תקציר: הדרך שבה הדרג המקצועי חוסם את דרכם של נבחרי העם למימוש מדיניותם!

יועצים ארגוניים ו'מומחים ארגוניים' אף פעם לא יחדלו לטרלל את עולם המושגים הניהולי, כי זו דרכם להתפרנס - 'לרכב' על גבי טרנדים שהם עצמם המציאו, ולעשות כסף. לכן, הם לוקחים תופעות קיימות וממתגים אותם מחדש, בתקווה שזה יצליח. הפעם המושג ה'חם' ששעל המדוכה הוא התפטרות שקטה (Quiet quitting)

רוב מי שהצליח לצבור קצת חסכונות, מחפש אפיקי השקעה סולידיים. זה ככה גם במלחמות. מי שיש לו יותר מה להפסיד, מנסה להסתכן פחות. כשהכל בסדר והבורסה עולה, הוא יעשה כסף; אבל, אם הוא לא מזהה את השינויים בזמן והכל מתרסק, כמו שקורה מדי פעם, הוא יאכל אותה, ואנחנו נאכל יחד איתו... הבעיה היחידה היא שמלחמות אי אפשר לנצח בלי להסתכן!

ב- 1964 שחרר מכון ראנד דו"ח יוצא-דופן אודות העתיד, בו פירט את תחזיותיהם ארוכות-הטווח של שמונים ושניים מומחים. אפשר לגחך על השגיאות של המומחים, ומיד אפרט כמה מהתחזיות היותר מוזרות שלהם; אבל, לעג שכזה מחמיץ את המטרה. הם היו מומחים אמיתיים בתחומם; ולכן, ראוי לשאול מה הסיבה לטעויות מרחיקות-הלכת שלהם...

על פי רוב, קצינים בכירים בצבא אינם עוסקים בנושאים אסטרטגים. הם עוסקים בנושאים טקטיים. יש כמה יוצאים מהכלל לנושא: מפקד חיל האוויר (מח"א); מפקד חיל הים (מח"י) ראש אגף התכנון (ראג"ת) וראש אגף המודיעין (ראמ"ן). בד"כ, כשזה מגיע לנושאים אסטרטגים רוב הקצינים הבכירים מבינים בנושאים הללו כמו עדר של חמורים במרק פירות...

אחד התופעות המוכרות בשיח הפוליטי ישראל היא, הניסיון למכור רעיונות, מבית מדרשו של השמאל, דרך "מומחים" מטעם, המציגים, לכאורה, חוות דעת "מקצועית" "אובייקטיבית". כך, במשך שנים, נהנה השמאל ממונופול כזה של השיח הביטחוני; כשכל דעה סותרת שהציג גורם אחר, נדחתה בזלזול כ"דעה פוליטית"...

אפשר להסכים עם החלטת הממשלה הנבחרת בענינו של שאקיר אפשר גם להתנגד. אבל, העובדה שאנשים בעלי דעה שונה מנהלים מדיניות חוץ היא פשוט הזיה. הגיע הזמן שהמחוקק הישראלי יחוקק את המקבילה הישראלית ל'לוגאן אקט' האמריקאי; וידע כל ישראלי - שינסה לנהל מדיניות חוץ - שהוא עלול לשבת בכלא; ויפה שעת אחת קודם...

סביב למדינת ישראל, הולכת ומתהווה מגמת איום חדשה בשיטת לחימה החותרת בהגיונה לעקיפת תחומי העליונות המסורתיים של צה"ל. האיומים העלולים להתפתח לאחר נסיגה, למול רצועת החוף הצרה, חמורים במשמעויותיהם מאלה שהתקיימו לפני יוני 1967. נותרה השאלה שאין לה הסבר:  כיצד קורה שטובי בוגרי מערכות הביטחון לוקים בעיוורון אסטרטגי כמעט כרוני?

בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. כך, התקבעה רשימת האינטרסים שלנו ביהודה ושומרון, ככזו המתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור...

אחת הקונספציות שהציפה מלחמת חרבות ברזל הייתה ההישענות הישראלית התמוהה על אונר"א. זאת, למרות תפקידה ההרסני בסכסוך הישראלי-פלסטיני. את התרומה הגדולה ביותר להישרדותו של הארגון המזיק הזה תרמו 'מומחי הביטחון' של מדינת ישראל. כדי לשנות ולהיפטר מממנו, אחת ולתמיד, נדרשת התעלות של המנהיג על ה'מומחים'!