הפרטת בתי סוהר בישראל

בית סוהר בניהול פרטי

ב-24 במרץ 2004 אישרה הכנסת תיקון לחוק פקודת בתי הסוהר משנת 1971 המתיר את הפרטת בתי הסוהר בארץ לניהול של חברות פרטיות. אישור התיקון בא על רקע הצפיפות הקשה בבתי הכלא בישראל (ראו תת פרק נפרד למעלה, על צפיפות אסירים ותקני כליאה) וההגבלה התקציבית של משרד האוצר על הקמת בתי כלא חדשים.

שיטה זו של תכנון הקמה ותפעול מתקני כליאה באמצעות הסקטור הפרטי (B.O.T) אומצה על ידי מדינות שונות ברחבי העולם (שגיא, 2005).

השינוי לפקודה (תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, התשס"ד 2004) עבר בכנסת בקריאה שלישית ברוב של 55 תומכים, 33 מתנגדים ונמנע אחד. עוד קודם לאישור החוק, פרסם השר לביטחון פנים מכרז, המזמין יזמים להגיש הצעות, ונקבע זכיין – חברת א.ל.א. ניהול והחזקה, בבעלותן של אפריקה ישראל ומנרב, שהייתה גם אמורה להפעיל אותו כבית סוהר פרטי.

החוזה נחתם בשנת 2006, לזיכיון של 25 שנה להפעלת בית הסוהר ובסכום כולל של מעל מיליארד שקלים. בית הסוהר הפרטי היה אמור לקבל אישור הפעלה כשנתיים וחצי לאחר כניסת ההסכם לתוקף ואכלוס ראשוני היה אמור להתקיים כחצי שנה לאחר מכן.

על פי הצעת החוק, הקמת בית הסוהר הפרטי אמורה הייתה להיעשות במסגרת ניסויית, היחידה יועדה ל- 800 אסירים בסיווג בטחוני בינוני, ואסירים שעונשם ייגזר עד 7 שנות מאסר ומסווגים כזכאים לסבב חופשות (שגיא, 2005).

הזכיין אמור היה למנות מטעמו, הן את מנהל הכלא והן את צוות עובדי הכלא באגפים ובמשרות השונות.

החוק אימץ את המודל המיושם באנגליה ובסקוטלנד, לפיו, מרבית הסמכויות הנדרשות להפעלת בית סוהר מוקנות לגורם הפרטי, אך, תוך מחויבות, שלא יפגעו ניהולו והפעלתו של המתקן. באם יפר הגורם הפרטי את התחייבותו, תהיה למדינה זכות להפקיע את סמכויותיו באופן זמני או לצמיתות (שגיא, 2005).

חבר הכנסת יורי שטרן, שעמד בראש הועדה שדנה בחקיקה החדשה, טען, כי הועדה ביצעה שינויים מסוימים. למשל, שיזמי בית הסוהר מקבלים תגמולים על פי מספר מקומות כליאה (800 מקומות) ולא לפי תפוסת האסירים. עוד מוסיף ח"כ שטרן, כי הוחלט על הקמת וועדה מייעצת, שתלווה את מהלך הקמת בית הסוהר, וזו מורכבת מנציגים  חיצוניים. הועדה תלווה את מהלך תפקוד בית הסוהר ותגיש דין וחשבון, אחת לשנה, לשר לביטחון הפנים ולוועדת הפנים של הכנסת, כך ש"הפיקוח יהיה די צמוד".

ההצעה להפרטת בתי סוהר בישראל נידונה עוד בשנת 2000, בעקבות בקשה של המשרד לביטחון פנים ושב"ס, כאשר ההצעה הייתה להפריט רק את השירותים הניתנים בתוך הכלא ולא את סדרי הביטחון והאכיפה. לבסוף החליט השר לביטחון פנים דאז, שלמה בן-עמי, שלא להוציא את עניין ההפרטה אל הפועל משיקולים מוסריים של הפיכת בית סוהר לעסק כלכלי.

ביוני 2002 עלה נושא ההפרטה לדיון מחדש על ידי השר עוזי לנדאו, שהורה על הקמת ועדת מכרזים בין-משרדית להקמת בית סוהר ולהפעלתו באמצעות המגזר הפרטי. לנדאו קבע כי בית הסוהר שיוקם יופרט במלואו, ללא מעורבות של השב"ס בניהול ובתפעול הכלא. תחילה בית הסוהר היה מתוכנן להתקיים במתכונת של פיילוט ולאכלס בתוכו כ-400 אסירים, אך ב-2003 נבחנה ההצעה מחדש והוחלט כי הפיילוט יורחב לכ-800 אסירים.

המאבק בחוק ותוצאותיו

תהליך ההפרטה לווה, כאמור, מראשיתו בביקורת ציבורית רבה ובוויכוח נוקב בין מצדדים למתנגדים:

  • המצדדים בהפרטה, בעולם ובישראל, הסתמכו, בראש ובראשונה, על טיעונים של חיסכון ויעילות, בתקופה שבה התרחש טרנד של הפרטת שירותים ציבוריים במדינה, שהייתה הלך רוח שולט בקרב מקבלי ההחלטות באותה עת. אסיר בודד עולה למשלם המסים כסף רב. על אחת כמה וכמה בניית בתי סוהר נוספים או שיפוץ בתי הסוהר הקיימים.

בהחלטת הכנסת לתיקון פקודת בתי הסוהר נאמר, כי: "העדר המשאבים הנדרשים על מנת לתת מענה ראוי למצוקה חייבו מציאת פתרון הולם ומואץ להקמת בתי סוהר נוספים במסגרת התקציבית המצומצמת. הצורך בהאצה... הביאו להחלטה לאפשר הקמת בית סוהר והפעלתו בסיוע ובשיתוף המגזר הפרטי" (החלטת הכנסת לתיקון פקודת בתי הסוהר (2004) (החלטה מס' מספר 28)).

  • המתנגדים: השר לביטחון הפנים לשעבר, פרופסור שלמה בן עמי, ציין בספרו "מקום לכולם", כי "בחלחול העסקי אל תוך שירותי החברה יש סיכון מוסרי". לדבריו, במערב ידועים מקרים רבים, בהם הממשלה נכשלה בפיקוח על שירותי חברה מופרטים, כמו, למשל, בתי אבות. מהלך כזה הוביל, אמנם, להתייעלות, במקומות רבים, אך, באותה מידה, גם לקיצוץ בטיב ובאיכות השירות (בן עמי ובר-נביא, 1998).

ארגוני זכויות אדם ראו לנגד עיניהם את שאלת איכות השירות המסופק לאסירים, ואת הפוטנציאל הקיים בהפרטה לפגיעה בזכויות הפרט ובכבוד האדם. הם טענו, כי הזכיין יעשה הכל כדי להבטיח שהכלא יהיה תמיד מלא ב"לקוחות", גם אם תוך פגיעה בזכויות הבסיסיות של האסירים. לנגד עיניהם עמדו 20 שנות ניסיון בארצות הברית, שם לובי תעשיית הכליאה יזם חקיקה דרקונית, שתוודא אספקה שוטפת של לקוחות. כך, בשנים האחרונות עבר חוק של  'שלוש עבירות' (3 Strikes), המחייב שופטים לגזור מאסר עולם למי שנשפט שלש פעמים למאסר. נטען כי בהצעה אין איזונים ובלמים, הדרושים כדי שלא יקרו גם כאן תהליכים דומים לאלה שקרו בארצות הברית, כמו ירידה דרמטית במספר הסוהרים המועסקים בבית הסוהר הפרטי, מה שהביא להתעללות של הסוהרים באסירים, ולמספר מקרים של בריחות המוניות, תופעות שלא קרו בישראל עד כה.

בשב"ס הובע חשש הנוגע לאיכות השירות והסגל. משכורות העובדים בכלא הפרטי תהיינה נמוכות, באופן משמעותי, מאלה של  כלל  סוהרי הארגון, וסביר להניח, כי תתקיים תחלופה גבוהה, גורם אשר ישפיע, ישירות, על איכות ההכשרה (תכופה, קצרה)  על  תפקוד הסוהרים בחיי היומיום, ועל מידת המחויבות שלהם לאסירים ולזכויותיהם.

סוגיות כמו טיפול רפואי, טיפולי גמילה מסמים, הכשרה מקצועית ופעילות חינוך, הן השקעות יקרות. ברור, כי חברה שתכלית קיומה הוא רווח, תשתדל לחסוך בהוצאות אלה עד כמה שניתן. ההסכם עם המדינה פותר, לכאורה, את הקושי בכך, שהוא מחייב את הזכיין בפירוט של השירותים, אותם הוא מחויב לספק לאסירים, ובהצבת מפקחים מטעם המדינה שתפקידם לוודא שיעמוד בהתחייבות. הניסיון בעולם מלמד, כי המפקחים פועלים, ברוב המקרים, למעשה לטובת האינטרסים של הגוף הפרטי המפוקח, ולא של המדינה.

מעבר לצורך לבחון ולפקח על התקינה שתינתן לתחום הטיפול, השפעה מידית אחרת שיכולה להיות להפרטה, בכל מה שנוגע לנושא מאמר זה, הוא הקושי לעסוק במסגרת בית סוהר פרטי שמעייניו בהתייעלות וחיסכון, בסוגיות כמו הנחלה של ערכי הארגון, ערכים כמו שמירה על כבוד האדם, סייגים לשררה ולשימוש בכוח, ומתן הזדמנות לשינוי בדפוסי התנהגות לאסירים, על ידי יצירת סביבה מאפשרת ו- Modelling מתאים לכך בהתנהגות מכבדת של אנשי הסגל הבאים במגע איתם.

יש גבול להפרטה

המאבק בחוק כלל ניסיונות למנוע את מדיניות ההפרטה באמצעים משפטיים:

  • האגודה לזכויות האזרח עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לקבל את מסמכי המכרז ולבחון האם תנאיו מבטיחים שמירה על זכויות האסיר.
  • חטיבת זכויות האדם במכללה למשפטים ברמת-גן וגונדר בדימוס שלמה טויזר עתרו לבג"ץ בבקשה להוציא צו מניעה למכרז ולבטל את חוק ההפרטה בטענה שהחוק פוגע ב-2 זכויות יסוד: חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.‏

ב-19 בנובמבר 2009, לאחר התנהלות משפטית, פסק בג"ץ ברוב של 8 שופטים אל מול דעת מיעוט של השופט אדמונד לוי, כי ניהול בית סוהר בידי גורמים פרטיים אינו חוקתי. זאת מאחר שעצם העברת הסמכות לכלוא בני אדם לידי גורם פרטי מהווה פגיעה נוספת ואסורה בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכות החוקתית לכבוד. לפיכך נקבע כי תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר בטל מידית (בג"ץ 2605/05)‏.

בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, בה נקבע כי הפרטת בתי סוהר אינה חוקתית, רכש שירות בתי הסוהר את בית הסוהר מידי החברה. האגף הראשון אוכלס באמצע 2010, ועד סוף שנה אוכלסו גם יתר האגפים בבית הסוהר השייך למתחם כלא באר שבע.

מקורות והעשרה

  • שגיא, דבי (2005). יעדי ביטחון וטיפול בשירות בתי הסוהר.
  • החלטת הכנסת מס' 28 לתיקון פקודת בתי הסוהר (2004).
  • בן עמי שלמה, בר-נביא, אלי (1998), מקום לכולם - אלי בר-נביא משוחח עם שלמה בן-עמי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, התשס"ד 2004.
  • בג"ץ 2605/05, חטיבת זכויות האדם ואח' נגד שר האוצר ואח'.