אבי הראל: עיר הנידחת, ללא רחמים?

בפרשת ראה בספר דברים קיים ציווי מבהיל בעצמתו הנקרא 'עיר הנידחת'. המדובר בעיר ואם בישראל, שהחליטה לעבוד עבודה זרה, ובשל כך היא נידונה להריסה ולהריגת כל תושביה. פרשה זו מעלה תהיות ושאלות קשות בדבר המוסר של המקרא. האם המקרא בעד ענישה קולקטיבית והרג של בלתי מעורבים? מן הסתם לא, אבל בשל עוצמתו, משמש מושג זה כרעיון מניע לרבים בתחומים שונים...

גרשון הכהן על תהילים קט"ז: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים"

תהילים קט"ז מבטא שיא של ייאוש וטלטלת נפש. יכול לזכות בתחרות שירי דיכאון... המצוקה האישית מתוארת בעושר דימויים, עד כדי גרוטסקה: "רבו משערות ראשי שונאיי חינם... אשר לא גזלתי אז אשיב." (פסוק ה'). המצוקה משתקפת גם באופן בו נתפס מצבו המדוכדך של המדוכא בעיניי המתבוננים בו מבחוץ: "ואתנה לבושי שק ואהי להם למשל. ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר"...

אבי הראל: יתרונה של ארץ ישראל, אספקת מים, ואפקט הפרפר

בפרשת עקב מנסה משה לומר לעם ישראל כי ארץ היעד שלהם עדיפה על פני ארץ מצרים בגלל פוריותה. ברם לכאורה לארץ מצרים יש עדיפות ברורה על פני ארץ ישראל, בגלל האספקה הקבועה של מים מהנילוס. לדבריו של משה יש כאן לדעתי מימד עמוק יותר. היתרון של ארץ ישראל הוא איכותי. מי שדר בה חייב להתאמץ להשיג מים...

אבי הראל: מתן תורה ותרגום השבעים

בפרשת ואתחנן מצוי מקבץ של פסוקים שרומזים על רעיון מהפכני. מתן המקרא בהר סיני לעם ישראל, לא נשאר שם, אלא המקרא הפך לנחלת כלל העמים בתרגום השבעים. חז"ל, שהעדיפו שהמקרא יישאר בחיקו של עם ישראל בלבד, ראו את התרגום כעובדה מוגמרת, ואף נתנו לו נופך ניסי, שלא עלה תמיד בקנה אחד עם המקורות שמספרים אודות מעשה התרגום עצמו. פרשנים מודרניים רואים בתרגום השבעים, חוליה הכרחית בתהליך של התפתחותה הרוחנית של כלל האנושות, התפתחות הסוללת באופן תיאולוגי את בואו של המשיח.

אבי הראל: ירושלים והר הבית

הרצל הילך בין השיטין בעניין ירושלים והר הבית. הוא ראה לנגד עיניו מדינה יהודית חילונית, וחשב כי רצונם  של היהודים הדתיים לבנות מקדש תוביל להקרבת קרבנות שהיה  מעשה פרימיטיווי בעיניו. לכן הציע הרצל לבנות מקדש הדומה באופיו  לבית כנסת רפורמי, ושמשם יופץ המוסר האוניוורסלי לאנושות. הרצל גם לא עסק במיקומו המדויק של המקדש החדש על הר הבית. לדידו הוא יכול להיבנות לצד מסגד כיפת הסלע, המקום שעליו עמדו בית המקדש הראשון והשני לפי המסורת היהודית.

גרשון הכהן על תהילים קי"א: "כוח מעשיו הגיד לעמו"

תודת האדם לאלוהיו כרוכה בפרק קי"א בספר תהילים, בהשתאות ובהכרת תודה מול התגלות כוח מעשה ה' בעולמו. מה שמזדקר מידית כשאלה לאין קץ, טמון בעובדה שבין מוקדי התגלות כוח מעשי ה',  מודגשת תופעת כיבוש הארץ על ידי בני ישראל, כמוקד בגילוי כוח מעשיו. לאדם בעל תודעה מוסרית במיוחד זו המוכרת כתודעה מוסרית בת ימינו, ההיגיון האלוהי רחוק מלהיות מובן. איך קורה שכוח האל מתגלה בתופעה הטומנת בחובה סכסוך נצחי?

אבי הראל: מדוע נאסר להילחם כנגד האומה המואבית?

רות המואבייה, שמוצאה מוזכר רבות במגילת רות, היא כידוע אם סבו של דוד המלך. אם-כן, מוצאה של שושלת המלך המשיח נמצא כבר במעשה לוט ובנותיו, וזאת  גם הסיבה שאין להילחם במואב קודם הכניסה לארץ כנען. מעשה צודק בהווה, אינו בהכרח המעשה הנכון בראייה היסטורית עתידית, ולקח זה המקרא מנסה ללמד כאן...

אבי הראל: מבלעם ועד אמנת ז'נבה השלישית

גורלם של לוחמים היה תלוי בראש ובראשונה בניצחונם או בהפסדם בקרב. אם אותם לוחמים נפלו בשבי בעודם בחיים, לא הייתה ערובה לכך שחייהם ניתנו להם במתנה, לא בעת העתיקה, לא בימי הביניים ואף לא בראשית העידן המודרני. בלעם הוא דוגמה אחת לעיוות מסוג  זה. במהלך הדורות התפתחו חוקי מלחמה בין האומות, והם נועדו בין השאר להיטיב את מצבם של השבויים, אך אלו לא תמיד יושמו, שכן היו תלויים בהחדרת ערכי-מוסר חדשים לחברה...

אבי הראל: האם פינחס חי 500 שנה?

לפי פשט הפסוקים הן במקרא והן בספרי הנביאים, זכה פינחס לאריכות חיים מופלגת. בשל הכתוב בספר שופטים במעשה פילגש בגבעה אומר הרמב"ם כי פינחס היה חי מימות משה ועד דורו של עלי, משך זמן של כחמש מאות שנה, ולא היא. הסיבה לטעות היא אופן סידורו הפנימי של ספר שופטים...

בין בלעם לישוע הנוצרי

במקורות חז"ל דרים בלעם וישוע הנוצרי (ישו) בכפיפה אחת. לעתים, כאשר נאמר במקורות אלה בלעם הכוונה לישוע, ולעתים כל דמות עומדת בפני עצמה. אין ספק, שבגלל אימתה של הכנסייה הנוצרית, חז"ל נאלצו להבליע את הביקורת שלהם כנגד ישוע עצמו, והבחירה בבלעם - שנחשב אף הוא כנביא שקר - הייתה קלה ומתבקשת. מה שנותר לנו הוא לבחון כל מקור לגופו בהקשר ההיסטורי שלו, ולהחליט האם כאשר מוזכר בלעם הרשע הכוונה לישוע הנוצרי או הכוונה לדמותו של בלעם עצמו.