חגית לרנאו: פרופ' פול קאסין ותופעת הודאות השווא

[בתמונה: פרופ' סול קאסין. המקור: אתר ה- Social Psychology Network]

חגית לרנאו 2

ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.

*  *  *

קצת ארוך... אבל ממש חשוב להכיר – פרופ' סול קאסין (Saul Kassin)...

לאחרונה ביקר בארץ סול קאסין, פסיכולוג אמריקאי אשר בשלושים השנים האחרונות חוקר את התופעה של הודאות שווא, במאמץ להפנות את תשומת הלב של אנשי משטרה, משפט ואקדמיה לקשר בין כללי החקירה הנהוגים בחלק גדול ממדינות המערב לבין החשש מפני הודאות כוזבות.

מחקריו מבוססים על ניתוח אירועים בהם התברר בדיעבד כי החשוד הודה הודאת שווא, על ראיונות עם מזוכאים (אנשים שזוכו בהליכים של משפט חוזר לאחר שהורשעו בכל ההליכים הפליליים הרגילים) אשר הרשעתם התבססה, בין היתר, על הודאה בחקירה, וכן על מחקרי מעבדה.

במחקרי המעבדה יוצר צוות המחקר סיטואציות מלאכותיות במהלכן מואשמים סטודנטים שהתנדבו להשתתף בניסוי במעשים שלא ביצעו (גרימת נזק למחשב או העתקה), ונבחנת השאלה באיזה תנאים גדלה ההסתברות שהסטודנטים יודו הודאת שווא בביצוע המעשה.

נתחיל בנתונים

בעשורים האחרונים מצטברים בארצות הברית נתונים המלמדים כי החשש מפני הודאות שווא בחקירה, אשר יובילו להרשעות שווא, הוא ממשי ומטריד:

  • מקור חשוב לנתונים אלו הוא "פרויקט החפות", שתחילתו בקליניקה בבית ספר למשפטים על שם קורדוזו בניו-יורק. הפרויקט התבסס על פתיחה מחדש של תיקים פליליים של אסירים שטענו לחפותם ואשר אותרו ראיות DNA שיכלו לשפוך אור חדש על שאלת זיהוי העבריין. מפתיחתו ועד היום תרם הפרויקט לזיכוי מוחלט של 353 מורשעים, ב-30% מהם התבסס חומר הראיות גם על הודאת שווא של החשוד (לאתר פרויקט החפות לחץ כאן).

[למאמרי הקודם על פרויקט החפות, לחצו כאן]

  • פרויקט החפות נתן השראה להקמת מאות פרויקטים דומים ברחבי ארצות הברית, אשר הובילו עד כה לזיכויים בדיעבד של אלפי מורשעים. זיכויים אלו נאספים במאגר של גוף בשם National Registry of Exoneration, שכולל כ-2150 תיקים. גם מאגר זה מלמד על תופעה רחבה של הודאות שווא.
  • הנתונים מתיקי פרויקט החפות וממאגר המזוכאים מלמדים כי שיעור הודאות השווא בתיק רצח גבוה באופן משמעותי משיעורם בעבירות אחרות.
  • ראיונות עם מזוכאים מלמדים כי לא ניתן לאפיין פרופיל אחיד של חשודים המודים הודאות שווא וכי גם חשודים מתוחכמים ואינטליגנטיים יכולים להודות הודאת שווא. מאפיין אחד שפרופ' קאסין זיהה אצל כל המזוכאים שהודו הודאות שוואא בארצות הברית, אותם ראיין במהלך מחקריו היה שבכולם החשודים ויתרו על זכותם לעורך דין – תוך שהם מסבירים, הן בחקירה והן אחריה, כי לא חשו שהם צריכים עורך דין כי לא עשו דבר.

סוגים של הודאות שווא

בשנת 1985 הציעו קאסין ועמיתו וריטסמן הבחנה בין שלושה סוגים של הודאות שווא:

1. הודאות שווא וולונטריות המאפיינות אנשים אשר פונים ביוזמתם לתחנת המשטרה, ללא כל לחץ והכוונה, ומודים בביצוע עבירה. חוקרים משטרתיים נוטים לחשוד בסוג כזה של הודאות ופעמים רבות הם מזהים אותם כהודאות שווא, נוכח חוסר הבקיאות של המודה בפרטים.

שני הסוגים האחרים הם תוצר של חקירה משטרתית:

2. הודאות שווא כתוצאה מהיענות ללחץ חיצוני (Compliant): במצבים אלו מודה הנחקר במעשים שהוא יודע שלא ביצע, כשהוא רוצה שההודאה תסייע בהפסקת לחצי החקירה ומניח שהאמת תתברר בהמשך. מדובר בנחקרים שהגיעו לנקודת שבירה וההודאה נועדה להפסיק את הסיטואציה המלחיצה.

3. הודאות שווא שמבססות על הפנמת האשמה המיוחסת לנחקר (Internalized) – הודאות אלו מתגבשות במצב שבו אדם חף מפשע, הנתון תחת חקירה העושה שימוש בטכניקות סוגסטיביות, מודה תוך שהוא מאמין שהוא אכן ביצע את הפשע. הקושי הגדול עם הודאות מסוג זה הוא שהאמונה הסובייקטיבית של הנחקר כי אכן ביצע את הפשע, מונעת פעמים רבות את הגילוי כי היה מדובר בהודאת שווא.

דוגמה להודאות כאלו ניתן למצוא בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The New Yorker, החושפת סיפור מדהים של שישה חשודים שהודו ברצח ואונס בעיירה קטנה בארצות הברית, ורק בעקבות ספק שהיה לאחד מהם באשמתו התבצעה שנים רבות לאחר מכן בדיקת DNA שחשפה את האשם האמתי והובילה לזיכוי מוחלט של כל השישה:

[למאמר המלא בניו יורקר, לחצו כאן]

הפנייה למאמר המלא:

Kassin, S. & Wrightsman, L. (1985). Confession evidence. In Kassin & Wrightsman (Eds.), The psychology of evidence and trial procedure. Beverly Hills: Sage.

אז למה אנשים חפים מפשע מודים? 

לפי פרופ' קאסין, לשיטות החקירה המכונה The REID Technique - אשר פותחה בשנות השישים של המאה ה-20 ומקובלת בחלק גדול מהמשטרות בעולם המערבי - יש תרומה רבה לחילוץ הודאות השווא.

לפי שיטה זו, החקירה מחולקת לשלב של תחקור מקדים וחקירה ממשית. במהלך התחקור המקדים (Pre-Interview), החוקר שואל שאלות ואוסף מידע ללא הטחת האשמות, והוא מתמקד בשפת הגוף של הנחקר ובהתנהגותו. המעבר לשלב השני, שאז תעשה חקירה המשתמשת בטכניקות שמכוונות להשגת הודאה, נעשה במקרים באים החוקר התרשם שהנחקר אשם בעבירה המיוחסת לו.

שלב מקדים זה מסתמך על הנחה, שחוקרים רבים מאמינים בה אמונה שלמה, לפיה חוקר מנוסה יכול לזהות מאפיינים הקשורים לשפת הגוף ולצורת המבע (הסטת המבט, מגע בפנים, חיבוק ידיים) ולקבוע אם הנשאל דובר אמת או משקר.

אך מחקרים רבים חוזרים ומראים שהנחה זו היא מוטעית. המחקרים מראים שבני אדם הם "גלאיי שקר" גרועים מאוד, וכי היכולת הממשית של אנשים לזהות דברי שקר היא כ-50%, מידת הצלחה הזהה לזו של הטלה אקראית של מטבע .

יתרה מכך, מחקרים מראים שככל שגובר הביטחון העצמי של אדם ביכולתו לזהות דוברי שקר - כולל בקרב מי עבר הכשרה ואימון בשימוש בטכניקת REID - היכולת הממשית לזהות ולהבחין בין דוברי אמת ושקר יורדת. כלומר, הביטחון העצמי של חוקרי משטרה, לא רק שאינו מבטא יכולת ממשית, אלא אף גורם לכך שהאינטואיציות שלהם לגבי אמת ושקר טובות פחות מאשר חלוקה אקראית על סמך זריקת מטבע. ההסבר לממצא זה נמצא במחקרים המלמדים שהחיפוש אחר סימנים התנהגותיים לחשיפת שקרנים הוא מטעה, וכי דווקא התמקדות בקול ובאופן שבו הנרטיב מסופר (הפסקות בדיבור, דיבר מהוסס שהולך ומואץ או קשיים לספר את הסיפור מסופו לתחילתו) יכולה לשפר את רמת הזיהוי של עדויות שקר ממעט פחות מ-50% לכ-60%.

למחקר גדול המבוסס על ניתוח על (Meta Analysis) של מאות מחקרים ומעל ל-24,000 נבדקים ראו: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16859438

"נכון לא נכון: חקור בביטחון...": על פי טכניקת REID, לאחר שהחוקר החליט שהאדם אשם והכחשתו שקרית, הוא עובר לשלב השני של החקירה שהמתודולוגיה שלה מכוונת להשיג הודאה, תוך האשמה חוזרת של הנחקר.

העקרונות הפועלים בשלב זה הם:

  • החזקתו של הנחקר בבידוד, לעתים במעצר, במרחב פיזי הגורם לו חוסר נוחות ויוצר אצלו מוטיבציה גבוהה לסיים ולצאת, מהר ככל האפשר, מהסיטואציה הלוחצת בה הוא נתון.
  • עימות מילולי תוך שימוש בהאשמות חוזרות, הטחה בפני החשוד כי קיימות ראיות הקושרות אותו לעבירה, בין אם קיימות ראיות כאלו ובין אם לא, עימות החשוד עם חוסר התאמות בדברים שהוא אמר וקטיעה של כל ניסיון של החשוד להכחיש את החשדות נגדו.
  • מינימליזציה של החשדות, תוך הבעת אמפתיה לגורמים שיכלו להביא את החשוד לבצע את העבירה, יצירת מצג של נורמליזציה של המעשה, הצעת הצדקות והפחתת המשמעות השלילית של העבירה, וכן רמזים ויצירת מצג של הפחתת משמעות המעשה והעונש המצפה לחשוד. כל אלו גורמים לנחקרים להודות במעשים חמורים מאוד מתוך הנחה לחלוטין לא רציונלית שההודאה תאפשר להם ללכת הביתה.

שילוב העקרונות האלו בחקירה יוצר מצב שבו הנחקר נתון בסיטואציה הגורמת לו מועקה רבה, ואילו החוקר מכביד על האפשרות להתמודד עם הלחץ באמצעות טענת החפות ומקל מאוד את האפשרות להפחית את הלחץ הרגשי באמצעות הודאה באשמה.

מתי אנשים יודו בהודאות שווא

ניסויי מעבדה - שבהם נבחנת נכונות של אנשים להודות במעשים שלא עשו, תוך שימוש בטכניקות מתוך ה-REID - מראים, איך שינויים מתוכננים באופן החקירה או בסוג המשתתפים בניסוי, מעלים או מפחיתים את הסיכוי להודאות שווא.

את גורמי הסיכון להודאות אפשר לחלק לשניים: 

  • גורמים סיכון הקשורים לחשוד: גיל צעיר, מוגבלות שכלית ונפשית, לחץ או מצב נפשי קיצוני הנגרם כתוצאה מאבל, מטראומה או מחשיפה לקושי גדול.
  • גורמי סיכון הקשורים לחקירה: משך זמן החקירה ומשך הזמן בו אדם מוחזק שהוא מבודד מסביבתו הטבעית הם בעלי השפעה רבה על ההסתברות להודאות שווא. בהקשר זה חשוב להבין כי החקירות בארצות הברית נמשכות בדרך שעות בודדות וכי רק במקרים נדירים הן תמשכנה יממה ומעלה. בישראל לעומת זאת, מדיניות המעצרים היא כזו שנחקרים רבים מוחזקים במעצר ותוך בידוד וניתוק מהסביבה במשך ימים ארוכים - דבר המעלה את הסיכון להודאות שווא. גם הצגת ראיות מטעות או טענה של החוקר שיש בידיו ראיות מפלילות ידועים כגורמי לחץ שעלולים לגרום לנחקרים לאבד אוריינטציה, להודות לעתים, לאחר שאימצו תפיסה מוטעית של זיכרון האירוע.

דוגמה מטרידה לנכונות של נחקרים להתאים את זיכרונם לראיות מפלילות ניתן למצוא בסיפור של Marty Tankleff, אשר בשנת 1988, בהיותו בן 17, הודה שרצח את שני הוריו, לאחר שהחוקרים אמרו לו שאביו, שהיה באותו זמן מאושפז חסר הכרה בטיפול נמרץ התעורר והפליל אותו. על אף חזרתו מההודאה כמעט באופן מידי ואף שלא נמצאו ראיות פורנזיות שקושרות אותו לאירוע, הוא הורשע נשפט לחמישים שנות מאסר. מרטי זוכה רק בחלוף 17 שנות מאסר, ובשנת 2014 הוא חתם על הסכם פשרה עם מדינת ניו-יורק ששילמה לו מעל 3,000,000 פיצויים על מאסרו. ראו:

[למאמר המלא של CBS לחצו כאן]

נוכח הקשר בין הודאות שווא לבין מידע ראייתי כוזב נקבעו בחלק גדול ממדינות אירופה כללי חקירה האוסרים על חוקרים להציג ראיות כוזבות או לטעון לקיומן של ראיות כוזבות.

הפסיכולוגיה של החפים מפשע 

המחקר של פרופ' קאסין מראה שאנשים חפים מוותרים על הזכויות שלהם בחקירה, תחושת החפות גורמת להם להימנע מלהתייעץ עם עורך דין ולהסכים לשתף פעולה עם דרישות שונות של החוקרים. הם מאמינים שאין להם מה להסתיר ומובלים על ידי תחושת ביטחון מוטעית שחפותם תיחשף במהלך החקירה. אמונה זאת הופכת אותם לפגיעים יותר.

חלק מהאנשים שהודו במהלך החקירה, עשו זאת תחת אמונה מוטעית שגם אם יודו כעת, על מנת להפחית את הלחץ הרגשי בו הם מצויים, חפותם תתגלה בהמשך באמצעות ראיות אובייקטיביות. במחקרי מעבדה מראה פרופ' קאסין כי כאשר אומרים לסטודנטים שהעבירה מתועדת באמצעות מצלמת אבטחה, עולה מספר הודאות השווא . ההסבר לכך הוא שהסטודנטים מניחים שבבדיקה אובייקטיבית תתברר האמת.

אך בשנים האחרונות, מתברר שהכוח של ההודאה הוא כה גדול עד שהוא משפיע גם על איכות הראיות האחרות הנאספות במהלך החקירה. ככל שעדי ראייה או מומחים פורנזיים יודעים שהחשוד הודה, כך עולה החשש שעדותם תהיה מוטה לרעת החשוד. תופעה זו, המכונה FORENSIC CONFIRMATION BIAS, גורמת לכך שבחלק גדול מהרשעות השווא שהסתמכו על הודאות שווא היו רעיות מטעות נוספות שנאספו במהלך החקירה ושימשו חיזוק להרשעה.

האם מערכת המשפט יודעת לזהות הודאות שווא

לפי הנורמות המשפטיות הנהוגות כיום במערכת אכיפת החוק, הודאה היא בעלת כוח שכנוע אדיר. הודאה משפיעה על שיקול הדעת של התביעה ושל בית המשפט, גם במקרים בהם שאר הראיות לא תומכות בהודאה או קיימות ראיות סותרות, וגם כאשר מתברר שנסיבות מתן ההודאה במהלך החקירה היו בעייתיות ומעוררות חשש שמדובר בהודאת שווא.

כללים משפטיים - כמו הכלל, לפיו קיומם של פרטים מוכמנים הם אינדיקציה חזקה לאמיתות ההודאה - התגלו בשנים האחרונות כחסרי כל מהימנות, אך עדיין ממשיכים לשמש את בתי המשפט לבחינת משקל ההודאה.

כך, במחקר שפורסם בשנת 2010, הראה פרופ' ברנדון גארט (Brandon L. Garrett) כי 36 מתוך 37 הודאות - שניתנו על ידי חשודים שלימים זוכו לחלוטין נוכח ראיות DNA - היו עשירות בפרטים רבים מזירת האירוע, ובהם פרטים מוכמנים, שלכאורה ידועים רק למבצע העבירה ולחוקרים. המסקנה המתבקשת היא שפרטים מוכמנים רבים מועברים לחשוד במהלך החקירה, אם במזיד ואם מתוך חוסר תשומת לב, ולאחר מכן הם הופכים לאחת האינדיקציות החזקות והמשמעותיות ביותר בדבר אמיתות ההודאה. למאמר המלא, און: https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1280254

ומה בארץ? 

בניגוד לארצות הברית ומדינות מערביות אחרות, מספר המזוכאים בישראל זעום, דבר הגורם להערכה של גורמים רבים שרשתות הביטחון בחקירות ובמערכת המשפט הם טובים דיים כדי למנוע הרשעות שווא.

אני סבורה שהקשר הסיבתי הוא הפוך, וכי הערכה החזקה של גורמי אכיפת החוק לפיה אין בישראל הרשעות שווא, היא חסם מרכזי מפני נכונות מערכת המשפט לבדוק את טעויות עצמה.

שני מאמרים חשובים שפורסמו בארץ בשנים האחרונות יכולים להסביר טענה זו: הראשון, מאמרן של אפרת פינק, אשר במשך שנים עמדה בראש המחלקה למשפטים חוזרים בסניגוריה הציבורית וכיום מכהנת כשופטת בית משפט שלום, ורתם רוזנברג-רובינס שדן בבעייתיות המוסדית המונעת תיקון הרשעות שווא בישראל. המאמר מפרט רשימה ארוכה של גורמים מערכתיים, החל מאי שמירת מוצגים וכלה בחסמים ומגבלות על איסוף ראיות חדשות, אשר מערימים קשיים על נידונים הטוענים לחפותם. [למאמר המלא: http://din-online.info/pdf/maa5-11.pdf]

מאמר נוסף, פרי עטי, מבוסס על חמישה מקרים בהם ייצגתי נאשמים ומערערים, וביחס אליהם אני משוכנעת שההודאה שניתנה במהלך החקירה הייתה הודאת שווא. בכל המקרים מדובר בעבירות חמורות של רצח או אונס. במאמר אני מפרטת את הדינמיקה בה התרחשה החקירה ומסבירה את הגורמים שיוצרים חשש כבד שמדובר בהודאת שווא, חלקם מהדהדים טענות ודוגמאות שהציג פרופ' קאסין, וכן את השתלשלות ההליכים המשפטיים בקשר לכל אחד מהנאשמים - רק אחד מהם זוכה לחלוטין במהלך הערעור. בחלק השני של המאמר אני מנסה להציע תובנות ומסקנות כלליות מחמש הדוגמאות. [למאמר המלא: http://www.clb.ac.il/images/files/09_2014.pdf]

אם בארון התיקים בהם ייצגתי מונחים חמישה מקרים בהם קיים חשש כבד שמדובר בהודאות שווא בעבירות החמורות ביותר, אין לי ספק שסנגורים נוספים יכולים להצביע על מקרים נוספים, אשר ביחד יערמו כדי מאות ואולי אלפי מקרים מטרידים.

העשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *