כדי לקעקע את הנרטיב היהודי, הפלסטינים חייבים להתמודד עם השואה, כי על פי הבנתם השואה יצרה את מדינת ישראל. זה הרקע להכחשת השואה שלהם.

דרישותיו של אבו מאזן מעוגנות בהיגיון המאה הקודמת כאילו הזמן עמד מלכת. גם אם ניתן להיענות לחלק מהדרישות, במכלול הרחב שלהן הן מייצגות פרדיגמה מהמאה הקודמת. מי שמכיר את המגמות המתהוות יודע עד כמה פרדיגמה זו מנותקת מהתנאים במציאות...

עם כניסת ממשלת בנט לתפקידה, החלו להתגבר הקולות הקוראים לחיזוק הרשות; ומקווים לנס, שיביא - בסוף התהליך המדיני / כלכלי - לכך שיגבר קולם של המתונים בשטחי הרשות ביו"ש. על מה הם בונים? על התפיסה המערבית שכשלה, בכל מקום, מאפגניסטן עד עיראק וסוריה, וקיפלה הביתה את האמריקאים, עם הזנב בין הרגליים?

כדי להבין טוב יותר את הילך הרוח בעולם הערבי, ראוי לשים לב למשפט המפתח של אבו מאזן במפגש הליגה הערבית, שהתכנסה בשבת בקהיר: "לא ארשם בהיסטוריה כזה שמכר את ירושלים"...

תופעה המוכרת לי היטב היא, שמאמרי נקראים במדינות ערב הרבה יותר מאשר בישראל... ביום א', ה- 29 בדצמבר 2019, פרסמתי בעיתון 'ישראל היום' מאמר, המנתח את פעולות אבו מאזן וקובע כי עבור ישראל, אבו מאזן הוא איום אסטרטגי, הרבה יותר מחמאס! עבר רק יום אחד וביום ב', ה- 30 בדצמבר 2019, כבר פרסם העיתון הפלסטיני אל חיה אל ג׳דידה את המאמר, מתורגם לערבית. למה?

המערכה המדינית שמחולל אבו מאזן, מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מן המאבק המזוין המובל על ידי החמאס והג'יהאד האסלמי ברצועת עזה. כניסה למו"מ עם אבו מאזן, במתווה ברק-אולמרט - עם השפעתה הגוברת של איראן, בהצבת מעטפת איומים על גבולותיה של ישראל בצפון ובדרום - טומנת בחובה איום קיומי על מדינת ישראל.

אהוד אולמרט הצהיר לאחרונה, שאילו ניתן לו היה משיג זה מכבר שלום עם הפלסטינים. כדאי לזכור, שכול סעיף בהסכם כזה, היה ניתן להפרה יום לאחר חתימתו, למעט סעיף אחד, הגבולות. משעה ששורטט והוסכם והתקבל ע"י האו"ם, אין ממנו חזרה; וכל ניסיון של ישראל להגן על עצמה מפני טרור ערבי מכיוון פלסטין, היה נתקל בהתנגדות בינלאומית כובלת בלתי מתפשרת!

בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה מדהימה: חמאס זועק מתחת לכל עץ רענן, שהוא מבקש הסדרה ארוכת טווח עם ישראל. משמע, קיומה של 'הודנה' ארוכת טווח, לעשרות שנים. הוא גם מבין, שאין ארוחות חינם ויש לכך מחירים. אבל, ישראל מסרבת; ולכן, 'זוכה' לביקורת שמתחזקת יותר ויותר אצל חלק מאנשי התקשורת הישראלית. האם היא פועלת נכון?

בערוב ימיו הפך אבו מאזן לפירומן סדרתי: שבירת כלים מוחלטת עם ארצות הברית; הסנקציות הקשות על רצועת עזה, ש'שוברות גם את הכלים' עם המצרים; הנתק ההולך וגובר עם ישראל... מה, הוא השתגע? ממש לא! הכלי הזה - של גרירת המערכת לכאוס, כדי לשנות מציאות בעייתית - היה תמיד נשקו של החלש...

בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי של צה"ל, נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה על השאלה - אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין... - הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?" נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם...