלו, יש ללפות את מערכי האויב שמשני צידי המבקע ולגולל אותם לעומק. פעולה זו חייבת להיעשות בידי כוחות העתודה, כיוון שהכוח המבקיע חייב לנצל הצלחה, ולהרחיב את ההבקעה הטקטית המוצלחת להבקעה מערכתית (הבקעה, אשר להיקפה יש משמעות לניהול ה- מערכה). משמע, קרב ההתקפה שואף ליצור פרצה טקטית, ולפתח מתוכה הבקעה מערכתית, ממנה תתפתח לוחמה ניידת (הכט, 1999, עמ' 9, 103).

דוגמה של הבקעה טקטית מוצלחת שלא הבשילה לכדי הבקעה מערכתית היא "מתקפת האביב" הגרמנית שהתחילה ב-9 במרץ 1918 סביב העיירה איפר בפלנדריה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שבה הבקעה טקטית גרמנית מוצלחת של מערך ההגנה הבריטי לא הפכה להבקעה מערכתית, כיוון שהכוח הגרמני נשחק במהלך ההבקעה הטקטית, ולא היה כבר בנמצא כוח רענן שינצל וירחיב אותה, לפני שהבריטים יצליחו לייצב קו הגנה  (הכט, 1999, עמ' 100-92).

את תכלית ההבקעה מתאר עידו הכט בספרו "ההבקעה המערכתית" (ראה את תמונת הכריכה למעלה): "הבקעה מערכתית" ("Operational Breakthrough" or "Operational Penetration") היא מהלך התקפי, שתכליתו מיטוט הגנת האויב על ידי יצירת הלם מערכתי (משמע, להפוך את מטרת המערכת ללא רלוונטית ולבטל את נכונות רכיבי המערכת לחתור להשגתה (הכט, 1999, ע' 84) מחד גיסא; ולפורר את קשרי הגומלין המאפשרים לה להיות אפקטיבית, למשל, בדרך של ביתור צבא האויב למספר גופים המנותקים זה מזה, אשר יאבדו עקב כך את יכולתם לפעול כמערכת אחת (הכט, 1999, ע' 99), מאידך גיסא. תוצאה זו מושגת באמצעות ביתור מערכת ההגנה לגופים מנותקים זה מזה, והחדרת כוח הכרעה אל מעבר לה. הבקעה מערכתית בסיסית כוללת שלושה מרכיבים: הפרדה גיאוגרפית בין גופי האויב לרוחב זירת המערכה ולעומקה; פגיעה במנגנון הפיקוד והשליטה של המערכת המתגוננת; ויצירת נתק תודעתי בין גופי המערכת (הכט, 1999, ע' 27).

תפיסת ההבקעה המערכתית נוצרה כמענה לאתגרי התמורות המהפכניות באמצעי הלחימה, שחלו במהלך המאה ה- 19. הקמת צבאות המונים והמהפכה התעשייתית הביאו להתעצמות ללא תקדים של הצבאות באירופה - בכוח אדם ובעוצמת האש. אלה אפשרו הקמת מערכי הגנה רצופים ועמוקים, רוויים כוחות ואש, אשר תורת המלחמה שהייתה נהוגה עד אז בידי הצבאות לא הציגה דרך להכריעם (הכט, 1999).

בהבקעה המערכתית מרכז המצביא את מרבית כוחותיו בתבנית צרה וארוכה (טור) מול קטע נבחר בחזית האויב, ובזכות עדיפותו המקומית הוא חודר דרך מערך ה- הגנה בסדרת קרבות חזיתיים. ככל שהמערך המגן עמוק יותר, אמור טור התקיפה להיות ארוך יותר, כדי שהחיכוך בינו לבין המערך המגן לא ישחוק את כל הכוחות התוקפים לפני שישלימו את חדירתם אל מעבר לו. לאחר השלמת החדירה, יופעלו הכוחות התוקפים להפוך את ההישג המקומי ל- הכרעה מערכתית (הכט, 1999, ע' 23).

מקורות

• אג"ם-תוה"ד (1998), המילון למונחי צה"ל, תל אביב: צה"ל, מטכ"ל.
• הכט עידו (1999), ההבקעה המערכתית בחשיבה הצבאית הגרמנית 1945-1870, תל אביב: מערכות.
• נוה שמעון (2003), אמנות המערכה, התהוותה של מצוינות צבאית, תל אביב: מערכות.