גרשון הכהן: מלחמת ששת הימים כפרדיגמה חולפת מן המאה הקודמת

[בתמונה: חיילי צה"ל ליד שער האריות, לאחר שחרור העיר. צלם: דן פורגס, לע"מ]

גרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

[מאמר זה הוא פרק מהספר: שישה ימים וחמישים שנה (ראו תמונת כריכה למטה), בעריכת: גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ, שיצא בדצמבר 2017 בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS. הוא מובא כאן באישור המכון והמחבר]

בין מומחים צבאיים וחוקרי תופעת המלחמה, מקובלת ההבנה כי בכל מלחמה ישנם מאפיינים חד פעמיים המכוננים אותה כאירוע היסטורי שלא יחזור שנית, אף לא במתכונת דומה. מאפייניה החד פעמיים של מלחמת ששת הימים מובהקים במיוחד. ובכל זאת עדין קיימת בשיח הביטחוני הישראלי, נימה גלויה של כמיהה לראות שנית את צה"ל מנצח כמו באותם שישה ימים ביוני 1967.

במודע ובתת מודע - ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית - ניצחון ששת הימים, ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לניצחון במלחמה. מכאן לדוגמה, נובע התסכול מהתמשכותה של הלחימה בצוק איתן, בקיץ 2014 במשך 51 יום. גם אלופים במילואים מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. בכל זאת, לא רק בסביבתנו הקרובה, משהו מהותי השתנה בעולם המלחמה, וראוי לתת עליו את הדעת. מלחמת 1967 הייתה למעשה, ההתנגשות הצבאית האחרונה בדפוסי מלחמת העולם השנייה. בדבריי הבאים אתאר את תמצית השינויים העושים את מלחמת ששת הימים לנחלת העבר, ההולך וחדל להיות רלבנטי במבחן האתגרים החדשים.

ובכן, מה השתנה?

יוני 1967: התנגשות בין צבאות סדירים מוכווניי דוקטרינה בריטית או סובייטית

צה"ל פעל ב-1967 מול צבאות סדירים קונבנציונליים, שלחמו על פי דוקטרינה בריטית או סובייטית בסימטריה מלאה, שאפשרה לצה"ל עליונות טקטית ואופרטיבית בכל נקודת מפגש. הלחימה הממוכנת במרחבי המדבר, או במרחב הפתוח של רמת הגולן, אכן העניקה לצה"ל יתרון בולט על פני יריביו. גם דפוסי מתקפת הבזק כנגד הלגיון הירדני ביהודה ובשומרון, היו דומים במאפייניהם המהותיים.

האלוף ישראל טל (ראו תמונה משמאל) נהג להסביר, עד כמה מותאם הטנק ככלי לחימה חסכני, לצרכיה הייחודיים של מדינת ישראל הקטנה, הסובלת ביחס לאויביה, מנחיתות  כמותית מובהקת במספר תושביה.

[תמונתו של האלוף ישראל טל משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גורם לא ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לחטיבת טנקים במלוא היקפה נדרשים לא יותר מאלף איש. באורח הזה, על בסיס מספר לא גדול של חטיבות משוריינות וממוכנות, בסדיר ובמילואים, בגיבוי כוח אווירי מצטיין, הצליחה מדינת ישראל למצות מחברה שמנתה כשני מיליון אזרחים, כוח צבאי עוצמתי ורלבנטי להקשר הזירתי בו נלחם צה"ל.

כידוע, במלחמה זו ביטאו הכוחות המשוריינים של צה"ל את מלוא תנופת מלחמת הבזק הגרמנית, בהשראת הישגיה המובהקים מהשנה הראשונה למלחמת העולם השנייה. בקרבות השריון במרחב הפתוח, בסיני, וברמת הגולן - כמו בקרבות האוויר - צה"ל, אכן עלה על יריביו במיצוי פוטנציאל הלחימה המודרנית הממוכנת.

[בתמונה למעלה: כריכת הספר שישה ימים וחמישים שנה (ראו תמונת כריכה משמאל למטה), בעריכת: גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ, שיצא בדצמבר 2017 בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS

מאז עברו הצבאות הערבים מטמורפוזה רחבת הקף. ראשיתה במלחמת יום הכיפורים, בהכוונת נשיא מצרים אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל), במסגרתה  הלכה והותאמה שיטת פעולתם של הצבאות וארגוני הכוח הערביים, למגבלות וליתרונות התרבותיים של הלוחם הערבי.

בתוך כך, באמצעות טילים נגד טנקים בתפוצתם הרחבה ביחידות חיל הרגלים, ובאמצעות מערך הגנה אווירי צפוף מבוסס על מערכות טילים נגד מטוסים, הוצב מכשול משמעותי כנגד תנופת מלחמת הבזק האווירית והיבשתית של צה"ל. הקשיים שהתפתחו מאז כנגד מימוש תנופת התמרון, הלכו והתעצמו.

[תמונתו של אנוואר סאדאת משמאל היא נחלת הכלל]

לחיזבאללה הייתה בעידן החדש - במיוחד לאחר נסיגת צה"ל מלבנון - תרומה משמעותית לקפיצת מדרגה תפיסתית כוללת בהיערכותו ללחימה כנגד צה"ל. היצירתיות בה עיצב את הגיון פעולתו - מתוך הכרה נכוחה בתחומיי נחיתותו מול צה"ל - היא מופת להסתגלות ארגונית, טקטית ומערכתית. שיטת התארגנותו הייחודית - כפי שבוטאה בבניין הכוח ובשיטות פעולתו - מבטאת מאמץ  לניצול מיטבי של תנאיי הסביבה,  בהן הוא מבקש להשיג את יעדיו, במאמץ להתגבר באמצעותם ובאמצעות תפיסת לחימה מתאימה, על תחומי העליונות של צה"ל.

כמו בהעזתו של לורנס איש ערב, להוביל את לוחמיו הבדואים - מתוך מיצוי תחומי הצטיינותם בניידות המדברית, בוויתור מודע על אימוץ שיטות ארגון ודפוסי לחימה שהיו מקובלים בדוקטרינה הבריטית - כך סיגל לעצמו ארגון חיזבאללה תפיסת הפעלה ייחודית, המתאימה לתנאיי הזירה ולסגולתם של לוחמיו, בני העדה השיעית בלבנון.

במגמה זו, הלך והתגבש בלבנון תהליך בניין כוח והערכות קרקעית, המשלב אמצעי לחימה מגוונים ופשוטים להפעלה, יחד עם התבצרות ייעודית במרחב הכפרי וההררי. ויתרו בתוך כך, על התחומים הקלאסיים המוכרים כנדבכים הכרחיים לכוח צבאי בעל שאיפות ללחימה מודרנית רציפה ובעלת משמעות אופרטיבית, בלחימה כנגד צבא מודרני דוגמת צה"ל.

באורח זה, במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, הצליחו להעמיד כנגד מדינת ישראל, איום אסטרטגי ממשי, ללא הזדקקותם למרכיבי חימוש קלאסיים: מטוסי קרב, טנקים, ארטילריה וצי ללחימה ימית. בתפיסת פעולתם שהותאמה לתרבותם, בפריסת מערכים מוכנים היטב ללחימה ממושכת במסתורי ההרים והיערות, בכפרים ובערים מעל הקרקע ומתחת לקרקע, במגמת העלמות טקטית ואופרטיבית, שזרו זה בזה שני מערכים עיקריים:

  • האחד יועד למהלומת  אש רקטית רחבת היקף כנגד העורף הישראלי;
  • השני יועד ללחימה הגנתית עיקשת, כנגד מתקפה יבשתית של צה"ל.

[בתמונה: צה"ל מפציץ משגר רקטות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה מפליקר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

מאז סיום המלחמה באוגוסט 2006, תפיסת הפעלה זו התפתחה והשתכללה בלבנון ואומצה בהתאמות הנדרשות ברצועת עזה על ידי החמאס. בהתמודדות עם צה"ל ברצועת עזה בשלושת המבצעים האחרונים, באו לביטוי שני מערכיי יסוד אלה, האש הרקטית ומאמץ ההגנה, כאתגר המחייב את צה"ל למאמץ לחימה רב זרועי מקיף.

בתוך כך, הועתקה עיקר הלחימה מן המרחב הפתוח אל המרחב הבנוי. חטיבת טנקים - שמנתה לא יותר מ- 450 טנקיסטים, ושלטה במרחב המדברי הפתוח על פני מרחב רחב - נדרשת מעתה להתאמה לזירת הלחימה במרחב הבנוי. בעיקר, נדרש ציוות קרב משולב - רגלים הנדסה ושריון - ובמאמץ הטיהור, גדוד חי"ר המונה מעל 400 לוחמים יכול להיבלע בטיהור רחוב אחד. בכך, הועם כושר מיצוי הכוח של צה"ל.

מלחימת כוחות משלוח ללחימת כוחות בני המקום

לא זו בלבד שהלחימה הולכת ומתמקדת במרחב הבנוי, היא גם מובלת מצד האויב, על ידי כוחות מקומיים,בני המקום. במבצע סיני, 1956, כוח משוריין קטן יחסית (גדוד שריון מחטיבה 37), שהוביל אחריו חטיבת חי"ר באוטובוסים (חטיבת מילואים 11 בפיקוד ארוין דורון), כבש לבדו את כל רצועת עזה. אלוף יעקב (ג'קי) אבן (ראו תמונה משמאל) שהפך בלחימה למפקד פלוגה מספר:

"הובלתי בעצמי את כיבוש הרצועה מבית חנון ועד רפיח". אכן מרגע כניעת המפקד המצרי לאלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, החיילים המצרים נטשו את המרחב או נכנעו ונפלו בשבי. הם לא היו בני המקום ותפקדו למעשה ככוח משלוח. האזרחים שהסתגרו בבתיהם, כמעט שלא היו חמושים, ובוודאי לא היו מאורגנים ללחימה. תופעה דומה התרחשה גם בכיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים.

[תמונת האלוף יעקב (ג'קי) אבן משמאל, לקוחה מאתר הגבורה]

במציאות החדשה ברצועת עזה בשלטון החמא"ס, הכוח הצבאי מאורגן בפורמציות של גדודים וחטיבות על בסיס בני המקום.  חטיבת סג'עיה מבוססת על בני סג'עיה, וחטיבת חאן יונס מבוססת על בני חאן יונס. כך בכל אזורי הרצועה.

גם בשדרת הפיקוד, מוקנית חשיבות לזיקת המקום. ברגע שכוחות צה"ל יצליחו בחדירתם לעומק המרחב, הלוחם החאמ"סי, לא ינטוש את עמדתו, אלא יחמוק ויעלם במרחב המוכר לו, שהוא למעשה ביתו. בעיתוי המזדמן, יוכל להגיח עם נשקו לפעול ולהיעלם שנית, בתוככי האוכלוסייה. בכך טמון ההסבר מדוע פעולה לטיהור רצועת עזה או מערכי חיזבאללה בדרום לבנון, תדרוש סדר כוחות רחב היקף ותארך זמן ממושך עד להשגת הישג ממשי.

[בתמונה למטה: לוחמים מגבעתי במהלך 'צוק איתן'. התצלום: דובר צה"ל]

לחימה מתוך המרחב האזרחי ובין האזרחים

הלחימה בתוך המרחב האזרחי מבטאת עירוב, הולך וגובר, בין מרחב הלחימה לבין המרחב האזרחי: בעידן החדש, הלחימה מתרחשת בעיקרה במרחב האורבני האזרחי. מוקדי הלחימה המעצבים את פני שדה הקרב, עברו במידה רבה מן השטח הפתוח אל תוככי הערים. באזורי הסכסוך האקטיביים - המתפתחים בעשורים האחרונים - הלחימה מתרחשת, לא רק במרחב הקיום האזרחי, אלא גם בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים.

המיג'ור-גנרל הבריטי רופרט אנטוני סמית (Rupert Anthony Smith; ראו תמונה משמאל) - אשר פיקד על הדיוויזיה המשוריינת ה-1 במלחמת המפרץ וכסגן מפקד כוחות נאט"ו - מהקצינים הבריטיים המנוסים ביותר בלחימת העידן החדש, טבע את המושג: War among the People. בספרו שתורגם לעברית, "התועלת שבכוח", הבהיר את מאפייניה של המגמה החדשה - המתנהלת במרחב הקיום של שגרת החיים האזרחיים.

[למקור תמונתו של מיג'ור-גנרל רופרט סמית, לחצו כאן]

וכך תיאר:

"מלחמה בקרב האנשים, הנה בה בעת, תיאור גרפי של מצבים מודרניים דמויי מלחמה, וגם של מסגרת תפיסתית. היא משקפת את העובדה המובהקת, שאין יותר שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים... זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם  שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (התועלת שבכוח - אמנות המלחמה בעולם המודרני, הוצאת מערכות, צה"ל המעבדה התפיסתית, 2013 ע' 19).

בדפוס ההיגיון המארגן את המרחב טושטשה עד כדי העלמה מכוונת, יכולת ההפרדה בין מרחב צבאי לבין מרחב אזרחי. ברצועת עזה, בלבנון וגם במרחבי הקיום של דאע"ש, מערכים צבאיים נמזגו - בגלוי ובסמוי - במרקם החיים והתשתיות האזרחיות. רוב נכסי האש הרקטית של חיזבאללה וחמא"ס ערוכים לפעולה מתוך המרחב האזרחי. זה נכון גם במיקומם של מרבית מוצבי הפיקוד והשליטה.

למגמה זו קיימות השלכות מבצעיות משמעותיות, ההופכות את הלחימה במרחבים אלה לסוגיה רבת מורכבויות. בראש ובראשונה, מציאות זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי, ולהילחם שם בסביבת הקיום האזרחי. תם העידן בו עצם ההתייצבות בשטחים שולטים במרחב הפתוח מחוץ לעיר, יכול היה להביא באמצעות כיתור, לידי הכרעת האויב, גם זה הערוך ללחימה בתוככי העיר.

ביוני 1967, העיר העתיקה בתוככי החומה בירושלים, נפלה ללא קרב, לאחר השגת תנאי כיתור ושליטה מסביב לה. מבצע 'חומת מגן' לעומת זאת, נפתח ממצב פתיחה בו כוחותינו ערוכים מחוץ לערים בשטחים שולטים דוגמת האחיזה בהר גריזים: בישוב הר ברכה ובמוצב תל- א-ראס מדרום והאחיזה בהר עיבל, המעניק שליטה על העיר שכם מצפון. באופן דומה, כבר בפתיחת הלחימה הייתה לכוחותינו שליטה על רמאללה ממזרח - מקו המגע שנפרס בפאתי הישוב פסגות - ונגישות מידית מצפון מבית אל. כך היה בכל יתר ערי יהודה ושומרון: אחיזה בשטחים השולטים במרחב הפתוח וכיתור הערים, לא סיפקה את ההישג הנדרש, ולא חסכה מצה"ל את הכורח לחדור אל לב הקסבה בשכם, או אל מרכזי מחנות הפליטים. גם במבצעים שנערכו ברצועת עזה - לפני ההתנתקות ב-2005 ובמיוחד לאחריה - לא היה בחדירת כוחות צה"ל למרחבים פתוחים, בממשק פאתי השכונות המבוצרות ומחנות הפליטים, כדי להביא לכניעת האויב.

זירת המלחמה הולכת ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל המרחב העירוני. בתנאים אלה, הלחימה ברחובות העיר תובעת מן התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. בית, רב קומתי אחד, יכול לדרוש לטיהורו כוח בהרכב פלוגתי וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע. הפעלת הנשק הכבד והאש האווירית לסיוע בלחימה הקרקעית, עלולה לפגוע באזרחים בלתי מעורבים רבים, ולא תמיד ניתן יהיה להבטיח פינוי מקדים של האוכלוסייה האזרחית בטרם קרב. בתנאים אלה, עלולה הפעלת הכוח להיות כרוכה בנפגעים רבים לכוחותינו ולפגיעה מרובה באזרחים בלתי מעורבים, באופן שעלול לחולל אבדן לגיטימציה פנימית ובין לאומית, עד כדי הצבת איום על עצם השגת מטרות המלחמה.

הניסיון הישראלי בשלושת המבצעים הגדולים שנערכו ברצועת עזה לאחר הנסיגה בקיץ 2005, הוא עדות מובהקת לקשיים אלה. 

[בתמונה: פיר כניסה למנהרה תת-קרקעית שמוחבא בבית מגורים ברצועת עזה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

הפרטת המלחמה-מכוח צבאי מדינתי אל כוחות מקומיים חסרי שליטה מוסדית

המלחמה ואמצעי המלחמה הופרטו, במידה רבה, ואפשרו כניסתם לזירה של ארגונים סמי צבאיים, חוץ מדינתיים, מונהגים על ידי ברוני מלחמה מקומיים, המחוללים באופן גלובלי ולוקאלי מערכת  אקולוגית חדשה ושונה. נכון, שכוחות מקומיים סמי צבאיים התקיימו בעבר, והיו מוכרים כבר במלחמות העולם העתיק. אולם, בתפוצת הנשק הגלובלית ובשכלול והעצמת הקטלניות יש לארגונים אלה, בעידן החדש, יכולות שלא היו קיימות בעבר ליצירת השפעה אסטרטגית.

הנפריד מונקלר, (Munkler) חוקר והוגה גרמני בתחום המלחמה, היה מהראשונים - כבר לפני למעלה מעשור - בזיהוי מגמה חדשה זו ובהמשגתה. מומלץ עיון בספרו "המלחמה החדשה"- בגרמנית: Die neuen Kriege, Munkler (ראו תמונת כריכה משמאל), תרגום מאמר שלו לעברית יצא בהוצאת מטכ"ל-תוה"ד , תצפית - הפרטת המלחמה במאה ה- 21, אפריל 2002).

עד לשלהי המאה העשרים, היו סיבות רבות ליכולתה של המדינה לממש את המונופול על השימוש בכוח. אחת החשובות בהן הייתה השליטה המלאה של המדינה באמצעי יצור הנשק ופיקוח ריכוזי על רכישתו. בעשורים האחרונים, בשינוי הנסיבות הגיאו –פוליטיות והטכנולוגיות, התחולל בתחום זה שינוי מובהק.

לאחר קריסת ברית ורשה וקריסת שלטון קאדפי בלוב, הנשק לסוגיו הפך לזמין ותפוצתו נפתחה לשוק גלובלי לכל מרבה במחיר. קבוצות חתרניות, לוקאליות וגלובליות, הניחו ידן על ארסנל נשק משמעותי, בכמות ובאיכות; ונעשו למרכיבי כוח עצמאיים, בעלי משקל סגולי אסטרטגי.

בשונה מהעידן התעשייתי המודרני, בו רק למדינה התאפשרה היכולת הלוגיסטית לייצור נשק כבד ולתחזוק אמצעי לחימה משמעותיים, הנשק הרוסי - בהגיון  הדוקטרינרי  לפיתוחו - יועד להיות נשק רב כמותי, זול  ופשוט לתפעול ולתחזוק. בתוך כך,  הועצם הפוטנציאל האופרטיבי הגלום בנשק זול, פשוט לתפעול ובעל דרישות אחזקה מינימליות, כגון: רקטות, מרגמות, טילי נ"ט בטווחים מגוונים ומטעני נפץ בהפעלה סלולרית מרחוק. מיצויו של פוטנציאל זה בידי ארגוני לחימה חוץ מדינתיים, חולל שינוי בהגיונה ובצורות ביטוייה של המלחמה. בתפוצתו הרחבה, נשק זה יצר לגופים חתרניים ולא מדינתיים, תנאים חדשים להתחמשות ולפעולה; והעניק, גם לארגונים קטנים, משקל סגולי בעל משמעות אסטרטגית.

במציאות המתהווה, מקור ההנעה למצבי הלחימה תלוי פחות ופחות  במערכת הזיקות הבין מדינתית והוא מתגבש במידה רבה, במוקדי סכסוך אתניים, תרבותיים ודתיים, המתסיסים בין חלקי אוכלוסייה. כנופיות, ברוני מלחמה (Warlords) מקומיים, או חברות שכירי חרב, הופכים במאבקים אלה לגורמי כוח מובילים בהנעת המלחמה.

גם מלחמות - המונעות מתוך מערכת המתחים והזיקות הבין מדינתית - מגולמת במובהקות הולכת וגוברת, בהפעלת  והכוונת מרכיבי כוח מקומיים, חוץ ממסדיים. כך ברצועת עזה לדוגמה, החמאס מאותגר יותר ויותר על ידי גורמי ג'יהאד אסלאמיים חמושים, שלא רק מערערים על שלטונו, אלא אף יכולים לפעול כנגד ישראל על פי שיקוליהם, בניגוד לאינטרס השלטוני החמאסי.

בהנהגתם את הלחימה - מתוך אינטרסים מגוונים ועצמאיים - מבטאים הכוחות החוץ מוסדיים, את הישמטות המלחמה בממדי השליטה בה ובאופני ניהולה, מידיה הבלעדיות של המדינה. דוגמאות לכך מצויות לרוב במורכבות הלחימה שחוו כוחות נאט"ו והכוחות האמריקאים באפגניסטן ובעיראק. בנסיבות אלה, מוסבר הקושי ההולך וגדל לשהיית כוחות צבא סדירים בשטח כבוש, עד כדי אי יכולת להפוך את הישגי תנופת התמרון למנוף מחולל יציבות וסדר חדש. קושי זה, גם אם היה ביסודו מוכר לצה"ל בלחימת הגרילה שהתפתחה בשטחים הכבושים כבר בחודשים ראשונים  לאחר שוך הקרבות, לא דמה בעצמתו לקושי המתהווה כיום, לנוכח תפוצת הנשק הגלובלית ואיכותו הטכנולוגית המתקדמת.

כורח המגננה

(קשיים הולכים וגדלים במימוש תפיסת הביטחון הישראלית למעבר מהיר למתקפה)

נוהגים לייחס לתפיסת הביטחון של בן גוריון את השאיפה לעבור מהר למתקפה, על מנת להעביר בהקדם את המלחמה לשטח האויב. ביום עיון לציון מלאת 30 שנה למלחמת ששת הימים שנערך במרכז יפה, תיאר תא"ל במיל' דב תמרי בהרצאתו את בעייתיות סוגיית המגננה  בתפיסת המלחמה של צה"ל:

מסיום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, צה"ל זנח למעשה, את מרכזיות המגננה כמצב יסוד אסטרטגי, והתמקד בעיקר בהכנות למתקפה. על כך הסביר:

"את האסטרטגיה של מגננה - באמצעות מתקפה אופרטיבית לשטח המדינות השכנות - אפשר לייחס להנחה שהתפתחה בקרב צמרת צה"ל, כי קשה מאוד להגן על מדינת ישראל בתצורה הגאוגרפית של גבולות הסכמי שביתת הנשק  מ-1949... מבצע קדש, כדוגמה ומופת ליכולת הטמונה במתקפה שצה"ל פותח בה ראשון, הביאה לירידת ערכיותה של התפיסה 'מצב היסוד מגננה', בשנים שבין קדש לבין מלחמת ששת הימים. המגננה האופרטיבית, אף שלא נעלמה לחלוטין מהתודעה הצבאית, נתפסה כצורת תמרון נכה, והפכה ל"שפחתה" של המתקפה. לצמרת צה"ל היה נראה - ובאותם הימים בצדק - שאין המגננה האופרטיבית יכולה להביא להכרעה. אין היא מסוגלת להביא לכלל ביטוי את יכולת המחץ ולכן חיוני שלא להגיע למצב שבו המלחמה תיפתח כאשר צה"ל במגננה." (דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר- יום עיון השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים- אוניברסיטת תל אביב, 1998, עמ' 24-23).

דב תמרי מתאר בדבריו, כיצד כבר בימי ההמתנה במאי 1967 עד לפתיחת המלחמה, נוצרה מצוקה תפיסתית לנוכח הכורח להיערך במגננה. מאז - בוודאי לאחר משבר ההפתעה המודיעינית בפריצת מלחמת יום כיפור - צה"ל נדרש לתכנון והכנת המגננה כמצב יסוד. גם בזירת רצועת עזה, במיוחד לאור איום המנהרות; גם בזירת לבנון למול חיזבאללה, צה"ל נדרש להכנת תשתית ביצורים ומכשולים להגנה ולהקצאת כוחות למאמצי ההגנה.

מה שהשתנה וראוי לתשומת לב הוא הערכות האויב ההגנתית בקדמת הגבול ובמלוא עומק המרחב, באופן היכול להקשות - יותר מאשר ביוני 1967 - על מעבר מהיר של צה"ל למתקפה. ריכוז איגודי הכוחות לקראת המתקפה, יצטרך להתקיים במקביל למגננה, כאשר שטחי הכינוס עלולים לספוג אש אויב תלולת מסלול בהיקפים נרחבים.

במציאות המורכבת - שבה ערוכים כיום חמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בלבנון - נדרשת נקודת שיווי משקל חדשה בין צורכי המגננה לבין הציפייה למעבר מהיר למתקפה, במיוחד בכל הכרוך בהכנת התמרון היבשתי.

מרכיבי ההנעה של אויבינו: מהנעה צבאית פורמלית להנעה מכוח אמונה והקרבה

מזה שנים - במיוחד לנוכח התחזקות מגמות אסלאם רדיקלי, מתגלים בלוחמים אסלאמיים כוחות לחימה, המונעים בעוצמת אמונה והקרבה. המזרחן אוריה שביט, בספרו "אויבי מורי" (ראו תמונת כריכה משמאל), תיאר את האופן שבו הסבירו מנהיגי דת אסלמיים את מפלת הערבים בשדות הקרב מול ישראל. השיח  יוסוף אל קארדאווי בחיבור על לקחי מלחמת ששת הימים טען שאובדן האמונה היא הסיבה לשקיעתם של המוסלמים. "השיבה אל האמונה והנפת דגל הג'יהאד, חיוניים בכל מערכה, אך חיוניים במיוחד במאבק נגד הציונות העולמית, וזאת משום שהציונים מחמשים את חייליהם באמונה דתית, במניעים דתיים, בחלומות דתיים." (אוריה שביט,  אופיר וינטר, אויבי מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלמיסטים וליברלים ערבים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 88-89)

בשני העשורים האחרונים התחוללה בצה"ל ובחברה הישראלית, תפנית משמעותית במיקוד מאמצי בניין הכוח ותפיסת הלחימה. מהדגשת ערכי התעוזה וההקרבה, כמפתח לעליונות צה"ל על פני יריביו, הוסט  מאמץ להשגת עליונות טכנולוגית, במגמה למיצוי שדות היתרון הטכנולוגי, באופן שיחסוך מלוחמי צה"ל את נחיצות ההקרבה והנחישות. בקרב ארגוניי כוח אסלמיים,  התקיים תהליך הפוך. מתוך הכרת נחיתותם הטכנולוגית, פנו בהשראת מנהיגי דת להעצמת כוח האמונה וההקרבה. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה  אמר נאצרללה: "בכל העימותים בהם השתתפו עד כה הלוחמים שלנו נשארו ונלחמו עד האיש האחרון ועד הכדור האחרון. העימותים המתנהלים כרגע, הפתיעו את הישראלים מבחינת הגורם האנושי של ההתנגדות. הנסיון עד היום מלמד ומוכיח אינשאללה, שהם נלחמים באנשים בעלי אמונה, רצון, גבורה, התמדה ונכונות להקרבה." (אל –מנאר 3.8.2006)

מדובר  אם כן בתפנית בת משמעות בהערכת יחסיי הכוחות, בהשוואה למוטיבציית הלחימה הממוצעת שאפיינה את לחימת חיילי האויב  בהם נלחמו  לוחמי צה"ל במלחמת ששת הימים.

סיכום

במגמות השינוי שנסקרו ביקשתי לנמק מדוע ניצחון מהיר ומוחץ דוגמת ניצחון מלחמת ששת הימים, קשה יותר להשגה.  זו הזמנה לדיון  עם אלה המצפים, לעיתים אפילו מבטיחים,  כי צה"ל יוכל  לשוב על הישגי מתקפת הבזק -יוני 1967.

השאלה מה השתנה מאז ניצחון צה"ל באותה המלחמה, מובילה ישירות אל ליבת המחלוקת הישראלית בשאלת עתיד השטחים שנכבשו באותה מלחמה. תמיכתם של מרבית בכיריי מערכות הביטחון ברעיון שתי המדינות, הושתתה וממשיכה להיות מושתתת על ההנחה כי גם בנסיגה לקווי 67 , למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, מדינת ישראל תוכל להמשיך להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה בכוחות עצמה.  בסמכותם המקצועית, מבקשים לשכנע כי מבחינה צבאית, אם רק יידרש,  צה"ל תמיד יוכל לשוב לשם.

עוצמתו של צה"ל כפי שנתפסת על ידם, גורמת  להם להעריך כי  צה"ל יוכל תמיד לשוב שנית על הישגיו בזירה זו מיוני 1967. כך תאר לדוגמה אלוף מיל' עמרם מצנע: "הייתי סגן צעיר בשריון. כשיצאנו לקרבות בסיני. לא חשבנו שאי אפשר להגן על המדינה ואכן בתוך שישה ימים נחל צה"ל את הגדול בהישגיו והוכיח שאפשר גם להגן על הבית מתוך קווי 67" (הארץ 30.5.11).

אלא שמאז הכל השתנה. לבקש שנית ניצחון דומה, נראה כמו לבקש שנית קריעת ים סוף.

כמובן לא  מורך לב מתבקש כאן, אלא הסתכלות נכוחה במציאות המשתנה. התמודדות נכונה באתגרים החדשים, מחייבת במידה רבה שחרור מפוקח ממתכונת ציפיות שפג תוקפה.

3 thoughts on “גרשון הכהן: מלחמת ששת הימים כפרדיגמה חולפת מן המאה הקודמת

  1. כתבה מאלפת וחשובה מעין כמוה. מאד מאד מקווה שצהל מסוגל לעקוב אחר השינויים המוזכרים פה ולענות להם.
    מה שחסר -התייחסות למוסר. ניראה שנהלי מוסר חדשות לבקרים והצשפטיזציה שעברה על צהל, עלולים לסרס אותו.
    בנוסף חזרה התייחסות לניסיון הקרבי העשיר והרלוונטי של כוחות אוייב באש חייה בסוריה.

  2. הכהן מחזק את המיוחס לגנרל אמריקאי עלום, שאמר כי צה"ל הוא "הצבא הערבי הטוב ביותר."

    לפי הכהן, הסיבה לניצחון בששת הימים, ולאי-היכולת להגיע להישגים דומים מאז, היא העובדה שב-67 צבאות ערב לא השכילו להילחם בתנאים הנוחים להם. כלומר, צה"ל לא מצליח, כמשתמע מטענתו, להתאים את עצמו למצב שבו האויב לא חולץ נעליו ובורח המדברה…

    אני זוטר מהאלוף הכהן בכמה וכמה דרגות. ועדיין, אני מתקשה להאמין שלצה"ל לא הייתה ב-2006 את היכולת להכריע כוח בסדר גודל של כשתי אוגדות קומנדו – יהיה האויב יצירתי ונחוש ככל שיהיה. או שחמאס מהווה אתגר צבאי *אמיתי*.

    למעשה, הכהן מתעלם מהשינוי המהותי והעקרוני בלחימה: העלמות ההכרעה התודעתית. הסיבה שלא מספיק לכתר עיר על מנת להביא לכניעתה, היא שהלוחמים שכחו מה אמור לבוא בעקבות אותו כיתור: מצור, רעב, מוות ולבסוף רשות לחיילים לעשות בתושבים שסירבו להיכנע כרצונם. מאז סוף מלחמת העולם השניה, לפחות מול צבאות מערביים, אין שום סיבה לאויב לחשוש שזה יהיה גורלו.

  3. צבאות ערב למדו לאחר מלחמת המפרץ 1 ,איזה אפקט יש לטילי קרקע קרקע ,וכמה הם זולים ופשוטים להפעלה ,
    וזו הסיבה להצטיידות המסיבית שלהם.
    טילי נ"ט וה-נ"מ הפכו לכוכב אחרי מלחמת יום הכיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *