גרשון הכהן: ה'מהלומה' של דונלד טראמפ

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי IoSonoUnaFotoCamera לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

מקור ראשון

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

פרשנים  מבקשים לצנן את  הצהרת טראמפ על הכרה בירושלים כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל: "החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל  עם ירושלים ביד  אבל עם לא כלום באופק." הארץ, "ירושלים של סחיטה, 27.12.12).

איתן הבר: "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12) להערכתו, בעוד זמן מה, התכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים, מה בכלל הבשורה שבהכרזה, שהרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית כבירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה, מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית, על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות - בשעבוד למודל 'ניהול פס הייצור' - מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש, ולכוון לשם את צעדי הפעולה, בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ - על מה שחוללה - אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי, שסופו קבוע מראש; או כצעד פזיז בלתי מחושב  לקראת הבלתי נודע. אלא, שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו, גייס צורת חשיבה מערכתית-רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מיצירת טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית.  תכלית זו הושגה במלואה.

[בתמונה: דונלד טראמפ - יצירת טלטלה במערכת קפואה; [תמונה חופשית שהועלתה על ידי IoSonoUnaFotoCamera לאתר flickr]

 אסטרטגיה מערכתית-רוסית כתהליך דינמי

גישה מערכתית-רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע, שעם תחילת הפעולה, המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת, ולא רק להתאמות קלות.

קיימת כמובן מטרת-על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר, לא רק הדרך להשגת מטרת-העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה.

בתורות הצבאיות, מכונה גישה זו מהלומה מערכתית או שיבוש המערכת או 'מכה מעצבת' (ובמקור, ברוסית: Udar). היא נגזרת מתורת המערכות המורכבות מחד גיסא; ומאומנות המערכה (תחום ביניים של הידע הצבאי, המוצב בין האסטרטגיה לטקטיקה), מאידך גיסא.

[להרחבה בנושא 'מהלומה מערכתית' או 'מכה מעצבת', לחצו כאן]

המושג 'מהלומה מערכתית' התפתח ממושג קרוב, 'דחיפה' (‘Perturbation’), בתורת המערכות המורכבות. אלא שבעוד שמטרת ה'דחיפה' לשנות את אילוצי המציאות הנוכחית (בשפת המערכות המורכבות, 'מושך') ולעבור למציאות חדשה (ל'מושך' חדש), מטרת המהלומה המערכתית היא רק לטלטל את המערכת, על מנת לחפש הזדמנויות שיאפשרו את שינוי המציאות.

בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע, עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה, צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה המערכתית-רוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה, שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש, והיא תתברר - הלכה למעשה - רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו, צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

[להרחבה בנושא 'דחיפה' (Perturbation), לחצו כאן]

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות, כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאוים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים, עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה, המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות, כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה, בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש. דווקא בשל כ, המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות, בקווי המתאר לדרישותיהם. 

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן; ובכלל זה, הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי ובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר, מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית, שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית, המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה לשעבר ברק, ואומץ בגירסה נדיבה על ידי אולמרט, בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008.

בדיוק על  זה נאבק נתניהו - מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן - שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט - נתניהו הציג מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה יצחק רבין - כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995 - לבין מתווה ברק ואולמרט, מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים (ראו תמונה למטה):

  • רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב;
  • על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי;
  • ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה".

[תצלומו של יצחק רבין: יעקב סער, לע"ם]

ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת המרכיבים האלה, והוסיפו תנאי נוסף - שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין - והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ, כטלטלה המחוללת הזדמנות, לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Kate McDonald לאתר flickr]

מקורות והעשרה

One thought on “גרשון הכהן: ה'מהלומה' של דונלד טראמפ

  1. יש הבדל חשוב נוסף בין רבין ומנהיגים נוספים לבין טרמפ, וביבי – אנשים רבים (ואני בתוכם) מאמינים שלרבין היו מטרות אסטרטגיות עבור המדינה – השגת שלום בר קיימא עם הפלסטינים לדוגמה. בעוד שקשה להבין מה המטרות של ביבי וטרמפ מלבד האדרת ה"אני" שלהם , המחשבה ש"אני הכי טוב מכולם" והגעה והשרדות בשלטון.

    פחות ופחות אנשים מאמינים שביבי באמת חותר לשלום כלשהו, הוא מזגזג ואומר דברים שמתאימים לרגע. רגע אחד הוא אומר שיש יותר מידי ערבים מצביעים ורגע אחר הוא חוזר בו. רגע אחד הוא אומר שרבין טעה אבל לא בוגד, ורגע אחר הוא ממשיך בהתלהמות שלו נגד השמאל שמוצג שוב ושוב כבוגד. ומסתבר שלא רק השמאל – גם התקשורת וגם המשטרה ובקרוב גם בתי המשפט. ביבי משוכנע אולי שהזמן לא פועל לרעתנו – אבל זו הסתכלות חד צדדית שמתעלמת מכך שהפכנו לכאב ראש גדול עבור חלק גדול מהמצביעים באירופה ובארה"ב. אם בעבר התמיכה בנו היתה חוצת מחנות כיום רק הימין – וכנראה רק חלקים מסויימים שלו – תומכים במדיניות הישראלית. מה יהיה כאשר הדמוקרטים ישובו לשלטון? איך ישקמו את היחסים עם מחלקת המדינה, עם המחנה הדמוקרטי או יהדות ארה"ב? כמה רחוק ילכו הימין הגזעני באירופה עם נתניהו? מתי יחליט להעדיף את הנפט הערבי על פני היהודונים? משענת קנה רצוץ.

    נתניהו היה יכול לנקוט מהלכים חד צדדים , לאמץ את היוזמה הסעודית, או חלקים ממנה, לנסות לגבש דיונים עם הנהגה אחרת, וכו'. תחת זאת אנחנו הולכים תחת שלטונו להמשך ברירת המחדל – סיפוח זוחל של מיליוני פלסטינים – תחת האמונה המשיחית ש"יהיה טוב" ושאם נתעלם מהבעיה היא תעלם – של המתנחלים – ואמונה שצריך להשאר בשלטון – של חברי הליכוד.

    מה רוצה טרמפ – זו חידה. תלוי באיזה יום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *