גרשון הכהן על ספרו החדש של יאיר לפיד "מסע אל העתיד"

[בתמונה: כריכת ספרו של יאיר לפיד, "מסע אל העתיד"]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברלגרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

קשה לנווט אל מעבר לאופק בלי מצפן. אבל מצפן לכשעצמו, מדויק ככל שיהיה, אינו קובע את היעד המבוקש. יאיר לפיד מציע בספרו החדש "מסע אל העתיד" (ראו את תמונת הכריכה בראש המאמר) סוג של מצפן למבוכי החברה הישראלית, וגם דיון ענייני בשאלת היעד המבוקש למסע המורכב של מדינת ישראל.

הציפייה המובנת מאליה ממנהיג לאומי - להנחות דרך בסבך קשיים ומאבקים - חייבה תמיד את היכולת להגדיר למונהגים יעד, לשכנע אותם כי הוא בר השגה, ללכד אותם  ולרתום את מאמציהם לדרך הנראית כמובילה להשגת אותו היעד. לשם כך, מנהיג צריך לגבש שיטה ותפיסה ובה תיאוריה על  תנאי המציאות, באבחון עדכני של בעיותיה המרכזיות. מכאן תגובש תכנית פעולה לקראת  מציאות רצויה יותר. עם האתגר הזה מבקש יאיר לפיד להתמודד בספרו. עצם ההעזה להתמודדות באתגר ראויה להערכה. אולם הספר ניחן במעלה נוספת: הוא מציג את הגותו הפוליטית האישית של יאיר לפיד כפי שנכתבה בידיו.

מזה עשרות שנים - לא רק במדינת ישראל - המנהיגות המובילה נדרשת להצטיינות בכישוריי הניהול וקבלת ההחלטות, תוך הותרת  אתגרי הרוח לאנשי הרוח. בן גוריון לעומת זאת, בכל שנות הנהגתו, היה מופת לעיסוק מאחד בין החומר לרוח, ובכך הותיר רישום עמוק גם על מנהיגי המהפכות בעולם האסלאמי, דוגמת חומייני (ראו תמונה משמאל). אכן להנהלת רכבת דרוש מנהיג בעל מצוינות ניהולית – גם הגותו וחזונו צריכים להתמקד באתגרי הניהול.  בהנהגת מדינה, מנהיגות נדרשת ליותר מזה- בני האדם מבקשים משמעות בסבך של קשיים ומתחים: "בני אדם הם יותר מאשר בגד ואוכל" ("מסע אל העתיד", ע' 21).

[בתמונה משמאל: רוחאללה ח'ומייני. ראה בדוד בן גוריון מודל חיקוי... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mohammad Sayyad - محمد صیاد -  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC0]

כתיאוריה חברתית פוליטית, הספר מצליח למקם את בעיותיה של מדינת ישראל במרחב ההשפעות הגלובליות דוגמת השינויים שהתחוללו במגמות הכלכליות, בשוק העבודה, בתהליכי העיור, במחירי הדיור והנדל"ן. למול סבך הקשיים במגמות השינוי הגלובליות והמקומיות, מציג לפיד את בשורת ההתכנסות למרכז: "המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר." (שם, ע' 21).

כאן מבחינתי כאיש ימין - הדוגל בהרחבת מפעל ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל - מתעוררת השאלה העקרונית לדיון: מהו אותו מרכז? מה מאפיין אותו? האם הוא מתכנס סביב מכנה משותף מאחד בטווח הזמן הנוכחי, מתוך שיווי משקל פרגמטי של מאוויים וצרכים; או שיש בו גם חזון ישראלי, מלכד לטווח ארוך, כמו זה המתבטא בשירת התקווה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים". הרי כשלוקחים מילים אלו במלוא הרצינות הן מובילות לדרך שכולה מאבק, כפי שראינו זה עתה עם הכרזת הנשיא טראמפ על ירושלים.

ואולי כאן טמון מטען הנפץ - שמוטב למנהיג המבקש להתכנס אל המרכז לא לנסות לגעת בו - כפי שמבטא לפיד את המתח המתקיים תמיד בין המצפן האידאולוגי, לבין ההתנהלות הפרקטית: "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידאולוגיות של העבר, לפרקטיקה של העתיד, במלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות - הוא ינצח." (שם, ע' 43)

כאן מתחיל מבחינתי הדיון עם הגותו החברתית של לפיד. הוא כמובן יסכים, שמטעני משמעות אידאולוגית ציונית אינם עבורנו רק נטל מן העבר. הוא מבקש, כמוני, דרך ליצירה מחודשת של רכיבי הזהות הקולקטיבית שלנו, שכמובן נושאים ביחס לעתידנו גם מטען אידאולוגי. בכך, ספר זה חיוני כהזמנה ומתווה לשיח ביקורתי של מבקשיי דרך.

בהיבט זה, ספרו של לפיד הוא הרבה יותר מתפיסה פוליטית ותכנית פעולה. הוא למעשה ניסיון לעיצוב מחודש של השיח הדמוקרטי הישראלי, בדרישה למנהיגות המאחדת בכישוריה ובהגותה את הזירה הניהולית ארגונית, עם הזירה החברתית רוחנית. פרקי הספר ראויים בכך לדיון עומק ומאפשרים ברור ביקורתי על דרכנו, ביכולת לדייק את מוקדי המחלוקת, שאכן קיימים.

מהו מרכז ישראלי?

ספרו של יוסי קליין הלוי "היינו כחולמים", מתאר מה קרה בחמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים, לשבעה צנחנים שהשתתפו בלחימה בירושלים. באחרית דבר, מתוארת התהוותו של מרכז חדש:

"המרכז הפוליטי החדש נולד בעקבות שתי האינתיפאדות. האינתיפאדה הראשונה שכנעה ישראלים רבים שהמחיר של "ארץ ישראל השלמה" גבוה מידי... האינתיפאדה השנייה שכנעה אותם שהשאיפה ל"שלום עכשיו" היא אשליה..." (ע' 478).

השאלה בתפיסתי, אינה מה כורח המציאות כופה עלינו לקבל לפי שעה, אלא מה חלומותינו הלאומיים ומה שאיפותינו. אחיזה איתנה ונאמנה בחזון לאומי נצחי אינה אומרת שפועלים למימושו מבלי לבחון כל צעד ביחס לתנאיי המציאות.

מצד שני, מחסומים  - גם אם הם נמשכים שנים ארוכות - אינם צריכים להביא  לנטישת החזון.

בעיצומה של מלחמת העצמאות היטיב בן גוריון לאפיין התנהלותו במתחים אלה, כאשר הגדיר בספטמבר 1948, את  ההישג הנדרש מהדיון באו"ם ביוזמת ברנדוט: "אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הדגשנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו." (27.9.1948, בהילחם ישראל , עמוד  266).

ובכן לידיעה, למה אנו שואפים יש תפקיד גם בשעה שתנאיי המציאות מונעים את מימוש השאיפה במלואה. ראוי לשאול בהיבט זה, האם המרכז הישראלי החדש מחזיק בפרגמטיזם בן גוריוני בהמתנה לשעת כושר לצעוד צעד נוסף להגשמת חזוננו, או שהקשיים והעייפות ממאבק, הביאו אותו לוויתור על חלומות שמעבר לאופק הקרוב. כך הוא מתמקד בחייו האישיים ובאופק המסתיים ב"עתיד ילדינו".

ברמה הכוללת, יש לברר עד כמה אותה התכנסות למרכז, כפי שמתרחשת במדינות המערב, מבטאת למעשה דחייה של מרכיבי בשורה אידאולוגיים, עד כדי בניית אידאולוגיה כנגד חיים מוכווני אידאולוגיות. על כך ראוי לעיין בספרו של הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, "ריבוי המודרניות" (ראו תמונת כריכה משמאל).

One thought on “גרשון הכהן על ספרו החדש של יאיר לפיד "מסע אל העתיד"

  1. לפיד הוא פרודיה עצובה על מנהיג . אין כל קשר בינו לבן מנהיגות . הוא נראה יפה ויודע לדבר זהו יותר אין בו כלום. כשהיו דקירות ברחובות ירושלים , הוא אמר בלשון חד משמעית, אסור שדוקר יצא חי מארוע דקירה. כשאל אור אזריה ביצע זאת המנהיג הדגול נאלם ונעלם כשפן מאחורי הסלע. אני מתבייש לחשוב שיהיה פה כזה מנהיג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *